יום שבת, 30 באפריל 2011

האחד במאי - לא מה שחשבתם

האחד במאי.


לא לא, חכו שנייה. אל תברחו.


שיניתי את התמונה שלי בפייסבוק לדגל אדום, ושמתי לינק לאינטרנציונל. כמות התגובות שמציגות אותי כמוצג מוזיאוני וארכאי לא ממש הפתיעה, והן היו רבות. הסיבה היא פשוטה: לא מלמדים בארץ על האחד במאי. זה לא מתאים לבעלי ההון, ולא מתאים לממשלה.


האחד במאי.


כשאומרים האחד במאי רוב האנשים חושבים על מצעדים של טנקים סובייטיים בכיכר האדומה בראשית שנות השמונים, או על שלושת אלפים צפון קוריאנים שעושים את אותן התנועות כדי לשמח את ליבו של "המנהיג האהוב" (ובואו נודה על האמת: האיש סוג של פסיכופת).


כשמתעמקים בזה קצת יותר, חלק מהאנשים יגידו "מה, מישהו עוד חושב שהתאריך הזה רלבנטי? הבולשיביזם מת, וטוב שכך!".


אז זהו, שאין שום קשר בין אחד במאי לבין קומוניזם, בולשביזם או פולחן האישיות של צפון קוריאה.


האחד במאי הוא תאריך שנולד דווקא במדינה הכי קפיטליסטית בעולם - ארצות הברית של אמריקה.


בשנות השמונים של המאה ה- 19, מצבם של פועלי התעשייה בארצות הברית היה רע. בעצם, רע היה טוב לעומת המצב שלהם. הם עבדו כל יום בין 16 ל- 19 שעות, כשגם ילדים מגיל 12 כבר הוכנסו לשוק העבודה. על חופשות לא היה טעם לדבר, וכשפועלים ניסו להתאגד הפתרון היה פשוט: בעל המפעל היה מפטר את כולם ומביא עובדים אחרים במקומם.


עובדי התעשייה היו צל אדם. לא יותר מאמצעי לייצור כסף עבור בעלי ההון. לצורך העניין, המתכת או הכותנה שעיבד המפעל זכו ליחס טוב לאין שיעור מאשר הפועלים שעיבדו אותם.


פועלי שיקגו החליטו לקיים צעדת מחאה ביום ראשון, האחד במאי 1886, בדרישה למשהו שנראה לכל אחד מאיתנו כעניין מובן מאליו: יום עבודה בן 8 שעות. הם טענו, מהפכנים מטורפים שכמותם, שיום עבודה של 18 שעות הוא עבדות לשמה.


בעלי המפעלים בשיקגו, בגיבוי מלא ממושל אילינוי והממשלה הפדרלית, החליטו שליוזמה המהפכנית הזו אסור לתת לקרות. הם שכרו שומרים חמושים שיעמדו בדרכה של התהלוכה שצעדה לכיוון שערי המפעלים. 


הפועלים לבשו חולצות לבנות, משום שמדובר היה ביום ראשון (היום היחיד בשבוע שבו היה להם חופש), ונשאו שלטים. כשהגיעו לקרבת המפעלים הודיע מפקד כוח המשטרה שאם יתקדמו, תיפתח עליהם אש. הם החליטו להתקדם תוך צעדה איטית.


מהמטח הראשון שנורה על ידי השוטרים והשומרים החמושים נהרגו ארבעה מפגינים ונפצעו עשרות. שמונה נוספים נהרגו כשניסו לפנות את גופות חבריהם ואת הפצועים. חולצותיהם הלבנות של רבים מהמפגינים הפכו אדומות מדם חבריהם. עשרה מפגינים נעצרו והועמדו למשפט ראווה בו נשפטו על עמדותיהם ה"אנטי אמריקניות".


נזכיר שוב: העמדות האנטי אמריקניות הן הדרישה ליום עבודה בן 8 שעות.


