שוויון? עזבו אותי, באמא'שכם

אני מת על זה שכולם מדברים על שוויון בנטל. זה מרגש אותי. באמת.

השתחררתי שנה לפני סוף המילניום. בסוף נובמבר 1998 סיימתי שלוש שנות שירות כלוחם ומפקד בחטיבת הנח"ל, שלוש שנים בהן פימפמו לנו ללא הרף כמה חשובה העבודה שאנחנו עושים, ואיך כשמסתכלים אחורה ורואים את האורות של ישראל ברור כמה השהות שלנו בלבנון חשובה. זה ששנה וחצי אחרי שיצאתי את שערי הבקו"ם אחרוני חיילי צה"ל בלבנון יצאו משער פטמה לנצח, זה סתם ניואנס ולא ניכנס לזה כרגע כי זה סתם מרגיז.

בתעודת השחרור שלי רשומים המקצועות שרכשתי בשלוש השנים שקדמו להנפקתה: אני מ"כ רובאי 07 משנת 1996 (מה שאומר שעשיתי טירונות ואימון מתקדם של 6 חודשים. לא קל, שתדעו), סיימתי קורס סמלי חי"ר (שלושה חודשים בחום אימים בביסל"ח. מבאס) בשנת 1997, ובאותה שנה גם הוסמכתי כמש"ק גבנוני - זה אומר שצבא ההגנה לישראל השקיע בי שלושה שבועות קורס כדי שאוכל לירות טילי נ"ט מסוג דראגון, טילים שהיום אי אפשר למצוא אפילו במוזיאון צה"ל.

ליד הרשימה הזאת יש עמודה ובה צה"ל כותב את המקצוע האזרחי המקביל למקצוע הצבאי שרכשתי. אצלי העמודה הזאת ריקה.

מוזר, אבל מסתבר שבאזרחות אין שימוש לבוגרי קורס סמלי חי"ר, אין ממש צורך במ"כ רובאי דרגה 07 ולא תאמינו - כי גם אני הייתי בשוק טוטאלי כשזה התחוור לי - מסתבר שבאזרחות לא יורים טילי נ"ט ולא צריך אנשים שמוסמכים לירות ולפקד על כוונים של טילי דראגון!

מזעזע, אני יודע.

למה אני מספר את כל המור"ק הלא ממש מרגש הזה?
שוויון בנטל, זה למה.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, יש עתיד והבית היהודי עוסק ארוכות בעניין הזה של "שוויון בנטל", כאילו הדבר הכי לא שוויוני בהקשר של השירות הצבאי הוא העובדה שבני דודי החרדים לא התגייסו ואמרו פרקי תהלים בזמן שאני עשיתי ריצות אפוד בקורס סמלים.

ובכן, בואו ננפץ מיתוס - אם יש אי שוויון בחלוקת הנטל בכל הקשור למיתוס שנקרא "גיוס לצה"ל", הוא נמצא בראש ובראשונה בחברה החילונית. כן כן, הבעיה היא יותר אצלנו מאשר אצל הדוסים המרגיזים האלה שזה כל כך פופולרי להיכנס בהם.

אחד הסעיפים בהסכם הזה מדבר על קיצור השירות הצבאי לשנתיים למעט מקצועות שהצבא יחליט שהוא זקוק להם. לכאורה, זה סעיף טוב שיאפשר לצמצם את האבטלה שכבר מזמן קשה לקרוא לה סמויה ביחידות העורפיות של צה"ל ויאפשר להשאיר לוחמים וחיילים תומכי לחימה "שהושקעו כספים רבים בהכשרתם" בתוך המערכת הצבאית, כשמובטח להם גם לקבל שכר מינימום בשנה הנוספת הזאת שהם נותנים.

למה טוב לכאורה?

כי אין שוויון בצבא בין הלוחמים לבין אלה שאינם לוחמים, ואני ממש לא מתכוון לאתוס של סיכון החיים ועמידה בקו הראשון. אני מתכוון לזה שבמדינת ישראל מי שהולך לשרת ביחידה לוחמת מתחיל את חייו האזרחיים, באופן בלתי ניתן לערעור, בנחיתות משמעותית לעומת בן כיתתו מהתיכון ששירת ביחידה עורפית בלי קשר למשימות שביצעו שניהם.

דוגמה הכי טיפשית? בשמחה. מי ששירת בבסיס פתוח והיה כל יום בבית יכול היה לחלטר (בניגוד לחוק הבלתי נאכף ביותר בהיסטוריה הצבאית) בעבודות שונות ולהרוויח קצת כסף בזמן השירות, בזמן שהלוחם שמר בעמדה בלילות.

אם אותו חייל גם שירת בתפקיד שיש לו מקביל אזרחי (נהג, טבח, מדפיס, פקיד מקצועי, רכז כוח אדם, מכונאי - יו ניים איט - שלא לדבר על בוגרי יחידה 8200 או פקחי טיסה) הוא יכול להתחיל לעבוד במקצוע שלו ולצבור ותק וזכויות סוציאליות כבר עם צאתו ממדור שחרורים בתל השומר כשהמעסיק שמח לקבל עובד בראשית דרכו, כך שידרוש שכר נמוך יותר, ועם הרבה ניסיון מעשי בעבודה.

החי"רניק, השריונר, התותחנית או לוחמת הקרקל יגלו לתדהמתם שזה לא רק שאף אחד לא מחכה להם בחוץ עם הצעת עבודה כי הם פשוט לא צברו שום כישורי חיים בשלוש השנים האחרונות: למעשה, במקרים לא מעטים הם אפילו נתפשים כפחות אטרקטיביים להעסקה כי הם גם צפויים לעשות כמה עשרות ימי מילואים בשנה גם במודל המילואים החדש, בזמן שחבריהם הג'ובניקים מהסוג שלא עשה יותר מדי בסדיר מקבלים כמעט אוטומטית פטור מלא ממילואים.

זו גם הסיבה, והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול רם, שרוב מי שמגיעים לגדודי החי"ר, למשל, הם ממש לא טובי בנינו ובנותינו. צה"ל משבץ כבר שנים את דלת העם למשימות שנחשבות לכאורה למשימות הליבה שלו. אם נסתכל על מחלקת חי"ר ממוצעת בראשית הטירונות, היא מונה כ-40 חיילים. ממש לא נדיר לגלות שכ-50% מהחיילים בה יסחבו איתם בעיות ת"ש לא פשוטות, וממש ממש לא נדיר לגלות שאחוז לא מבוטל מבין החיילים שלה לא סיים בגרות או אפילו את חוק לימודיו.

פעם שאלתי גורם בכיר בצה"ל לגבי העניין הזה בשיחה ממש לא לייחוס. הוא חייך חיוך מריר ואמר "ראית פעם מישהו שמכין בשר טחון מחתיכת פילה?" - את הטובים ביותר ממש לא שולחים למטחנת הבשר. זה בזבוז.

וזה חוסר השוויון בנטל, חברים.

חוסר שוויון בנטל הוא העובדה שכבר שנים שהחברה הישראלית שולחת את החלכאים והנדכאים לעשות את המשימות שלה בזמן שרבבות אנשים איכותיים מתגייסים לצה"ל אבל לא באמת עושים צבא. הבעיה היא לא אי גיוס החרדים - הבעיה היא אפס תגמול למי שבאמת משרתים את המדינה.

תגמול, אגב, זה לאו דווקא כסף. תגמול הוא העדפה בקליטה לעבודה. תגמול הוא הכשרה מקצועית. תגמול הוא מלגות שונות שאינן תלויות במצב סוציואקונומי.
תגמול הוא יחס.

ואז באים המגלניסט בנט והמטכליסט נתניהו (שחווית השירות שלהם שונה בעליל מחווית השירות של 95% מהלוחמים בצה"ל) יחד עם כתב במחנה לפיד (שירות שונה בעליל, שם, שם) ומה הם עושים?
הם מקצרים את השירות לכל בעלי המקצועות הלא נדרשים, ונותנים כאמור שכר מינימום לאלה שישארו בצבא.

ועכשיו שאלה - מה עדיף לאדם העובד: עוד שנת ותק ורכישת מקצוע וזכויות סוציאליות אולי אפילו בשכר סביר, או שנה שבה הוא מקבל שכר מינימום ומסכן את חייו מבלי שהשנה הזו תיספר לו לצרכי רצף תעסוקתי, ולו רק בשל העובדה שהוא מסיים את "עבודתו" בצה"ל אחרי שנה?
החיילים והחיילות שהלכו לקרבי יראו את בני כיתתם תופסים משרות ומתחילים לבנות את חייהם, ללמוד ולהתקדם, בשעה שהם עדיין עושים 8:8 בעמדה ומקבלים ארוחת צהרים בחמגשית.

יתרה מכך - הם יראו בעיניים כלות איך צה"ל משקיע משאבים אין קץ בבניית יחידות "ידידותיות לחרדים" בזמן שמשאבי הצבא מוגבלים גם כך. כמעט בהכרח לא רק שהנטל שהושת על כתפיהם לא יהיה קל יותר, הוא יהיה קשה יותר כי לא מעט מהמשאבים שהופנו לרווחתם יופנו עתה לקניית אוכל גלאט כשר למהדרין עם חותמת של בית יוסף, מחפוד ועוד אין סוף סטאמפות שעולות כסף.

רוצים שוויון בנטל? תחזיקו חזק: אין שוויון בנטל. לא היה שוויון בנטל. לא יהיה שוויון בנטל.
גם אם יגייסו את הרב עובדיה יוסף להפעיל מרגמה במסייעת 12 ואת האדמו"ר מגור להיות מ"מ בסוללת ארטילריה, לא יהיה שום שוויון בנטל.

זה אינהרנטי. זה אופיו של השירות.

החברה הישראלית מאוד אוהבת לשנוא את האחר. את השונה. נורא כיף לחשוב שהסיבה שאני עושה עשרות ימי מילואים היא "כי הדוסים לא מתגייסים", ולא כי מדינת ישראל החליטה שהיא חתומה איתי על חוזה חד צדדי שבו אני מתחייב למות בשבילה אם צריך ותמורת זה היא מתחייבת לא להכניס אותי לכלא על נפקדות. הרבה יותר נעים לחשוב ש"אם יתגייסו המון חרדים המון לוחמים ישתחררו מוקדם מהשירות" כשלמעשה כבר היום רוב מי שמסיים כתה י"ב ומתגייס עושה שירות כל כך משמעותי עד שאם לא יגיע לצבא אף אחד לא ישים לב.

אז די נו, עזבו אותי מהסיסמה הזאת, באמא'שכם.

שוויון בנטל, עאלק.

לא פראיירים

בואו לא נדבר על מספרים כי אסור (ביטחון ישראל, וזה) אבל בואו נגיד את זה ככה - אם התפלגות הקוראים של הבלוג הזה דומה איכשהו להתפלגות האוכלוסיה בישראל, יש סיכוי לא רע שגם אם אתם בין הגילאים 21-40 ועשיתם שירות סדיר מלא, לא עשיתם מילואים השנה. רוב מוחלט מהמעטים שכן עשו מילואים (הרבה פחות מ-20% מקבוצת הגילאים הזאת) עשו שירות חד או דו יומי.

