יום רביעי, 3 במרץ 2010

הפוסט הכי פסימי שכתבתי בחיי

אין שום דבר אופטימי בפוסט שאתם עומדים לקרוא. אני בן אדם חיובי מיסודי. תמיד האמנתי בזה שאם מחייכים לעולם - העולם מחייך בחזרה, ושאם חושבים אופטימי, אז יהיה טוב. אבל הגישה הזאת נכשלת מול עיניי. מתי הבנתי שיש בעיה? כשהבנתי שהדבר שאני הכי מצפה לו (פרט לענייני המשפחה שלי, כמובן) הוא ניצחון של הפועל בדרבי. כשזה הדבר שאתה נאחז בו ומקווה לו, וכשעיתון הספורט זה הדבר הראשון שאתה קורא בבוקר כי שאר החלקים פשוט מדכאים מדי, אתה מבין שיש בעיה. הפועל ניצחה, תודה לאל, אבל בכל זאת - האם זאת ראשית צמיחת גאולתנו? ברור שלא. עסקי התקווה מעולם לא נראו רע יותר, מאשר בעצם ימים אלה. תסרקו רגע את העיתונים: שימו בצד את הידיעות הפליליות מסמרות השיער, וקראו את הכותרות המדיניות והכלכליות: סטגנציה, יאוש וקפיאה על השמרים. האם אני היחיד שמרגיש שאוטוטו פורצת פה מלחמה כי הערבים מתייאשים מהדרך להשיג חזרה את השטחים שלהם באמצעות מו"מ? האם אני היחיד שנחרד מזה שראש העיר בירושלים הוא פירומן רודף פרסום שאפילו ביבי (!) נחרד מהפעולות שלו במזרח העיר? האם אני היחיד שקורא על השחיקה בשכר הממוצע במשק וביכולת הקנייה של הישראלי הממוצע? חברות וחברים - תשאלו את עצמכם, שנה אחרי הבחירות, מה עשתה הממשלה עבורנו. תמצאו הישג אחד - קטן! - שליברמן-ברק-נתניהו הצליחו להביא. בגין אחרי שנה בשלטון כבר עשה שלום עם מצרים. רבין הביא את הסכמי ההפרדה בקדנציה הראשונה ואת המו"מ המדיני עם הפלסטינים והירדנים בשנה הראשונה של הקדנציה השנייה. פרס עצר את האינפלציה המשתוללת בשנתו הראשונה ברח' קפלן 3. משה שרת פתח את אפריקה לישראל בשנתו הראשונה. לוי אשכול ביטל את הממשל הצבאי של אזרחי ישראל הערבים וניצח במלחמת ששת הימים. אפילו ביבי המשיך במו"מ עם הפלסטינים בשנה הראשונה של הקדנציה הקודמת, שלח את רון לאודר לסורים ועשה את הסכם וואי. והפעם מה עשה נתניהו? כלום. כלום כלום כלום כלום. אני לא רציתי אותו כראש ממשלה, אבל כישראלי-ציוני שרוצה לגור פה ורוצה שיהיה פה טוב אני רוצה שממשלת ישראל תצליח בנושאים ה"שוטפים". אני רוצה שהיא תצליח לבצר את מעמדה של ישראל, ואני רוצה שיהיה פה טוב כלכלית כי אם היא נכשלת אני חש זאת על בשרי. אבוי, כמה חזק אני חש את הכישלון שלה. עסקי התקווה לעתיד טוב יותר מעולם לא נראו גרועים יותר. תשאלו את עצמכם, עם יד הלב ובלי קשר להשקפה פוליטית, האם אתם מאמינים שעוד שלוש שנים כשביבי את ברק ושות' יסיימו את הקדנציה, מצבכם יהיה טוב לאין שיעור מכפי שהיה לפני שנה כשנכנסו לתפקידם. לי אין ספק שהתשובה היא לא. אני מפחד, חברים. אני מפחד שבהיעדר אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו (ואין כזאת כרגע, בואו נודה על האמת) אין לו שום אתגר. אין לו שום מוטיבציה לעשות. יש לו רצון רק לשרוד פוליטית - והדרך הכי טובה לשרוד היא "לא לטלטל את הסירה". לא לעשות פעולות אמיצות. למעשה, הכי טוב זה לא לעשות כלום כמו שניים מראשי הממשלה הגרועים שהיו לפני נתניהו - יצחק שמיר וגולדה מאיר. מדינת ישראל צריכה תקווה לשינוי. כלשהו. אבל כתבתי בפתיחה - אין שום דבר אופטימי בפוסט הזה, ואין שום תקווה לשינוי. כלשהו.