שני דברים נולדו באותו היום בשיקגו: האחד במאי כתאריך שכל כולו דאגה לתנאי הפועלים והעובדים ברחבי העולם, והדגל האדום: בהלוויות של ההרוגים הניפו רבים מהפועלים את חולצותיהם שהוכתמו בדם על תרני דגלים.


אוקי, תגידו, שיחקת אותה עם הטריוויה. איך זה קשור לימינו? הרי כולנו מסכימים שהמהפכות המרקסיסטיות נכשלו (ולראיה: כמעט כל המדינות הקומוניסטיות זרקו את הקומוניזם מהמדרגות והפכו לקפיטליסטיות). הרי כולנו יודעים שאין יותר פרולטריון, מעמד פועלים, שעובד 18 שעות ליד מכונות מהבילות מחום. כולנו יודעים שיש היום זכויות לפועלים.


אז זהו, שלא.


היום הפרולטריון בהחלט קיים. הוא פשוט אחר. הוא כבר לא פועל הייצור שעלול לסיים את חייו בתאונת עבודה ולאיש לא יהיה אכפת. הוא גם לא נראה מוזנח, וללא שיניים בפיו, ועם תוחלת חיים של 45 שנים לכל היותר.


היום הפרולטריון זה אני. את. אתה. כל מי שעובד כשכיר.


במאה ה-21 הפרולטריון הוא אנשים שיודעים שניתן לפטר אותם בהתראה של 30 יום, כי אין יותר קביעות. הפרולטריון הם אלה שבמקום העבודה שלהם אין ועד ויש רק חוזים אישיים כדי שאיש לא יידע מה מרוויח חברו ולא יבקש העלאת שכר. הפרולטריון הם אלה שאין להם מקום מגורים קבוע וחיים בשכירות ממנה ניתן לפנות אותם בתוך חודש. הפרולטריון הם אלה שהדלק שלהם מתייקר כל הזמן ואיש לא מפצה אותם על העלות הנוספת. הפרולטריון הם אלה שסופגים וסופגים את כל עליות המחירים בזמן שהשכר לא עולה, וכך הם קונים הרבה פחות באותו הסכום.


אנחנו הפרולטריון.


ובאחד במאי, צריך כל אחד מאיתנו להיזכר באותם מפגינים שלחמו כדי להשיג עבורנו דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו מה עשינו כדי שילדינו ונכדינו ייקחו כמובן מאליו דברים כמו קביעות תעסוקתית, כמו מגורים במחיר הגיוני, כמו שכר הוגן, כמו מצב שבו עובד לעובד הוא אדם, ולא זאב.


אז כן, השנה האחד במאי יצא על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וטוב עשו ארגוני העובדים כשהקדימו את המצעדים לימים חמישי ושישי - אבל לאלו בינינו שלא צעדו, בואו ננצל את הזמן עד כניסתו של יום הזיכרון כדי להזכיר לעצמנו שלפני שאנחנו עובדים, ולפני שאנחנו משרתים את מטרותיהם של בעלי ההון שמעסיקים אותנו, לפני הכל: אנחנו בני אדם.


יש לנו זכויות טבעיות.


אנחנו עובדים כדי לחיות, ולא חיים כדי לעבוד.


כשהייתי ילד, הייתי הולך עם ההורים למצעד האחד במאי בתל אביב. ישראל קיסר שהיה מזכ"ל ההסתדרות היה עומד על המרפסת מול עשרות אלפי הצועדים ומכריז: "יחי האחד במאי!"


גם היום זה רלבנטי.


גם היום צריך את האחד במאי. גם היום צריך להזכיר לבעלי ההון שאנחנו לא עוד משהו שצריך לתמחר אותו בתמחור המוצר. לא עוד הוצאה.


בני אדם. לא עובדים.


בני אדם.


חג פועלים שמח.