רוצים לדעת מה סך האנשים מקבוצת הגיל 21-40 שעשתה שירות של עשרה ימים ומעלה? תשאלו את אחד הח"כים מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מילואים. זה סודי - ובצדק. המספר כל כך זעום, שיש חשש אמיתי שאם יוודע ברבים תהיה פגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל שמבוסס, כידוע, בעיקר על גיוס מילואים ביום פקודה.

מבליל המספרים והנתונים הגלויים למחצה ששפכתי בשתי הפסקאות העליונות עולה מסקנה אחת: רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל לא משרת במילואים. לא "תורם את חלקו". לא "נושא בנטל".

רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל, לפי ההגדרות של אלה שדורשים לגייס את החרדים, ניתן להגדרה במילה שהפכה לחלק כל כך משמעותי בשיח שלנו: משתמט.

בשלב הזה של הקריאה חלק מהקוראים והקוראות כבר כועסים. "מה פתאום משתמטים?!", הם והן נוחרים לעבר מסך המחשב בבוז, "תרמתי את חלקי! התגייסתי בגיל 18 בזמן שהדוסים הלכו לישיבה! וחוץ מזה - אני לא עושה מילואים כי שוחררתי כחוק! כי הצבא אמר שהוא לא צריך אותי!".

צודקים לגמרי.

הצבא באמת לא זקוק לכם. זאת אומרת, אם היה לו שכל (ואין לו, כי זה צבא) הוא היה מביא את חלקכם להיות תורני חדר אוכל או נהגי רכב מנהלתי או מניילני מפות או כל תפקיד טיפשי אך נחוץ אחר שבגדוד חי"ר או שריון צריך להחזיק בשבילו לוחם מילואים שלא יוצא הביתה כדי לבצע אותו, אבל עדיין - אתם צודקים. אף אחד לא קרא לכם, ובמקרה של נשים שמעתי על אינספור בנות איכותיות ומלאות מוטיבציה לעשות מילואים שפשוט נדחות כי לצה"ל לא בא להתעסק עם הניירת של לשבץ אותן באיזו אוגדה. אחת כזאת שרצתה לעשות מילואים כי הייתה קצינה מורעלת היא אמא של הבנות שלי.

ואז אני שואל אתכם - אם כבר היום כמעט 30% מכל מחזור גיוס מקבל פטור בלי ללכת לקב"ן כי לצבא אין צורך בעוד חיילים שיגיעו בשעה 8 וילכו הביתה בשעה 5 והדבר המשמעותי ביותר שהם עושים כל היום זה לבחור לוקיישן לארוחת הצהריים עם שאר המשרד - למה צריך חרדים בצבא? במה תתרום לנו דיוויזיה חרדית? מה התועלת בעשרות אלפי חיילים שלא יכולים לשרת בקרבי (כשרות, תנאים, צניעות - יו ניים איט. זה ממש לא בשבילם כמו שזה ממש לא בשביל מי שמכריז על עצמו כפציפיסט או סתם מישהו שלא חי טוב עם מסגרת נוקשה)? למה אנחנו צריכים להכניס לצבא עשרות אלפים שעבורם המפקד הוא ממש לא הקובע היחיד והרב קובע יותר?

אז זהו, שאנחנו לא.

אבל בשבת האחרונה יצאו עשרות אלפים (ושוב, סטטיסטית, הרוב המכריע בין אלו מהם בגילאים 21-40 לא עשו דקה מילואים מאז שהשתחררו מהצבא) ודרשו לגייס ת'דוסים האלה. אלה עם הבגדים המוזרים והמנהגים המשונים שחיים מקצבאות. אלה, המנוולים.

עצרתם לרגע לחשוב למה זה צץ פתאום, כל העניין הזה של גיוס החרדים? מאיפה זה בא פתאום? למה עכשיו?

אחזיר אתכם כמה חודשים אחורה בזמן. שאול מופז נבחר לראשות קדימה ומצהיר כי יוביל את המחאה החברתית הקיץ. הוא קורא לה הדבר החשוב ביותר שיש על סדר היום. הוא נשבע שהמפלגה שלו תניף את הנס הסוציאל דמוקרטי.

עוברים כמה שבועות וביבי מכריז על הקדמת הבחירות. מופז רואה את הסקרים שמנבאים לו להיות מובטל קרוב לוודאי אחרי סיום ספירת הקולות. הוא וביבי סוגרים קואליציה של 94 ח"כים - עם 40 (!) שרים וסגני שרים - אבל אבוי! מה עושים עם ההבטחות למופז חברתי? ואיך ביבי נפטר כמה שיותר מהר מניצני הדיבורים על הפגנות צדק חברתי גם בקיץ 2012?

הפתרון הוא הפתרון הישראלי שעובד נהדר מאז 1948: בואו נשסה את האזרחים זה בזה, ובעודם נועצים שיניים איש בבשרו של אחיו, לאף אחד לא יהיה זמן או כוח או עניין להפנות שוב דרישות כלפי הממשלה כפי שהיה בקיץ הקודם. היות והפניית הזרקור כלפי ערביי ישראל נתפשת כמשהו שיסייע לאיווט ליברמן (ואין שום דבר שמפחיד את נתניהו יותר מהתחזקות נוספת של מנכ"ל משרדו לשעבר), והיות והשמאלנים גם ככה נרמסים מדי יום ותחת כל עץ רענן (לפרטים: מירי רגב), והיות והמתנחלים גם ככה מרירים על הממשלה (גבעת האולפנה, מגרון ושאר מאחזים שעומדים לפני פינוי ו/או ניסור) נותרנו עם שבט אחד אחרון שאפשר להאשים בכל - החרדים.

הדוסים.

אלה שהולכים עם ארוך ומגבעת גם בחום יולי אוגוסט.

הרי אף אחד לא אוהב את הדוסים, נכון? לבבות החילונים כבר הוכשרו לשנוא אותם בימי טומי לפיד ז"ל, והימין הדתי אף פעם לא אהב אותם כי החרדים תמיד הסתכלו עליהם מלמעלה, כאילו שהם - אנשי ארץ ישראל השלמה, אלה שנאחזים בכל גבעה סחופת רוחות בשומרון - לא מספיק דתיים. לא מספיק אדוקים. לא מספיק יהודים מאמינים.

וכך סומנה לה מטרה, וגם אם אינני מדייק בפרטים (יובהר מיד: מדובר בהנחות שלי. אמנם כאלה שקיבלו אישוש פה ושם, אך עדיין - מעולם לא ראיתי פרוטוקול של איזו ישיבה לילית שמאשר את ההנחות האלה שחור על גבי לבן)  אין לי ספק שכך החלה את דרכה ועדת פלסנר.

ועדה שנועדה לספק אליבי לשאול מופז על הצטרפותו הדי פאתטית לממשלה בזגזוג המי-יודע-כמה, ובנוסף לאפשר לנתניהו להסיט את אש הביקורת על המצב הכלכלי חברתי במדינה מעצמו תוך שהסאבטקסט הוא להסית כלפי קבוצה שלמה באוכלוסיה.

אין יותר פשוט מזה. הספין המושלם. השמאל מבסוט, הימין מתמוגג - כולם מאושרים. כולם, כולל הרבה יותר מ-80% מהאוכלוסיה שאמורה לחלוק איתי בנטל המילואים (מאז שהשתחררתי בשנת 1998 עשיתי בכל שנה 35 ימים בממוצע) ולא עושה את זה, אבל מלינה על אלה "שלא נושאים בנטל".

אז הנה כמה הערות לסיום:

1. אני לא מרגיש פראייר שאני עושה מילואים. אני מאוד כועס על זה שלא תומכים כראוי במשפחה שלי בזמן שאני שומר על המדינה, ואני מאוד כועס על זה שהפיצויים ("מענקים") שנותנים לנו עבור השירות לא מתחילים לכסות את ההוצאה המשפחתית שנגרמת כשצבא ההגנה לישראל קורא לי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

2. אני מרגיש מאוד פראייר בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם מקדמה כדי לקנות דירה ממוצעת של שלושה חדרים במדינה שלי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

ואתם, חברות וחברים - אל תיפלו לספין הזה שבו משסים אותנו קבוצה נגד קבוצה: שמאל וימין, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז או כל חלוקה אחרת שמתבססת על סממן קבוצתי/שבטי כלשהו.

יש לנו ממשלה. היא אחראית לכל. זה בדיוק התפקיד שלה, ולשם כך היא נבחרה. אין אף קבוצה באוכלוסיית ישראל שאשמה בכך ש"המצב" (הביטוי הגנרי לכל דבר רע במדינה) הוא "כמו שהוא".

גיוס חרדים זה ספין מטופש. לא יותר מזה.

עם חכם דורש צדק חברתי. עם חכם רואה דרך התעלולים של פוליטיקאים שלא נותנים לו מספיק קרדיט שיבחין בטריק שנעשה לו.

אל תתנו לביבי ומופז לעשות אתכם מטומטמים. אל תסכימו להיות פראיירים.

אל תהיו הפראיירים של ממשלת ישראל.

גילוי נאות

בואו נתחיל מהסוף: אורי בלאו החזיק בכמה אלפי מסמכים סודיים בביתו. אין שום שאלה לגבי העובדה הזאת.


יופי. סגרנו את הפינה הזאת.


היועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש נגדו כתב אישום בגין אחת מעבירות הריגול החמור המופיעות בחוק העונשין של מדינת ישראל. העבירה היא "החזקת ידיעה סודית", והמחוקק הכניס את הסעיף הזה כדי לטפל באותם מקרים בהם מישהו אוסף ידיעות כדי להעביר אותן יום אחד לאיזה גורם עוין, עוד לפני שיצר עם אותו גורם קשר. בעברית פשוטה: מצב שבו מישהו מרגל אחרי כוחות צה"ל כדי להזיק לביטחון המדינה.


אבל, אמר היועץ המשפטי בהודעתו, "אף שכותרת הסעיף בחוק העונשין שבו יואשם בלאו היא "ריגול חמור", הרי שלא מיוחסת לבלאו עבירת "ריגול" במשמעותה המקובלת". מה המשמעות של המשפט הזה? שאורי בלאו יעמוד לדין בגין עבירה שהוא לא חשוד שעבר על היסוד הנפשי הדרוש לה, על הרציונל שמאחוריה - אורי בלאו אינו מרגל, ומדינת ישראל אינה חושדת בו שהתכוון לרגל.


מדינת ישראל פשוט רוצה להתנקם באורי בלאו על שורת כתבות שפרסם שהביכו מאוד את צה"ל והציגו אותו כמי שמפר, במודע, את הוראות בג"ץ. המסמכים שבלאו פרסם בעיתון הארץ (ושלימים נגלה כולנו שקיבל אותם מענת קם, אותה ענת קם שיושבת במאסר בגללם), הראו פרוטוקולים בהם מחליטים קצינים בכירים להפר לכאורה את הוראות בית המשפט במהלך תכנון פעילות מבצעית.


