מאז שפתחתי את הבלוג עוד לא היה בו פוסט אורח. ר', חברה יקרה, ביקשה ממני לפרסם את הפוסט הזה. היא לא מעזה לפרסם את זה בפייסבוק או בבלוג תחת שמה ואפשר להבין בקלות ממה היא חוששת.
שרי אריסון יקרה,
רוצה להודות לך על ייסוד וכינון יום המעשים הטובים, יום אחד בשנה שכבר סחף אחריו אלפים של אנשים, שליום אחד עושים למען האחר. הנזקק.
אלא ש, יש משהו מאד ציני.
אני אחת מעובדות הקבלן שעובדת בפועל עבור עוד אחד ממפעליך, מפעל לחלוטין לא פילנתרופי.
אותנו מוציאים ביום זה להתנדב למען האחר.
לנפנף ביום מעשים טובים,להוציא את העובדים, ומה עם העלאת משכורת? זה לא מעשה טוב? כמעט שש שנים השכר שלי נשחק, על ידי הפילנתרופית ועוד כמה שכמותה.
לנפנף בדוחות כספיים, ברווחים, בהוצאת העובדים להתנדב בשם. ולא להעלות שכר המון המון שנים. שלא לדבר על אי קליטת עובדי הקבלן שלך. חמש וחצי שנים, כבר אמרתי?
פילנתרופיות. יום מעשים טובים. נשמע כמו בדיחה צינית על חשבוני.
זו שתלך להתנדב באמת בכייף, אבל לגמרי לא שוכחת שהכל יחסי ציבור, שלך, על גבי הדואב.
לא, שרי, לא מדובר שמצב אקוטי או בשכר המינימום, אבל כבעלת שני תארים שנושקת ל-41 אני עדיין נעזרת בהוריי...