יום חמישי, 28 באפריל 2011

צו איסור כרסום

נתחיל עם גילוי נאות, כמו בכל מאמר שנוגע לתפקודם ותפקידם של עיתונאים:
אני מכיר את העיתונאי לגביו הרשת רוחשת על כך שהוא חשוד כי אנס לכאורה. הוא לא חבר שלי או משהו, ומעולם לא ישבנו יחד לקפה, אבל כדרכם של קולגות שעובדים באותם מקצוע נפגשנו בלא מעט אייטמים וחמור מכך: אפילו דיברתי איתו בטלפון מספר פעמים. על עבודה. נשבע לכם.


ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים משום שלא דיברתי איתו קרוב לשנה ובוודאי שלא מאז הפרשיה החלה.


הנה סיפור שאינני מאחל לאיש ממכריי או משונאיי:


יום אחד את/ה נעצר/ת בחשד שביצעתם אונס או מעשים מגונים. לטענתכם, אתם חפים מפשע. השוטרים מכירים את הטענה הזאת, כי בערך 99% מהחשודים שנעצרים בעניין כזה או אחר טוענים כי הם חפים מפשע. אחרי לילה בתחנת המשטרה מוארך מעצרכם בבית המשפט. גם שם תטענו שאתם חפים מפשע. השופט יביט בכם במבט של "הממ... שמעתי את הטיעון הזה 10 פעמים היום, ואתם התיק ה- 11 שמתייצב מולי היום" ומאריך את מעצרכם.


אחרי עוד יומיים, המשטרה מסכימה שתשתחררו למעצר בית כי קשה לה לבסס את התיק נגדכם. היא ממשיכה בחקירה במקביל, במרץ רב ובדחיפות הראויה (ואין פה ציניות - במקרים של אונס כל הכבוד למשטרה שמשקיעה את מלוא המאמץ בבניית התיק נגד האנסים). 


אתם עדיין טוענים שאתם חפים מפשע. מבחינתכם, לא ביצעתם כל פשע. יש לכם, לטענתכם, גם כל מיני עדויות התומכות בסיפור שלכם. הצגתם אותן לשוטרים ובגללן קשה לבסס את התיק נגדכם, כאמור.


עולמכם חרב עליכם, ואתם לא מבינים מאיפה זה בא לכם.


נורא, נכון?


ואל תבינו אותי לא נכון - אם מישהו שאנס עובר את העניין הזה, אין בזה שום דבר נורא. אדרבה, ראוי שיסבול הרבה יותר. אבל אם מישהו חף מפשע?


אני לא מכיר את פרטי המקרה של אותו עיתונאי מעבר לשמועות שריכזתי כאן. זה גם לא ממש משנה, וממילא העניין נמצא בצו איסור פרסום שרוסק לחלוטין ברשתות החברתיות.


זה החל מאיזה בלוגר אמריקני טרחן שגם חשף את פרשית ענת קם וחשב שיש לו בידיים מינימום את ווטרגייט. הוא פרסם פוסט בבלוג שלו על "קשר השתיקה של התקשורת הישראלית" שאינה מפרסמת את המקרה הזה בגלל צו איסור פרסום שהוצא לבקשת העיתונאי החשוד. הבלוגר האמריקני טען שהתקשורת הישראלית תמיד נאבקת בצווי איסור פרסום (קביעה לא לגמרי מדויקת, בלשון המעטה) אולם כאן בחרו עורכי העיתונים ומהדורות הטלוויזיה והרדיו לא לצאת לקרב נגד הצו כי מדובר ב"אחד מהחבר'ה של הברנז'ה".


קראתי גם פוסט של מישהי שמגדירה עצמה כלוחמת למען זכויות נשים, שמהיכרותי האישית עמה אני יכול לומר שתפיסת המציאות שלה היא בעייתית לכל הפחות, שתקפה גם היא את קשר השתיקה הגברי-פטריארכלי-שוביניסטי בעניין הזה ואת העובדה שאף עורך של כלי תקשורת בישראל לא פנה לבג"ץ כדי להסיר את צו איסור הפרסום.