הכתבות האלה הרגיזו מאוד את הצבא שביקש את השב"כ לפתוח בחקירה כדי למצוא את המקור לדליפה שהביכה כל כך קצינים בכירים. בסופה של חקירה אותרה ענת קם, שגם הודתה במיוחס לה. אורי בלאו נמלט מהארץ כדי שלא לחשוף את המקור שלו במסגרת החקירה, ואח"כ - כשקם הודתה - חזר ארצה כי הסיבה בעטיה עזב את הארץ הפסיקה להיות רלבנטית.


נחזור להחלטת היועץ המשפטי.


לכל עיתונאי חוקר יש מסמכים מסווגים בבית. הסיבה היא טכנית להפליא.


עיתונאי חוקר הוא עיתונאי שמפרסם כתבות שהמסוקרים לא רצו שיתפרסמו. הרי צה"ל, למשל, היה מעדיף שכל הכתבות שמתפרסמות עליו יהיו כתבות על חיילי בסיס הטירונים של גולני שצבעו בתי קשישים או כתבות על האב השריונר שהוא בן של סב שריונר ועכשיו הבן מתגייס לשריון כי קרבי זה הכי, אחי. אלה מסוג הכתבות שחטיבת דובר צה"ל יוזמת בשמחה. כתבות שבהן המרואיינים מחכים לכתב והצלם בשעה שבה נוח לעיתונאים להגיע, מתראיינים בשמחה ומצטלמים ברון - ממש צבא פוסטר.


אבל אז באים טרחנים כמו אורי בלאו ומפרסמים את מה שלא מופיע בהודעות של דובר צה"ל. האורי בלאוים של העולם מוצאים את הסיפורים שבצבא יעשו כל מאמץ שלא יראו אור יום לעולם. הם מפרסמים מסמכים שלא הגיעו דרך המסננת של דובר צה"ל. הם מפרסמים ידיעות שבצבא רוצים שלעולם לא יתגלו. 


ברור שהדרך היחידה להשיג מסמכים כאלה היא הדלפה. ברור שהדלפה אינה חוקית. זו גם הסיבה בגללה ענת קם, שהדליפה את המסמכים, יושבת כרגע בכלא. 


ובכן, יגיד הקורא, אם הוא מקבל דברים לא חוקיים וסודיים - האיש עבריין! טוב שמעמידים אותו לדין!


אז זהו, שלא.


בישראל יש צנזורה על התקשורת. כל הכתבות שפרסם אורי בלאו עברו את אישור הצנזורה - שהיא חטיבה בצה"ל, כן? לא גוף אזרחי. המשמעות היא שגם לדעת הגוף שאמון על שמירה על סודותיה של ישראל, אורי בלאו לא עבר עבירה. לו היו סבורים בצנזורה שיש בדברים שפרסם סכנה לביטחון ישראל היו פוסלים את הידיעה והיא לא הייתה באה לעולם. 


אורי בלאו, מסתבר, פעל לפי הכללים.


אבל הי, יגידו לי שוב - הוא החזיק מאות מסמכים בבית! בגלל זה החליט היועץ המשפטי להעמיד אותו לדין!


צריך לענות לטענה הזאת בשני מישורים. האחד, אין לי ספק שיש לא מעט קצינים בכירים מאוד לשעבר (למעשה, אני יודע לפחות על שניים כאלה) שהוציאו מסמכים מרשות הצבא ללא אישור ושומרים אותם אצלם בבית. אתם מוזמנים לקרוא את ספרם (המצוין) של גיל מלצר ורונן ברגמן "זמן אמת" המבוסס כמעט כולו על הקלטות סודיות ומסמכים סודיים שנשמרו אצל אנשים פרטיים בבתים. הטענה של משרד המשפטים ולפיה אורי בלאו לא החזיק את המסמכים בצורה מאובטחת כך שיכול להיות שפלוני עלול היה לקחת אותם היא בדיחה לא מצחיקה. כשקראתי את המשפט הזה בהודעה לעיתונות של המשרד לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אורי בלאו לא היה עומד לדין לו היה שומר את המסמכים האלה בכספת נעולה היטב.


המישור השני הוא המישור הערכי.


מטרתו של היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם מטרתו של צה"ל כשביקש את השב"כ לחקור מי המדליף שהוציא את המסמכים לאורי בלאו היא אחת - להלך אימים על כל עיתונאי בישראל. הרעיון הוא מדהים בפשטותו: אם עיתונאים יידעו שלקבל מסמכים מודלפים יחשוף אותם לתביעה פלילית, הם פשוט לא ייקחו יותר מסמכים מודלפים מחשש שיבולע להם. למה צריך את המסמכים האלה? כי בניגוד לכתבה על חיילי גולני שמסיידים את בתי הקשישים, בכתבות תחקיר אין מרואיינים (אנשים מפחדים להתראיין ו"להעיד" כנגד הממונים שלהם) וכדי להראות שהכתבה אינה מפוברקת מדמיונו הקודח של הכתב צריך להראות משהו. איזה שהוא אימות. מסמך.


ההיגיון של היועץ המשפטי פשוט - אין הדלפות, אין מסמכים. אין מסמכים, אין ביקורת. אין ביקורת? אחלה. יש יותר כתבות על הגולנצ'יקים המסיידים, ופחות על זה שהצבא שלנו - הצבא הערכי ביותר בעולם - עושה גם דברים לא טובים לפעמים.


זהו ניסיון ברור ומובהק להלך אימים על עולם העיתונות. על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. 


זהו ניסיון ברור לפגוע בחופש הביטוי.


אף אדם מצפוני בישראל לא יכול לקבל מצב כזה. אף אדם שהדמוקרטיה וחופש הביטוי יקרים ללבו לא יכולים לתת לזה לעבור. זו לא תביעה נגד אורי בלאו - זו תביעה נגד הזכות של כולנו לדעת.


(הערת גילוי נאות: אורי בלאו ישב לידי בדסק ירושלים של חדשות 10 במשך 4 ימים, עד שפוטר במסגרת קיצוצים ודרכינו נפרדו. כן כן, ארבעה ימים. אין טעות במספר הזה)

ג'נין ג'נין

ב- 14 במרץ 2002 התייצבתי בבא"פ לכיש (או כמו שהוא ידוע יותר לעם ישראל: הגן הלאומי בית ג'וברין) לאימון לפני תעסוקה מבצעית. באתי בכיף.

כסטודנט בשנה ב', המ"פ היוצא פרג'י קיצר לי 9 ימים מהתעסוקה כך שאעשה רק 16 יום. בינינו, לא ביקשתי את הקיצור בשביל לימודים - ביקשתי כי כסגן יו"ר אגודת הסטודנטים, לא רציתי להחמיץ את ההכנות ליום הסטודנט וחשוב מכך, את ההכנות לבחירות הבאות.

המועמדת בבחירות, אחרי הכל, הייתה החברה שלי, רחל. אבל העובדה שהיינו חברים הייתה סוד. אסור היה לספר את זה לזרים. למה? סיפור ארוך. לא עכשיו. 

הגדוד גויס לעשות קו בגזרה בה היה גם הימ"ח שלנו - מחנה עופר, ממש מחוץ לביתוניה, פרבר של רמאללה. התפקיד של הפלוגה שלי יהיה לאבטח את המחנה, את כביש 443, ולעשות כל מיני מחסומים קטנים ומבאסים. איכשהו, החורף תמיד מגיע במלוא עוזו כשאני על מדים, אז ברור שירד גשם כמעט ללא הפסקה.

העמדה שהכי שנאתי - ומן הסתם הייתי בה הכי הרבה בגלל זה - הייתה עמדה 21. זה היה אוהל 11 מרובע, שכל צידו הימני היה קרוע בצורה שגרמה לו להיראות כמו בית שקרס הגג שלו. היינו עולים לעמדה ליממה, כשאחד שומר ב"קיפוד" ומתצפת החוצה (ולא ראו כלום), והשני ישן. העניין היה שבגלל חוסר הגג, האוהל היה למעשה שלולית ענקית עם מיטה מבוססת בבוץ בצידו השמאלי.

ביקשנו כמה פעמים שיבואו להחליף את האוהל, אבל זה לא עניין אף אחד.

כשג'וני, הפקיד, בא לשאול מתי ארצה את החופשה בת 24 השעות המגיעה לי (לימים הסתבר לי שעל פי הפקודות הגיעה לי חופשה של 48 שעות, אבל ניחא), עשיתי דבר שכל מילואימניק מנוסה יודע שאסור לעשות. טעות של צעירים. סירבתי לקחת חופשה באמצע הקו, והחלטתי לעשות 15 יום ברצף, ולהשתחרר יום מוקדם יותר כך שהיום ה- 16 למילואים יהיה יום החופש שהגיע לי. אבא שלי תמיד אמר לי, גם בסדיר וגם במילואים, שברגע שמוציאים הביתה צריך לצאת. בלי שאלות, בלי אסטרטגיה ובלי כלום. לצאת, וזהו. אבל מה הוא יודע, חשבתי לעצמי. הנה, אני עומד להשתחרר יום מוקדם יותר, בבוקר שאחרי ליל הסדר.

בבוקר שלפני היציאה הביתה כבר ארזתי את הציוד האישי. ידעתי שאני עולה שוב לעמדה 21, עם גאני - חבר מהמחלקה, גאון אמיתי, ואיש יקר. הרעיון היה פשוט: אעלה לפני הצהריים לעמדה, אעביר שם את ליל הסדר, ובצהריים למחרת ארד לפלוגה ואתחיל להזדכות. לפי התוכנית שלי הייתי אמור תוך פחות מ- 36 שעות להיות אזרח בדרכו הביתה.

גאני ואני שמרנו 3:3. שלוש שעות נחים באוהל שהלך והתמלא מים כי ירד מבול, ושלוש שעות עומדים בקיפוד המוצף מזמן, כי ירד מבול. קצת אחרי שנגמרה ארוחת החג בחדר האוכל מגיע הג'יפ של המ"פ עם שני מחליפים. אנחנו יורדים לשעה וחצי לחדר האוכל כדי לנשנש את מה שנשאר מליל הסדר הפלוגתי שהיה שם. הטלוויזיה בחדר האוכל פתוחה על ערוץ 2. "תופת בנתניה" כתוב על המסך המלא בתמונות של אמבולנסים, ומשדר אותן ללא קול. הטלוויזיה הייתה על "שקט". הסאונד היחיד שאנחנו שומעים הוא של שטיפת הכלים, מאחורי דלתות החדר.