זה השלב שבו הכבוד המקצועי שלנו, כעיתונאים, עומד על הפרק. השלב שבו אנשים כמותה וכמו הבלוגר האמריקני טוענים נגדנו את אותה הטענה שכל מיני מקופחים מקצועיים אוהבים לטעון נגד התקשורת: שאנחנו מוטים/שמאלנים/פוסט ציונים/שוביניסטים/גזענים או כל תווית אחרת שאותו מיעוט מטעם עצמו מחליט להדביק על גבנו.


אז, ברשותכם, אומר כמה מלים על אחריות:


צו איסור פרסום יוצא כשאחד הצדדים לתיק מעריך שייגרם לו נזק לא מידתי אם יתפרסם עצם קיום ההליך עוד טרם התקבלה בו החלטה. בדרך כלל צווי איסור פרסום יוצאים לבקשת המדינה שסבורה שאם יתפרסם שעצרה פלוני עלולים חבריו לפשע להימלט, או שייגרם נזק בטחוני או שיחשפו מקורות מודיעיניים או שאר ירקות שחוסות תחת הכותרת האמורפית "ביטחון המדינה".


גם החשוד יכול לבקש צו איסור פרסום. בדרך כלל זה לא ממש יעזור לו, אולם יש מקרים בהם בית המשפט מסכים להעניק צו איסור פרסום גורף. מדובר במקרים בהם פרנסתו של החשוד מתבססת על דימויו הציבורי ועל שמו הטוב כמו למשל במקרה של אישי ציבור, או של עיתונאים.


כי באמת, מה יש לו לעיתונאי פרט לשמו הטוב? מהעבודה הזאת לא הופכים למיליונרים. לעזאזל, רוב העיתונאים בקושי גומרים את החודש. אז אם כתב העומד בעין הציבור מואשם בביצוע אונס - מי בדיוק ייתן לו סיפורים? מי יסכים להתראיין אצלו? מי בכלל יסכים להעסיק חשוד באונס בכלי התקשורת שהוא מנהל?


ולכן העיתונאי החשוד זכה לצו איסור הפרסום. זו גם הסיבה שבגללה אף אחד לא רץ לבג"ץ כדי לבקש את הסרתו של הצו. זה לא כי זה לא אייטם מעניין: זה בגלל אותה מילה קטנה שנקראת אחריות. המילה שאומרת שעם כל הכבוד לרצונו של הציבור להיות התובע, השופט והתליין, יש הליך משפטי. מגיע לבן אדם להציג את טענותיו בבית המשפט. מגיע לבן אדם צ'אנס להוכיח שהוא חף מפשע, בטח ובטח כשעוד לא הוגש נגדו כתב אישום ומבחינה פלילית אין שום הבדל בינו, ביני ובינך.


כשנגזר עונשו של משה קצב הייתי בחו"ל. ראיתי את הדיווחים ברשתות האירופיות והאמריקניות. התמלאתי גאווה על מערכת המשפט של המדינה שלי שלא עושה חשבון גם למי שהיה האזרח מספר אחד והורשע באונס אכזרי. ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו. ההליך היה תקין ובריא והתוצאה הייתה הרשעה. השבוע, לצערי, ראיתי בדיוק את ההיפך:


לא מעט אנשים שאני מכיר הדביקו לוול שלהם בפייסבוק את הלינק לפוסט האמריקני עם תמונתו של העיתונאי, פרטיו, סיפור המקרה, וכמובן הסיפור על "קשר השתיקה של העיתונאים". יצר התליינות גבר עליהם. ההליך המשפטי הפך ללא מעניין מבחינתם. לא רלבנטי.


יבואו ויאמרו לי: הרי העיתונות הישראלית היא זו שהפכה את הציבור לצמא דם. לכזה שרוצה לראות גופות מתגוללות בכיכר העיר, ומוטב אתמול על מחר.


זה נכון. זה מצער. זה מגעיל.


זה לא אומר, מאידך, שזו אכן הנורמה הראויה. אדרבה, זה הכל חוץ מזה.


אני מקווה שכל אלו שהדביקו את תמונתו של העיתונאי בפייסבוק שלהם יסירו אותה, כמו שעשתה היום מישהי שנחשבת לאחת ממובילות המאבק נגד עברייני מין. 


תפסיקו להיות התליינים, לעזאזל. תנו לבן אדם להילחם על חפותו באנונימיות לפחות עד שתסתיים חקירת המשטרה, לא כל שכן עד שיחליטו אם יש צורך בכתב אישום. זכרו שעיתונאי אחר, אדם שוב, כמעט וסיים את הקריירה כי הואשם על לא עוול בכפו בעבירות מין ובחקירה הסתבר שלא עשה דבר וחצי דבר והוא זוכה לחלוטין.


טוב שם טוב משמן טוב, אמרו חז"ל. אל תהרסו את שמם של אחרים כל כך בקלות. לו חלילה זה היה הפוך, גם אתם הייתם רוצים שיזהרו מאוד בשמכם הטוב.


אם תרצו - זה צו איסור כרסום בצו איסור הפרסום.


אסיים רק בחזרה על ההערה שהערתי קודם: אם האיש אכן אנס, הרי שמה שהוא עובר כעת הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני מאחל לו ולאנסים אחרים. אבל אם לא - אינני מאחל את אשר הוא עובר לאיש.

יום שני, 18 באפריל 2011

למה אני צם בפסח

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב פירות, אבל לאו דווקא מהעץ. אני מאוד אוהב פירות שקוטפים בים. אמנם אני לא מכין כאלה בבית, אבל זה רק כי אני לא יודע איך.


יש לי בעיה עקרונית עם בישול גדי בחלב אמו. בואו נודה על האמת: חלב עזים זה די מעפן, וספק אם הוא מתאים לבישול. גם בשר גדי לא נראה לי מי יודע מה.


מצד שני,אנטריקוט ברוטב שמנת זה דווקא אחלה. גם ביף סטרוגנוף.


בקיצור: כעיקרון, אני לא ממש אוכל כשר. לא כאידיאולוגיה ולא כהתרסה - פשוט הגויים האלה, יימח שמם, יודעים לאכול אוכל טעים. אין לי ספק שאם אבותינו היו יודעים כמה שרימפסים זה טעים הם היו פותחים במו"מ מהיר עם "הסופר המקראי" וסוגרים איתו על אי הבנה ככל שהדברים נוגעים לחסילון הנפלא. מה לעשות שאין שרימפסים קרוב לחוף של פלשתינה-א"י? נראה לכם הגיוני שדג מצרי מעפן כמו נסיכת הנילוס הוא כשר (מצרי! דג של פרעה!), בשעה שדבר מופלא כמו קלמארי לא כשר?! זו שערוריה!


אבל יש תשעה ימים בשנה שבהם אני כשר. מה כשר? כשר למהדרין.


אני צם כל שנה ביום כיפור. אפילו משקיע והולך לאיזה שעה לבית הכנסת לתפילת נעילה.


ואני צם שמונה ימים בפסח. וסובל. ושונא כל רגע.


צם. ממש.


לגמרי.


אני לא סובל מצות, ואני אוכל כשר לפסח. ויש לי חשש מובנה מקטניות. אני לא אוכל אותן בזמן הפסח. שאר השנה אני ממש אוהב אותן, קטנות ונימוחות ומקסימות שכמותן, אבל בפסח אסור לי.


זה אומר בלי חומוס, בלי אורז, בלי תירס, בלי שעועית, בלי לחם (כמובן), בלי... בלי כלום!


רק אני, ביצים, תפוחי אדמה, ובשר שאי אפשר לשים בפיתה.


כשסיפרתי את זה היום לחברים בעבודה הורמו לא מעט גבות. אנשים לא הצליחו להבין למה לעזאזל להקפיד על כשר לפסח, ולמה קיבינימאט להתעקש על סוגיית ה"ללא חשש קטניות". כולם יודעים שאני לא דתי, ושלמרות שיש לי שם של דוס מעולם לא הייתי דתי. ספק אם אהיה דתי אי פעם.