אני חושב שהשעה הייתה בסביבות 23:00 כשגאני קרא לי. מהאוזן שלו השתלשלה האוזניה שהייתה מחוברת לטרנזיסטור שלו באופן קבוע. "תורך לשמור", הוא אמר לי. הקרחת המבהיקה שלו נצנצה בכל פעם שברק היכה מסביב (אחת לדקה, בערך), והוא נראה כמו דמות מסרט אימה. איש שרירי בגובה 1.70 מטר עם קרחת שעומד בגשם שוטף בתוך תעלת קשר מבטון עם חוט שיוצא לו מהאוזן ורובה מונח ברישול לידו. רעש הגשם השוטף והרעמים רק הוסיפו לאפקט. זה נראה קצת כמו סצינות הוליוודיות בסרטי מתח, כשברור לך שעוד רגע יגיע הקליימקס בו הגיבור הטוב והגיבור הרע יתעמתו.

אבל מעבר לסוריאליזם של הסיטואציה, מבחינתי הייתי בדרך לעוד שלוש שעות שמירה. עליתי את עשרת המטרים הבוציים והרטובים שבין האוהל לבין העמדה, ושאלתי את גאני מה חדש. "יורד גשם", הוא אמר בקולו הנמוך. ואללה, חשבתי לעצמי. בחיים לא הייתי שם לב. "למה אתה מקשיב?" שאלתי, מצפה לשמוע מהאיש שעושה טריאתלונים ושומע קול המוזיקה לספר לי על איזה קונצ'רטו לפסנתר או משהו, עוד דבר שרק יגביר את ההערכה שלי כלפיו. "חדשות", הוא ענה. "על הפיגוע במלון בנתניה, אומרים שזה משהו רציני". משכתי בכתפיים. פיגועים היו עניין כמעט יומיומי, בטח בירושלים בה גרתי. זה כבר היה לא מרגש. עד כדי כך לא מרגש שתחנות המוזיקה המשיכו לשדר מוזיקה שמחה, כרגיל, בין דיווח לדיווח על עומסי התנועה שנגרמו באזור.

הכל היה סטנדרטי, ורטוב.

בבוקר הייתה הפוגה בגשם. בסביבות השעה 10:00 חוללתי לג'וני, בחמ"ל, דרך הנל"ן שהיה בעמדה. ג'וני לא ענה למכשיר הטלפון הצבאי. עליתי מולו בקשר וביקשתי שיענה לי. "אנחנו קצת עסוקים פה", הוא השיב. "זה דחוף!" אמרתי לו - בכל הכבוד, אין שום דבר יותר דחוף מאשר השחרור שלי, וככל שאצא יותר מוקדם הביתה, כך ייטב.

סובבתי שוב את המחולל החשמלי של הטלפון הצבאי, וג'וני ענה. "מה קרה?" הוא שאל. "אני צריך להשתחרר היום, אתה זוכר. מתי מחליפים אותי? מתי אני יוצא?".

שתיקה.

"תשמע חיים", הוא אמר בטון משועשע, "אתה לא יוצא לשום מקום חמוד". "מה?!", צרחתי, "מה זאת אומרת?!". "תיכף יחליפו אתכם בעמדה".

חשבתי לעצמי: זה ג'וני. תמיד כשדיברו איתו על לצאת הוא אמר "אתה לא יוצא", והפעם בטח לא שונה. כשעה אח"כ הגיע נ"נ לעמדה. מהרכב ירדו שני חבר'ה וקצין עב בשר שלא הכרתי. לא מהפלוגה שלנו. אפילו לא מהגדוד. גאני ואני ניסינו להבין מה קורה. "עזבו הכל", אמר הקצין השמן, "עלו על הנ"נ, ורדו לפלוגה שלכם". טוב, חשבתי לי. אני לא שואל שאלות. נרד לפלוגה, נתקלח, ויאללה - להזדכות.

כשהגענו למחנה המנומנם בדרך כלל, נדהמנו לראות שהוא נראה פתאום כמו כוורת הומה דבורים: עשרות רכבים צבאיים בכל פינה; יחידות מיוחדות עם הרכבים ההיי-טקיים שלהן; חיילי לוט"ר עם נעלי פלדיום. חפ"קים; קציני מטה בדרגות של סגני אלופים שרצים ממקום למקום עם תיקי מפות; דחפורי D9 ממוגנים; נגמ"שים ונגמ"שי פיקוד - המחנה הריק התמלא בתוך פחות מיום בהמון כוחות שלא ראיתי מימיי. לקח לנ"נ כמה דקות טובות לתמרן בין כל כלי הרכב הגלגליים והזחליליים שהיו שם, ולהביא אותנו למגורי הפלוגה.

המגורים היו ריקים. הפלוגה נעלמה.

הלכנו לחמ"ל, שממנו עוד נשמע טרטור של מכשירי קשר. ג'וני ישב בפנים ליד מישהו שלא הכרתי, מעביר לו סוג של חפיפה על הגזרה.

"איפה כולם?" שאלתי, "ומתי אני הולך?". את החיוך המריר של ג'וני אני לא אשכח. "אתה לא הולך לשום מקום חמוד. מעכשיו אתה בצו 8. הפלוגה נמצאת מאחור, בימ"ח ומזוודת את הנגמ"שים שלנו. יוצאים לכבוש עיר בגדה. כנראה את ג'נין. יאללה, גשו שניכם, ותעזרו לחבר'ה להעמיס את הציוד על הכלים".

מה? איפה? למה? כמה? מה קשור???

אלו המחשבות שרצו בראש. מה צו 8? מה זה, התחילה מלחמה ואף אחד לא סיפר? ולמה אני לא יוצא הביתה? מה קורה פה?

במשטח הנגמ"שים, כחצי קילומטר מהחמ"ל של ג'וני כבר כמעט סיימו לזווד את הנגמ"שים והתכוננו להעמיס אותם על מובילים. רוב החבר'ה היו עסוקים בלמלא שקי חול ולשפצר אותם על צידי הנגמ"שים, כהגנה מפני ירי. מבט מהיר למחסנים גילה שגם שני הגדודים האחרים של החטיבה, שלא היו מגוייסים כבר בניגוד אלינו, פתחו את הימ"ח. ראשוני החיילים שלהם התחילו להגיע.

ואללה, חשבתי לעצמי. בטח רוצים לעשות לפלסטינים תצוגת כח של "תחזיקו אותנו", אז פתחו את הימ"ח שלנו, אחד היחידים בגדה - למען ייראו ויראו. אבל... למה המובילים פה? טוב, הסברתי לעצמי - זה כדי להסיע נגמ"שים בכבישים של הגדה. זה לצורכי הרתעה.

אני חושב שהאסימון נפל לי כשפתאום ראיתי את כל אלו שנפרדנו מהם בערב הגדוד האחרון, כי יצאו ל"הקפאה" (אותה שנה עד שנה וחצי שנותנים לותיקי יחידות קרביות לשבת בבית למרות שהם עדיין יכולים להיקרא בחירום), מגיעים להתחייל. הנה דודי. והנה הנרי. ומינו. והנה כמה ילדים שהשתחררו לפני ארבעה חודשים וקיבלו צו 8 שפתאום גם עולים איתנו על האוטובוס הפלוגתי. היעד: אליקים.

מבול. כל הזמן ירד גשם. עצרו לנו בחדרה, כדי שנאכל, אבל שכחו שאנחנו יום אחרי ליל הסדר. הכל היה סגור חוץ מסניף של מקדונלד'ס שהגיש לחמניות מבחילות כאלה, של פסח. אני אמנם לא אוכל חמץ ואפילו לא קטניות - אבל גם לא את הדרעק הזה, בכל הכבוד. קניתי תפוצ'יפס, והמשכנו לנסוע.

באליקים, איתמר המ"פ כינס אותנו. אנחנו צריכים לכבוש את מחנה הפליטים בג'נין. צה"ל כובש את כל ערי הגדה, והיום כבר כבש את רמאללה ואת טול כרם. מחר יתקיפו את בית לחם ואת חברון. בעוד יומיים יהיה תורנו - נתקוף את המחנה. את העיר יכבשו כוחות סדירים של הנדסה וגולני.

קצין המודיעין של חטיבת מנשה, שאחראית על ג'נין, הראה לנו תצלומי אוויר של המחנה בתדריך שלו. הוא קטנטן - 500 מטר על 500 מטר, לא גדול בהרבה משכונה בעיירה קטנה. הוא סופר צפוף, ויצאו ממנו כמה מהמחבלים הרצחניים ביותר. בכלל, הוא אמר, זה נחשב קן צרעות. יחד עם זאת, הוא הבטיח - המחנה יהיה ריק. בפעמיים הקודמות שצה"ל התקרב אליו, הוא ידע לספר, כל החמושים נמלטו ליערות בבורקין הסמוכה. המשימה שלכם, הוא אמר, תהיה לסרוק בית בית ולחפש אמל"ח ומחבלים. אתם תגיעו לבית, תיכנסו, ותערכו חיפוש. הדבר הכי חשוב זה להקפיד לא להזיז אמל"ח מחשש למלכודים שיהיו מתחת. הוא אמר שנקבל ספריי צבע, כמו גדוד 51 של גולני וגדוד 7020 מהחטיבה שלנו, וכל בית שנסיים לסרוק יסומן בתרסיס ב "8110", מספר הגדוד שלנו. זה אמור לקחת יומיים שלושה, להערכתו.

"תראו", הוא סיכם, "זה מחנה של חארות. החמושים יברחו כשיראו אתכם, ואז נתפוס אותם ביערות. ננקה את קן הצרעות הזה בנחישות".

טוב, זה נראה היה סביר. 2 גדודי מילואים וגדוד סדיר מול קוביה של 500X500. זה לא כוחות.

בבוקר מטווחי איפוס. כל הכלים יורים. מטולים, מא"גים - הכל. בין מטווח למטווח בוססנו בבוץ שהגיע עד אמצע השוקיים. בוץ חום אדמדם שלא מרפה מהרגל גם כשמנערים אותה. הגשם שלא הפסיק לרדת ירד עלינו קווים-קווים, ורק הוסיף לתחושת הדכדוך. בכל רגע נתון עוד מישהו החליק ונפל על התחת. והבוץ. כל הזמן הבוץ.

עלינו על הטיולית שלקחה אותנו למחסום סאלם, דרומית לצומת מגידו. הנגמ"שים כבר נפרקו שם. כשהגענו, ולראשונה מזה ארבעה ימים, הגשם עשה הפוגה, וקשת יפה ומושלמת נראתה ממערב. אורן אמתי הוציא את הספר שלו ובירך את הקשת. בינינו? זה נראה היה לי פגאני להפליא, אבל בתום התפילה שלו אמרתי גם אמן. אם לא יועיל - בטח לא יזיק. לזרין מנסה לשכנע אותי לשים תפילין , למזל, ולהרוויח מצווה. אני מסרב בנימוס - כשר לפסח זה מספיק יהדות בשבילי לשבוע אחד.