זה לא ממש עובד, הרעיון של להיות דתי מצד אחד, ולהקפיד לחגוג את האחד במאי כל שנה כי דת היא אופיום להמונים מצד שני. קוראים לזה ניגוד מובנה.


אבל זה לא קשור לדת. ממש לא. אני לא חושב שיש עניין של גמול ועונש, וגם אם יש - ספק אם העובדה שאני מתנזר מפיתה וחומוס במשך 8 ימים תכפר על "חטאיי". אני גם לא חושב שלצום 25 שעות ביום כיפור מאפשר לי להזדכות על החטאים שביצעתי, לכאורה.


אז לא, אני מצטער: לא קונה את כל סיפורי אלוהים האלה. את ספר התנ"ך מדפיסים בדפוס קורן בירושלים. את הספרים שיש בארון הקודש כתבו בני אדם. לגמרי לגמרי בני אדם. לא, אני מצטער - לא אלוהים כתב אותם, וכל מי שקונה את זה שעשרת הדיברות נכתבו על ידי גורם לא אנושי שייתן עיון בחוקי חמורבי. צר לי חבריי הדתיים, אבל הבחור עם השם שהוא שילוב בין בהמת משא לקולורבי המציא את הקונספט הזה כמה מאות שנים לפני שמוזס שלנו פתח סוכנות לטיולים במדבר.


אני מייסר את עצמי בפסח רק מסיבה אחת: סבתא וסבא שלי.


סבתא וסבא שלי היו דתיים. לא דוסים, לא מציקים, לא מיסיונרים - דתיים. כאלה שלא נוסעים בשבת, ואוכלים כשר, והולכים לבית כנסת. והם החשיבו מאוד את החגים.


פעם סבתא שלי אמרה לי שאפילו בזמן השואה הם הקפידו לציין את החגים, בגבולות האפשר. שתמיד הייתה מישהי שזכרה את ברכות החג והן היו מברכות על משהו, רק כדי לא לשכוח את זהותן הלאומית.


בואו נודה על האמת - אין עם ישראלי. יש אנשים שבאו מארבע קצוות תבל, ממדינות מערביות סופר מתקדמות ומארצות מדבר שבהן שיא ההייטק היה חמור רתום לאבן ריחיים. הדבר היחיד שחיבר את כולם הייתה הדת היהודית, והעובדה שהיו לכולם פחות או יותר את אותם השמות.


ואז אתה שואל את עצמך: אם אין עם ישראלי, כי קשה לייצר עם תוך שישה עשורים, אז מה משותף לנו?
והמסקנה המתבקשת: כולנו יהודים (טוב נו, חוץ מאלה שלא. אל תציקו).


אז אני צם בפסח בגלל המסורת. בגלל שסבתא וסבא שלי שמרו על כשרות לפסח. בגלל שסבא וסבתא שלהם עשו את זה, וסבתא וסבא של סבתא וסבא שלהם וכך הלאה וכך הלאה.


כי בלי זה, באמת מי אני. כי בלי זה, מה מאחד אותי עם השכנים היהודים של המשפחה של אשתי שגרים בארצות הברית? ומה מחבר אותי להוא מדחום צחפת (אין פה טעות) שגר במחסיי?


אנחנו מתרבות שונה, מיבשת שונה - אבל יש לנו דת זהה.


זה הכל. דת ותו לא.


אז מחר בערב הבנות ישירו מה נשתנה, ואני אחשוב על סבתא וסבא שלי. ואני רוצה לחשוב שזה מסב להם קצת נחת לדעת שאני ממשיך את המסורת שלהם. ואני ממש אקווה שהבנות שלי ילמדו ממני, ומאמא שלהן, וימשיכו עם זה גם הן.


כי בסוף, כמו שאמר טוביה החולב: מסורת. אנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים את זה, אבל זו המסורת.


ועוד שבוע וחצי, אם ירצה השם, מנה של פיתה וחומוס לארוחת צהריים, ולארוחת ערב: סטייק עם רוטב שמנת. מת על זה.


ושיהיה לכולם חג שמח.