רוני בוכניק פתח את כבש הנגמ"ש שהיה עמוס בתחמושת, ובטילים שלנו. מול הכבש של הנגמ"ש שלי, נפתח עוד כבש ויצאו ממנו כמה גברים עם זקן ארוך וכרס. הם התחילו לגלגל גליל ניילון שנראה כמו כזה של שקיות זבל, אבל השקית הייתה לבנה ועם סמל צה"ל. הסימול הטקטי של הנגמ"ש שלהם היה 28 ו'. מי אתם? שאלתי. בוכניק אמר לי לשתוק. "אתה לא רואה? אסור לדבר איתם. זה נאחס. זה נגמ"ש זיהוי חללים". נו, חשבתי לעצמי, כנראה שצה"ל לוקח את כל העניין הזה קצת יותר מדי ברצינות. ניחא הטמטום שבלקחת טילי נ"ט למחנה פליטים, שנראה לי אווילי אבל קיבלתי אותו כי אמרו לזווד "כמו מלחמה" וככה נצא להילחם בסורים אם וכאשר - אבל לגייס את האברכים האלה בצו 8? כאילו, איך נאמר? נסחפתם.

הערב התחיל לרדת כשמישהו עם מדים של משטרה ושכפ"ץ משטרתי הגיע עם פנס מאגלייט ענק. זיהינו אותו לפי ההליכה. זה היה קובי אזולאי. חשבו למנות אותו למ"פ שלנו לפני שהביאו את איתמר, ו... איך נאמר? החליטו לרדת מזה, כי הוא היה מעט מתלהב מדי. כזה שתמיד חיפש אקשן. הוא שאל אם הוא יכול להצטרף אלינו, אבל שגיא המג"ד דחה אותו בנימוס. ראיתי אותו ניגש לנגמ"שים של 7020, ומנסה להצטרף אליהם שם. האמת? היו לנו גם ככה מספיק רמבואים בפלוגה, תודה רבה.

הנסיעה בת 7 הקילומטרים מסאלם לג'נין נמשכה נצח. כמעט 12 שעות. ישבנו דחוסים בנגמ"ש, עם מדפים סגורים (הגשם חזר, ובגדול, ואף אחד לא רצה להירטב). רק אנקונינה המסכן עמד בצריח המפקד ונרטב כל הזמן. בתדריך אמרו שנגיע בחסות החשיכה, ונתפוס את הבתים הראשונים לפני שיעלה הבוקר. זה רעיון טוב, אלא שרק בסביבות השעה 7 בבוקר הגענו. בלי חסות, ובלי חשיכה. בוכניק פתח כבש, וכולנו יצאנו מצידו האחורי של הנגמ"ש ויישרנו קו.

כולם היו צריכים פיפי.

ראינו מולנו את הבתים של מחנה הפליטים במורד הגבעה שעל ראשה עמדנו, ליד אנטנה ענקית. זמן להסתכל על הנוף. בצפון הרחוק, ישראל. רואים את אזור נצרת. מימין, ממערב, העיר ג'נין. היא מורכבת מבתים דו ותלת קומתיים, מחופים אבן ירושלמית. יש בה הגיון, ורחובות, ושדרות. המחנה לעומת זאת מורכב מכוכים דו קומתיים נטולי טיח או צבע, שמגובבים בצפיפות. שורת הבתים הראשונה, שהייתה בערך 500 מטרים מתחתינו, נראתה כמו חומה של מבצר. הבתים היו כל כך מהודקים זה לזה, שלא היה לי ברור אם רכבים בכלל יכולים להיכנס לשם. אני זוכר שראיתי אמבולנס נוסע בצומת המ"ם פ"ה, צומת רחבה עם אקליפטוס ענק שנטוע מעליה, ממש מחוץ לכניסה למחנה, בכביש היחיד שנכנס אליו ממזרח. האמבולנס מיהר, ביללת סירנות, לתוך המחנה, כשעליו דגל של הסהר האדום שהיה כמעט בגודלו של האמבולנס עצמו. המחנה כולו שידר מין פחד. כאילו הוא יודע שזה השקט לפני הסערה שתתרגש עליו. מצד שני, הרחובות נראו שוממים למדי. הקמ"ן צדק. הם ידעו שצה"ל מגיע - וברחו ליערות.

קצין מהחטיבה שעבר לידנו וראה אותנו משתינים ביישור קו צווח עלינו לעוף לנגמ"ש. הוא היה עם שכפ"ץ וקסדה, ואנחנו היינו אפילו בלי אפוד, ועם מכנסיים פתוחים. "אתם מסכנים את עצמכם! אתם על שיא גובה!" הוא צעק. מי מסכן ומי נעליים, חשבתי לעצמי. אבל יאללה נו - אמר, אז אמר. הלכנו בניחותא לנגמ"שים, וכל הטור הפלוגתי עבר לצד השני של הגבעה, למדרון אחורי. הנגמ"ש שלנו חנה בתוך מטע זיתים מטופח, שניכר היה שמטפלים בו היטב. השמש שוב יצאה, אז הוצאנו מנות קרב כדי לאכול. למדתי, בדרך הקשה, שמנת קרב לפסח מיועדת לאוכלי קטניות. חלבה? אי אפשר לאכול. זה משומשום. תירס? גם לא. עלי גפן? זה עם אורז. איכשהו, דווקא על הטונה היה רשום שהיא "ללא חשש קטניות". בארבעת הימים הקרובים התפריט שלי היה מורכב מהרבה טונה, והרבה זיתים.

העברנו את מכשיר הקשר לתדר הגדודי. הגדוד התכונן להתקפה. בקשר וידאו שלכל פלוגה יש את ספריי הצבע איתו יסומן כל בית שנבדק - אחרי הכל, זה יהיה טמטום לא נורמלי אם נבדוק שוב ושוב את אותם הבתים רק כי מישהו לא הביא איתו איזה פחית ספריי. בכלל, פחיות הספריי היו בגדר הציוד הכי חשוב. כל הזמן וידאנו שהן איתנו. אחרי הכל, כולנו רצינו לסמן כמה שיותר מהר את הבתים - ולעוף מפה. התוכנית לתחילת כיבוש המחנה הייתה פשוטה למדי: פלוגה ב' תרוץ לבית הבודד שמימין לגבעה עליה אנחנו נמצאים. אחריה א' ו- ג'. אנחנו, המסייעת, במוכנות למשימות. בעתודה. בעברית פשוטה: בארוחת בוקר.


בשעה 07:30 בערך, ולפי הפקודה שניתנה לו בקשר, משה גרסטנר, המ"פ של ב', קם מנקודת הכינוס עם החפ"ק שלו, והתחיל לרוץ את כמה עשרות המטרים שבין שטח הכינוס לבין הבית הבודד, האחרון לפני שורת הבתים הראשונה של מחנה הפליטים. הוא אמור היה להגיע לבית ואחריו שאר החיילים. פתאום אני שומע את הקשר שלו מבקש תורן (רופא) דחוף בתדר הגדודי. קודקוד נפגע, הוא מדווח. איבד הכרה. היה שקט מוחלט בקשר ומסביב. שמענו את התאג"ד מתנשפים כשדיווחו שהם רצים קדימה. אחרי משהו כמו רבע שעה של ניסיונות הדוקטור אמר שקודקוד ב' הרוג. הוא מבקש מסוק, לפנות אותו. אח"כ יסתבר שהוא נפגע מכדור אחד בצוואר. כנראה ירי מקרי שפגע "בול". הוא פונה באמצעות בלקהוק שנחת מאחורי הגבעה שלנו. זה לא הבלקהוק האחרון שינחת שם כדי לפנות פצועים והרוגים. ממש לא.

מורים לנו על "הקפאת מצב".


אף אחד לא מתקדם.


האמת? הופתענו. ממתי תוקעים התקפה גדודית כי יש הרוג? הרי זה לא מה שלימדו אותנו בצבא. לימדו אותנו שאם יש פצועים - לא הרוגים, פצועים, כאלה שאפשר להציל - לא עוצרים בשבילם. ממשיכים, ואז חוזרים אליהם אחרי שמנצחים. אבל אנחנו קיבלנו הוראה מהחטיבה. עוצרים.


המחשבה מתחילה לקנות אחיזה במוח: יש לנו הרוג ראשון בגדוד. כנראה שזה לא קל כמו שאמרו לנו.


אחרי כמעט שעה הדוקטור מדווח שהוא פינה את גרסטנר אחורה, וניתנת הוראה להתקדם. מייד אחרי הפקודה, נפתחה אש מאסיבית מהצד שלנו -והתחלנו לשמוע רעשי פצפוצים מעל הראש שתי דקות אחר כך, כאילו מישהו מפוצץ לנו מעל הראש ניילון "פצפצים" כזה, ניילון לעטיפה של דברים שבירים. את הרעש הזה הכרתי. זה הרעש של כדור שנורה לכיוונך וחולף מעליך. הרעש הוא הרגע שבו נשבר מחסום הקול ממש מעל הראש כשהוא מפלח את האוויר. יורים לכיווננו. יורים. עלינו. סליחה, אבל... מה??? מה קורה פה? הרוג, ירי - זה לא מה שאמרו לנו שיקרה!


שגיא המג"ד מורה לפלוגה שלי לפרוש את הרתק ולהתחיל לספק אש חיפוי. ויליאם, המ"מ של הרתק, פורש כיפת רתק לתפארת עם מק"כ ומקל"ר ומא"גים - וכולם יורים על השורה הראשונה של הבתים. הוא מבקש שכל מי שיש לו נשק קלעים יבוא לירות תחמושת מדוייקת לחלונות הבתים. אדם ואני מקבלים ממנו את המטרות שלנו - אחת מהן היא הבית אליו ראיתי את האמבולנס נוסע שעה קלה קודם לכן.


פתאום אני מרגיש שאדם זורק עליי חול ואבנים. התכוונתי לשאול אותו אם נראה לו שזה הזמן לצחוקים ומשחקים, וכשהפניתי אליו את הפנים ראיתי שהוא בא לעשות אותו דבר בדיוק. כשמבטינו נפגשו, ראינו פתאום שהחול במטר וקצת שהפריד בינינו קופץ ומשם גם עפות עלינו האבנים - אלה פגיעות של כדורים. הבנו זאת מיד. מישהו יורה עלינו ומנסה לפגוע בנו! אשכרה יורים עליי!


לעזאזל, מטומטמים, חשבתי לעצמי - אני השמאלני היחידי פה ואתם מנסים להרוג אותי?! אין מילים לתאר כמה התעצבנתי. רבאק, נעלבתי. אני לא יריתי על אנשים ספציפיים - אני יריתי לתוך חלונות אנונימיים שאני בכלל לא יודע מי נמצא בהם - והם יורים עליי אישית! החוצפה!


רק בדיעבד הבנתי את האירוניה שבמחשבה הזאת.


מאחורי מחסה אתה פתאום מבין שהקרב הוא מין חוויה שכל החושים מעורבים בה. פתאום הראייה מתחדדת ואתה רואה מטרה שנמצאת מאות מטרים ממך בבירור, בזמן שכל מה שסביבה הופך למין דבר מעורפל. הפה מתייבש בגלל האדרנלין והלשון לוחכת כל הזמן את החך העליון בניסיון להירטב ויש מין טעם כזה חמצמץ, העור מתכווץ כולו, מנסה להקטין עצמו כשהוא חושש להיחתך מאיזו פגיעה שתפלח אותו. השמיעה הופכת סלקטיבית, ובאופן הזוי כמעט לא שומעים את קולות הנשקים אלא אך ורק את צעקות האנשים הזועקים פקודות ומטרות. באף עולים ריחות של גופרית, אדמה, עשן ושמן נשקים. כל הגוף מעורב. סף הכאב עולה דרמטית ונחיתה על סלע שביום רגיל הייתה מעוררת צעקת כאב לכל הפחות הופכת ללא מורגשת.


הכל משתנה.


ובעוד אני חושב על זה, הכל תוך כדי ירי עלינו וירי שאני עצמי מבצע, הגיעו השריונרים. הם הגיעו כדי לחפות גם הם על הפלוגות הרובאיות שלנו שניסו להיתפס על הבתים הראשונים, תחת אש בלתי פוסקת. מפקד הטנק, גם הוא מילואימניק, פתח מדף ונעמד בצריח. "תגיד" הוא אמר לי, "איפה זה בית מס'..." הוא לא סיים את המשפט כשפתאום שמענו כולנו "טינג! טינג! טינג! טינג!". כולנו הבנו שיורים לו על הטנק. הוא זינק בוירטואוזיות פנימה תוך כדי סגירת מדף והתחפרות תחת מעטה השיריון הכבד. את הבית אני משער שמצא לבד, כי הם מייד ברחו להם הלאה, במורד הגבעה.


"קאבום!"


אחד הטנקים ירה פגז מעיך והעיף איזה בית אחד לעזאזל. האמבולנס שראיתי קודם ממהר לשם. איכשהו, למרות הרעש הבלתי אפשרי מסביב, נדמה היה לי שאני שומע את הסירנה שלו. אני רואה את החובשים יוצאים עם הדגל של הסהר האדום ביד ועם פצוע על אלונקה. הם מנסים להגיע לאמבולנס שנמצא כמה עשרות מטרים מהם, אבל לא מעזים לצאת החוצה. בום נוסף, וגם האמבולנס שלהם הופך ללא יותר מגרוטאה בוערת. הוא התפוצץ כשמעיך נוסף פגע בבית לידו חנה. החובשים רצים בהיסטריה עם הפצוע שלהם לתוך הבית ממנו יצאו. זו הייתה תנועת הרכב האחרונה שראיתי במחנה, שאינה של צה"ל.


כשירד הערב העברנו את הנגמ"שים ממטע הזיתים למעלה, ליד האנטנה. זה יהיה הבית שלנו בימים הקרובים. הצטרף אלינו כוח של מילואים מהיחידה לסילוק פצצות - חבר'ה עם נעלי פלדיום ומשקפי אוקלי, טונות של פתיל רועם ולבנות חבלה, שלא מפחדים מכלום חוץ מדבר אחד - שמישהו יעשן לידם. לפנות בוקר הביאו אלינו גם חבר'ה מהנ"מ עם תותחי וולקן מורכבים על נגמ"שים. הדבר הזה פשוט טחן בתים והעלים אותם תוך שניות. גם כל מיני כוחות מיוחדים עברו אצלנו - שייטת, סיירות - יו ניים איט. צה"ל הבין שמחנה הפליטים בג'נין הוא בעיה שיש להתייחס אליה ברצינות.


עם חשיכה זיהיתי בוודאות שיורים עלינו מבניין גבוה עם אור ניאון ירוק מעליו. הכוונתי לשם את הקנים של מחלקת הרתק. הראיתי להם את ההבזקים שיוצאים בכל פעם שהם יורים. הרתק נתנו לשם מכת אש שהפסיקה את הירי לגמרי. בבוקר ראינו שזה היה גג בית החולים. עד היום, משום מה, יש כאלה שמכחישים שירינו לשם. אני לא מבין למה. עם כל הכבוד, אם מבצעים עלינו ירי יעיל מבניין בית חולים במשך דקות ארוכות (לקח לנו זמן לאתר את מקור הירי, אחרי הכל) והרופאים וההנהלה לא נוקפים אצבע כדי להרחיק את היורים אפשר להניח שהם מבינים שיבוצע ירי בחזרה. ככה זה במלחמה. כן, היינו יורים שוב אם לא הייתה ברירה. אי אפשר להשתמש בבית חולים כעמדת ירי ולצפות לחסינות - ובלי קשר באמת לא ידענו שמדובר בבית חולים. 


אבל הדבר שהכי הטריד אותי באותו לילה ובבוקר שלמחרת, אפילו יותר מזה שיורים עלינו, היה הרצון העז להחליף תחתונים וגרביים. לא היה לי אכפת שיירו עליי כמה שרוצים, ובלבד שיתנו לנו להחליף את הלבנים הרטובים שלנו. פתאום נזכרתי בסיפורים של אבא שלי ממלחמת יום כיפור ובשיר "תחתונים וגופיות". תמיד זה נראה לי מטופש, שזה הדבר שאנשים הכי חושבים עליו - אבל פה זה נראה לי לפתע הכי הגיוני בעולם. הייתי עושה הכל כדי להחליף לתחתון נקי ויבש. הייתי עושה הרבה יותר בשביל זוג גרביים. ממש הרגשתי את כפות הרגליים שלי שוחות במים בתוך הנעל הצבאית. הציוד האישי שלנו נשאר במחסום סאלם, והזוג שהבאנו איתנו נרטב מזמן. עזבו תחמושת, עזבו אוכל (גם ככה פסח, כאמור - הצום הגדול ביותר של היהדות) - רק גרביים ותחתונים. זה כל מה שעניין אותי.

די מהר מגיעה השגרה - כבר התרגלנו לזמזום הבלתי פוסק של המזל"טים מעל הראש, ולטרטור של המסוקים שמעלינו. מעתה ועד סיום הלחימה יהיה צמד קוברות או אפאצ'ים מעל ראשינו בלי הפסקה. גם לרעש של ירי הטנקים והוולקן התרגלנו במהירות. על גבעת האנטנות התפתח הווי. חלק מהחבר'ה פרצו למכולה של האנטנה אחרי שראו שיש שם גנרטור. גנרטור זה חשמל, וחשמל זה להטעין טלפונים סלולריים. אני מודה - בהתחלה הזדעזעתי מהונדליזם. זו ביזה של ממש. השקעים החשמליים גרמו לעכבות המוסריות שלי להתפוגג כלא היו. חשבתי על הספר בעל זבוב שהכריחו אותנו לקרוא עשור לפני כן, בתיכון. המורה לספרות הסבירה אז שזה משל על החברה האנושית. על תהליכי התבהמות קלקטיביים. אוקי. אז אהיה חלק מהקולקטיב. אם זה טוב לכולם, אז זה טוב גם לי, חשבתי לעצמי. נכון, הספר הוא בעצם ביקורת על התופעה הזאת - אבל מצד שני אומרים לא לפרוש מהציבור. אז לא פרשתי, והטענתי.

בכל כמה דקות שמענו פיצוץ קטן, זמזום ואז פיצוץ גדול.


עוד טיל הגיע ליעדו.

רק אלוהים יודע כמה טילי טאו נורו מהמסוקים לעבר המחנה הזה. וגם את הטילים שלנו החליטו לירות. לא פחות מעשרים טילי דרגון, כל מה שנשאר בימ"ח אחרי מלחמת לבנון (הפעם האחרונה שהגדוד ירה מתחמושת הימ"ח שלו). טילי הדרגון שלנו והטאו של המסוקים, טילים שאמורים לחדור שריון של טנקים, נורו לתוך בתים שקירותיהם עשויים מעיסת נייר דקה מוקפת בדיקטים משני צדדיה, ולעתים רחוקות מלבנים. הנזק שהם הסבו היה בהתאם. את הדרישה לטילים היו מעלים המפקדים של הרובאיות שלחמו בסמטאות וחטפו כל הזמן אש ממקומות שלא יכלו לראות, בשל הצפיפות האיומה של המחנה הזה. ההוראות תמיד דיברו על איזה חלון או עליית גג חשודים, שמשם נראה להם שיורים עליהם. את כל הטילים שירתה המחלקה פגענו - חוץ מאחד. זה היה הטיל שאני יריתי. ינון, המ"מ אמר לי שתורי לירות. הרמתי את הטיל ומערכת ההנחיה ושמתי על הכתף. זיהיתי את החלון עם הוילון הירוק. ראיתי אותו בבירור דרך המשקפת של מערכת ההנחיה. פלוגה ב' זיהו בבירור חמוש, והוא נמצא שם. ינון אמר לי לירות כשאני מוכן. לקחתי נשימה עמוקה, לחצתי על המשבת, על ההדק, ושמעתי את זמזום הג'ירוסקופ שמכוון את הטיל למטרה. אחרי כשנייה בא הפיצוץ שמשגר את הטיל, ואז זזתי. אסור לזוז בזמן השיגור, וזזתי. הטיל ברח חזק שמאלה ופוצץ בית שהיה כמאתיים מטר מהמטרה שלי. הרסתי בית סתם. עד היום אני מקווה שלא היה אף אחד בחדר שאליו חדר הטיל הזה.


עד היום זה רודף אותי.


והמחנה? בשעות הזריחה והשקיעה הוא נצנץ כאילו מיליארד קורי עכביש קטנים מכסים אותו. אלו היו תיילי ההנחיה שמחברים בין הטילים שאנחנו והמסוקים ירינו לבין מערכות ההנחיה. המחנה היה מכוסה במאות אם לא אלפי תיילים כאלה - וכל תיל, אזכיר שוב, הוא רק טיל אחד. אלו היו עוצמות האש שהשתמשנו בהן במחנה הפליטים בג'נין.

ביום המימונה קיבלנו מנות קרב חדשות, והבטיחו לנו שלמחרת נתחיל לקבל סנדביצ'ים. הטרנזיסטור של אנקונינה סיפר שדובר צה"ל מכחיש שהציוד שסופק לחיילים שגויסו בצו שמונה היה פגום. הסתכלתי על אלאני, שגויס בצו כזה. הייתה לו קסדה עם שרכים מבד כאילו זה עתה סיים לכבוש את חוף אומהה בנורמנדי או לשחרר את הכותל. גם החגור שקיבל במקום אפוד לא החמיא לו יותר מדי. העיקר שדובר צה"ל מכחיש. בכלל, האמת היא הקורבן הראשון של המלחמה - זה ידוע. יומיים אח"כ ידווח דובר צה"ל שבשעה זו נוצר צה"ל את האש בג'נין כדי לאפשר למחנה להיכנע בפני כוחותיו. המבזקנית לא סיימה להקריא כששמענו מטח עצום של טילים ופגזים נורה על המחנה. נו, אז אמרו. אז מה. שאלתי את עצמי איך זה שעיתונאים מפרסמים ידיעה ולפיה יש הפסקת אש בלי לבדוק מה קורה בשטח. אמרתי לעצמי שאולי זה צריך להיות מה שאעשה בחיים. כל כך כעסתי על זה שההורים שלי והחברה שומעים סיפורי בדיות! חצי שנה אחרי זה ראיתי מודעה ולפיה ערוץ 10 מקים חברת חדשות חדשה ומי שמתעניין מוזמן לפנות ולהציע את עצמו. חשבתי על הרגע ההוא בבית במחנה הפליטים כמה חודשים קודם לכן ושלחתי קורות חיים. התקבלתי. אבל זה סיפור אחר.


בכל הזמן שלנו במחנה, לא יכולתי להימלט ממחשבה מטרידה אחת - לאורך כל הלחימה לא עשינו ולו הפסקת אש אחת שתאפשר לאזרחים ( אם נותרו כאלה במחנה) לצאת ולהיכנע, כמו זו שדובר צה"ל דיווח עליה. כשירדנו למחרת למחנה לתפוס בתים "משלנו", כמו הרובאיות, המחשבה הזו הפכה למטרידה במיוחד.


חבר'ה מפלוגה א' סיפרו לנו על בית אליו השליכו שלושה רימונים, ופרצו אליו תוך כדי ירי, משום שנדמה היה להם שירו עליהם משם. הם סיפרו שהם ירו איזה שלוש מחסניות (ושלושה רימונים כזכור) ולמרות הכל יצא אליהם "סבא עם מקל שנראה מבולבל, ולא נפגע בכלל". כולם צחקו על חוסר המקצועיות שלהם - כל כך הרבה ירי ומישהו יוצא ללא פגע. לא, זה ממש לא שמישהו רצה שהקשיש ייפגע - אבל זה מסוג הבדיחות השחורות ששומעים על ימין ועל שמאל בסיטואציות הזויות כמו לוחמת שטח בנוי באמצע מחנה פליטים.


נושא הפסקת האש ומתן האפשרות להיכנע הטריד אותי, אני מודה, אבל לא אמרתי כלום. לא העליתי בכלל את האפשרות של לדבר עם מישהו למעלה, ושניזום סוג של הפסקת אש. כשעינן שרעבי, ההרוג השני של הגדוד נפל למחרת, כבר דחיתי אפשרות כזאת על הסף. אף אחד לא יעשה פה הפסקת אש. בחיים לא.


רק פעם אחת נשברתי באמת.

שמרתי עם בוכניק בקומה השלישית של בית שנכנסנו אליו לישון בו את הלילה. היינו נכנסים לבית, מוציאים את שמיכות צמר הגמלים הכבדות שהיו בכל בית ובית, מתכסים בהן והולכים לישון. כל הבתים שנכנסנו אליהם היו ריקים מתושבים. לא ראינו ולו פלסטיני אחד.


הקומה השלישית צפתה על כל הרחוב. בתצ"א שקיבלנו, שהייתה מעודכנת לשנת 1994 (8 שנים קודם לכן!) הרחוב הזה נראה כמו סמטה צרה, בשעה שסמטאות נראו כמו נתיבי איילון. אף אחד לא חשב לתת לנו עזרי מודיעין מעודכנים. זה היה אחד הרחובות הרחבים במחנה - ברוחב של רחוב ממוצע בשכונה של עיר ישראלית. על הקירות של הבתים מסביב היו תמונות של שהידים עם אם 16 או קלאצ'ניקוב, בכרזות שהודבקו בקפידה ובזהירות תוך מתן כבוד. הם היו צעירים מאוד ברובם, בסוף שנות העשרה או תחילת העשרים, כמעט תמיד עם ציור של פרח ליד התמונה שלהם. התחביב שלי היה לקרוא את שמותיהם. תמיד ידעתי שלימודי הערבית בחטיבת הביניים ישתלמו לי מתישהו. גם התחלנו לקבל תחתונים וגרביים באופן סדיר.


השגרה הפכה לנוחה יותר - כבר יומיים שפעמיים ביום היינו מקבלים שקית שנארזה על ידי חיילים בבקו"ם עם פתק "שמור על עצמך", ובתוכה זוג גרביים, תחתונים, ומגבת צה"ליים. בכל יום היינו מקבלים עשרות סנדביצ'ים ארוזים ובקבוקי מי עדן כדי לאכול ולשתות. שגרת הלחימה כבר הפכה לנסבלת ובינינו לבין הפלסטינים היה הסכם לא כתוב שמייד כשיורד הערב מפסיקים להילחם. עם הזריחה היינו חוזרים לירות בהם והם בנו, בקרבות מבית לבית ומסמטה לסמטה - אבל בלילה, פשוט הלכנו לישון.

מול הבית "שלנו" היה עוד בית דו קומתי, ומשמאלו חומת אבן בגובה מטר. לחומה היה מחובר מעקה מתכת, ואל המעקה הזה מישהו קשר סוס.


זה היה סוס לבן, יפה, נקי למראה. היה לו שם קצת עשב ללחך והוא נראה בריא ומנותק לחלוטין מההתרחשויות ההזויות שקורות סביבו. הוא לא היה עצבני או משהו. הדבר היחיד שהוציא אותו משלוותו היה כשאחד התיילים של מאות הטילים המונחים שכבר נורו במחנה הסתבך לו בפה בזמן שאכל מהעשב. גם השמש שכבר קנתה לה מקום של קבע וגירשה את העננים ששלטו במשך יותר משבוע עשתה לו טוב. בוכניק ואני הסתכלנו עליו בהשתאות.


רעש של שרשראות נגמ"ש הפר את תחושת הפסטורליה הכמעט שקטה שנוצרה לנו לפתע באמצע הקרב. הסתכלתי ימינה וראיתי נגמ"ש עוצר בצומת שבתחילת הרחוב. החבר'ה על הנגמ"ש, חיילים שלא הכרתי, נראו צוחקים על משהו.


ואז זה קרה.


זה התחיל בצרורות קצרים ממא"ג שנבלעו בצהלות והצעקות של הסוס הלבן. אח"כ עוד צרור, ושוב צהלה. הוא ניסה לברוח, אבל היה קשור חזק מדי לעמוד, והחבל לא הסכים להרפות מהראש שלו. וצרור. ועוד אחד. ואז טררררררררר ארוך.


הוא פרכס עוד פרכוס אחרון, וזרם של דם פרץ מהצד עליו נשכב.


הסתכלתי על בוכניק, והוא הסתכל עליי. זרקתי מעליי את הנשק, העפתי את הקסדה והאפוד, וירדתי לקומת הביניים. שמעתי את בוכניק קורא לי וצועק לי לחזור. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהפקרתי עמדה. שרציתי לעזוב הכל, וללכת הביתה, וכוס אממו כל מה שיקרה.


די.


נגמר לי.


זה היה סוס, לעזאזל. אין לו מטרות לאומיות. הוא לא אויב שלנו. הוא לא מאיים על אף אחד. הוא סוס. סתם סוס. סוס שהצליח לשרוד כבר שבוע של הפצצות, ולא להיפגע.


סוס.


רק סוס.


את הירי המטורף שביצענו גם כשלא הייתה סיבה אמיתית, את ההרס העצום שהשארנו במחנה, עוד יכולתי לשאת, למצוא לזה צידוק מבצעי כלשהו - אבל זה היה פשוט יותר מדי.


אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם לבד. חשבתי וחשבתי עד שנרדמתי - הראש היה במצב שינה, בלי אף מחשבה או הרהור. ריק לחלוטין. ישן למרות שעיניי היו פקוחות. ינון המ"מ ניגש אליי. הוא לא אמר לי כלום. לא כעס עליי, ולא דיבר. הוא נתן לי כוס קפה שלזרין הכין, ואמר לי "אחי - שכח מהכול. מה שקורה פה זה לא דבר נורמלי. עוד כמה ימים נחזור הביתה. פשוט תתעלם. תשכח מהכול".


גם עכשיו, למרות שעברו כמה שנים, אני עדיין לא מצליח לשכוח. ממש כמו שאני זוכר שלילה אחד שמענו תינוק בוכה כל הלילה בבית ליד, ואף אחד לא העלה על דעתו ללכת ולבדוק, מחשש למלכודים ומטענים.


בבוקר למחרת הגופה של הסוס כבר הייתה מכוסה בזבובים. הדם שלו הותיר כתם ברור במורד הרחוב. פתאום הקשר הגדודי שהאזנו לו התמלא בקריאות לתאג"ד. המג"ד הורה לדוקטור לעבור לתדר של גדוד 7020 כי "קרה להם שם משהו, והם צריכים עזרה". לא יכולנו להתאפק ועברנו לתדר שלהם. את קולות הירי שמענו היטב, למרות שלא היו שונים מנפח הירי שהיה בכל הימים עד אז. צרורות של קלאץ' ושל אם 16 היו רעש נפוץ מאוד במחנה. שמענו שהפעם הירי הוא ברחוב לשמאלנו.


מימדי הקטסטרופה התבררו רק בצהריים. 10 הרוגים, 3 נעדרים. את הנעדרים מצאו בלילה חבר'ה מהשייטת כשהם ללא מדים וללא נשק, שנלקח מהם ע"י חוטפיהם. את השמות קיבלנו בשעת לילה מאוחרת. אייל יואל, הסמ"פ שלי מהסדיר היה אחד מהם. גם קובי אזולאי שלא הסכמנו לקחת איתנו בסאלם. הוא הצטרף לגדוד 7020 למרות שבכלל לא היה מגויס. לימים נודע לי שכל המדינה רעשה וגעשה באותו היום. פעם ראשונה מזה זמן שהבנו שלמישהו אכפת ממה שקורה איתנו. הייתה תחושה כאילו כל צה"ל כבר ניצח, ואותנו שכחו בסמטאות.


הפקודה להתקפל חזרה לגבעה עם האנטנות באה באותו הלילה. חזרנו לגבעה שבה הכל התחיל. המילואימניקים של היחידה לסילוק פצצות חזרו לשם גם. הם אמרו שפירקו קרוב לאלף מטענים. בצה"ל החליטו שלא מסכנים יותר חיילים, ושלחו איזה עשרה D9 לגלח את מרכז המחנה. בשטח שגודלו 500X500 מ"ר, השטח שגולח שגודלו מאה על מאה היה בולט מאוד. כל זמן העבודה של הדחפורים היו פיצוצים ופיצוצי משנה בבתים שהם הפילו עם הכף הענקית שלהם. כל מי שאומר שלא הייתה סיבה לעשות את זה כי לא היו מלכודים פשוט טועה. כמעט כל בית היה ממולכד. כמעט כל בית היה מלכודת מוות שחיכתה שניכנס ונעלה בסערה השמימה.

ואז אירע אחד הרגעים הכי הזויים שחוויתי בחיי.

 צה"ל עבר, לראשונה, במחנה והודיע על הפסקת אש בת שלוש שעות בה יוכלו הפלסטינים להיכנע באופן מסודר. ההוראה הייתה לצעוד צפונה, לעבר בית הספר של אונר"א, ושם יעצרו את הגברים, יבדקו את הנשים והילדים וישחררו אותם.

 והם יצאו.

אלפים.


נשים לבושות שחורים עם בגד שמכסה את ראשיהן. ילדים בג'ינס דהוי וחולצות טי. גברים מפוחדים עם גופיה, אותה שמו כדי להראות שאינם חגורים בחגורת נפץ. הם לא האמינו שכל מה שהכירו נחרב. שהמחנה שלהם כבר לא קיים. הם צעדו לאט. מפנימים היטב את עומק האסון שפקד אותם. חלק מהם נראו המומים. חלק מהנשים היכו עצמן על הראש בידיהן, ואפשר היה לשמוע את הצרחות שלהן. חלק בכו בשקט, תוך כדי שהם צועדים. צועדים לעבר עתיד לא נודע - לעבר האויב שלהם, שיוכל לעשות בהם כל שירצה פחות או יותר.


אתה לא מצליח שלא לחשוב - הם אלפים! איפה הם היו? איך הם שרדו את שבוע התופת הזה? איך הם לא נפגעו? והמחשבה הכי מטרידה -


כמה הם שונאים אותנו עכשיו? האם יתכן שילד שעבר את השבוע האחרון במחבוא יגדל להיות משהו חוץ מפעיל חמאס?


ישבתי על הגבעה עם גאני. השמש זרחה מעל, והראות הייתה מעולה - כמעט עד עפולה. בלב המחנה עבדו הדחפורים והפילו עוד בית, ועוד בית. ברחוב של צומת המ"פ צעדו משפחות שלמות. גם צוותי טלוויזיה ראשונים הופיעו פה ושם. ברדיו הכחישו טבח בג'נין, והבנו שיהיו לישראל לא מעט הסברים לתת על מעשינו פה בשבוע האחרון.


בלילה הביאו אותנו בחזרה למחנה עופר, להזדכות.


אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, לקח אותנו לשיחה. הוא הודה לנו ואמר שעם ישראל גאה בנו מאוד. ששיחקנו אותה.


שאנחנו גיבורים.


הייתה לו רק בקשה אחת: אל תדברו על הקרב הזה. לא עם התקשורת. במיוחד לא עם התקשורת.


איכשהו, זה לא נתן תחושה מי יודע מה הירואית. יותר תחושה של פאדיחה. שיש מה להסתיר.


תחושה שעשינו משהו רע.


עשר שנים נהגתי כמו שהוא ביקש. לא דיברתי עם אף אחד, חוץ מהחבר'ה מהפלוגה.


די, עכשיו כבר אפשר.


אז לא, לא היה טבח בג'נין. ולא, גם לא היה קרב הירואי שבו צה"ל הראה שהוא הצבא המוסרי בעולם. היה קרב מגעיל, מדכא, מדמם, מבעית כמו כל קרב בכל מלחמה שהיא לא יציר כפיו של במאי הוליוודי. היה רע לתפארת.


עד היום, כשאני עובר בצומת מגידו ורואה מדרום את האנטנות של גבעת האנטנות ההיא, אני חושב על אותו שבוע וקצת בג'נין. על הסוס. על הרגע בו ירו עליי בפעם הראשונה. על האנשים שיצאו בהמוניהם מלא-יודע-איפה ביום האחרון. על זה שמדינה שלמה חיפשה נקמה ופורקן לזעם שלה, ועל זה שאנחנו היינו המוציאים לפועל של תאוות הנקם הזאת.


מיותר. טיפשי. אלים. הזוי.


כמו כל מלחמה.

שוברים שתיקה - תרתי משמע

אני לא זוכר מי היה הראשון ששם את התמונה שמשמאל הבוקר בפייסבוק. זה הקמפיין החדש של שוברים שתיקה שעונה לאיווט ליברמן, האיש שכינה את חברי הארגון הזה "סייעני טרור".


מכל ארגוני השמאל שהניאו-ימנים בכנסת שמו לעצמם למטרה להשמיד, שוברים שתיקה הוא הבעייתי ביותר להתמודדות. מדובר בארגון שאוסף עדויות של לוחמים - חיילי סדיר ומילואים מחיל הרגלים, השריון, התותחנים, ההנדסה, אלה שנושאים בנטל שנקרא "ביטחון ישראל" - ומפרסם אותן. העדויות כוללות דברים שראו ועשו במהלך שירותם בשטחים. בין השאר, הסכמתי שישתמשו בפוסט יקום מקביל שפורסם פה, כשביקשו לכלול אותו בחוברות שלהם.


הם, מה לעשות, מפרסמים את האמת כפי שהיא נראית בגובה המחסום. בין הכוונות של הנשק. את האמת של הלוחם בלי הפילטר של דובר צה"ל או של הפוליטיקאים.


גם צה"ל עצמו מתייחס ברצינות לדו"חות של שוברים שתיקה. מדובר בחיילים שרובם אינם סרבני שירות אלא בדיוק ההיפך - לו היו סרבנים, איך יכולים היו לדווח מה שראו?


אנשים כמוני. כאלה שלא מעלים על דעתם לסרב לשרת בצה"ל - יהיו משימותיו אשר יהיו ובלבד שלא יתנוסס מעליהן דגל שחור - אבל לעתים רואים דברים שלא אמורים היו לקרות, חושפים אותם לציבור והצבא מתקן את הליקויים.


הטקסט במודעה (שהוקטנה פה מטעמי מקום) ליד הכותרת "כמה מארבים כבר השכבת שאתה קורא לנו סייעני טרור" אומר: "מר ליברמן - בעדויות הלוחמים של שוברים שתיקה תמצא את מה שכנראה לא הכרת בשירותך כאפסנאי (ההדגשה במקור ח.ה.ז) : את מציאות הכיבוש שאתה והממשלה כל כך מנסים להסתיר". 


המודעה הזאת היא משהו שההזדהות שלי איתו היא מוחלטת. אנשים כמו איווט ליברמן (אפסנאי, כאמור), דני דנון (מפקד קורס הכנה לצה"ל של הסוכנות היהודית), אופיר אקוניס (כתב צבאי בעלון פיקוד המרכז), ציפי חוטובלי (שירתה שירות לאומי בסוכנות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית של אמריקה) הם המובילים של הגל העכור הניאו-ימני של חקיקה והתבטאויות כנגד ארגוני שמאל ובהם שוברים שתיקה. הם מכנים את שוברים שתיקה בכל קללה אפשרית תחת כל עץ רענן. הם גם אלה שהכי דוחפים ל"תגובה קשה" בכל פעם שיש אירוע ביטחוני.


הם אלה שמוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה - שלי. 


לא שלהם.


הקמפיין של שוברים שתיקה הוא בגדר מכה בבטן הרכה שלהם. הוא אומר להם את מה שאני תמיד חושב: רבאק, קודם תסכנו את עצמכם - אחר כך תשלחו אותי להסתכן.


כשהעליתי את התמונה הזאת לפייסבוק ולטוויטר נפתח דיון שבו המודעה הותקפה משני צידי הקשת הפוליטית:


ראשונים היו אלה החברים מימין שאמרו שליברמן עשה טירונות שלב ב' כי היה עולה חדש, ועל כן שירת שירות מקוצר כאפסנאי. התשובה שלי לחברים האלה הייתה פשוטה: בשירות הסדיר שירתו איתי שניים שהיו אמורים לעשות טירונות שלב ב' והתנדבו, ושירתו שירות מלא כלוחמים בצבא ההגנה לישראל.


ליברמן, זה שתמיד מנדב אנשים כמוני להפציץ את סכר אסואן, לפלוש לרצועת עזה או סתם לקפוץ לאיזו כוננות שנגרמה כי שוב איים על מדינה שכנה כדי לקבל עוד כמה קולות בקלפי - המנדב הלאומי בחר שלא להתנדב.


אבל הדיון המעניין יותר היה דווקא עם השמאל.


השמאל בישראל הוא עוף מוזר. הוא נורא רוצה לתת בראש לימין, אבל בעדינות. בנימוס. תוך שמירה על פאסון ותוך שמירה על העיקרון של יהי מחננו טהור.


דיון בסגנון הזה התקיים היום בפייסבוק ובטוויטר שלי. הטענה הייתה שהמודעה הזאת מדירה את כל מי שלא היה לוחם מהדיון הציבורי. ממתי, שאלו רבים, העובדה שמישהו שירת או לא שירת ואם שירת אז איפה שירת הופכת את האמירות שלו ללגיטימיות או לא לגיטימיות? למה, שאלו רבים מחבריי בשמאל, למה להשתמש בשירותו הצבאי של ליברמן כדי לנגח אותו? למה להיות כמוהם, כמו הימין (רחמנא ליצלן), ולהשתמש בטיעון שוביניסטי-מיליטריסטי?


קודם כל, אני רוצה להבהיר לכל מי שטענו את הטיעונים האלה ושאלו את השאלות האלה, שאני אוהב אותם ומעריץ אותם - ולא, אני לא ציני. אני אוהב אותם ומעריץ אותם כי הם מקפידים על כללי הפייר-פליי (שאיש לא מקפיד עליהם כשהדברים נאמרים עליהם), ובעיקר כי הם מקפידים על סולם הערכים שלהם. אני אוהב ומעריץ אנשים שלא מוותרים על האידיאולוגיה שלהם, גם אם איני מסכים איתה.


אבל כאן מדובר בעניין אחר.


השירות כלוחם בצה"ל הוא חוויה שמי שלא חווה אותה לא יבין אותה. אנחנו הרי מזהים האחד את השני מקילומטרים גם אם לא הכרנו קודם. אנחנו מעטים מאוד - הרבה פחות מעשרה אחוזים מכלל המשרתים בצה"ל (לפי אכ"א), והרי גם המשרתים בצה"ל הם רק אחוז מסוים מהאוכלוסיה הכללית.


יש לנו עולם חוויות אחר, עולם התייחסות אחר ותפישת עולם שונה. רק מי ששירת כלוחם והיה תחת אש יודע מה המשמעות של זה. רק הוא (או, תודה לאל שאפשר כבר לומר גם - היא) יודע מה זה להבין שיתכן ועוד רגע תגיע לחלק ההתחייבות "ואף להקריב את חיי" משבועת האמונים לצה"ל, ותצטרך להגשים את הההתחייבות הזאת.


זה לא משהו שאפשר להסביר אותו.


ואז בא איווט ליברמן, אפסנאי במיל., ואומר את המשפט הבא על שוברים שתיקה - ארגון, כאמור, שמורכב מלוחמים: "ברור שמדובר בסייעני טרור... שמטרתם להחליש את צה"ל".


סליחה?!


האנשים שמדינת ישראל שולחת לשלם בגופם, בבריאותם, בשלמות נפשם ורוחם - הם חברים בארגון של סייעני טרור שמטרתם להחליש את צה"ל?!


הם אנשים שחותרים תחת המדינה כמו שאמר מפקד קורס הסוכנות דני דנון?!


אף אחד - אף אחד! - שלא שירת כלוחם לא יודע מה עובר בראשו, בגופו ובנפשו של מי שכן שירת כלוחם. אף אחד שלא שירת כלוחם לא יודע מה זה כשריח מסוים מזכיר לך פתאום סיטואציה לא פשוטה, או כשרעש מסוים מזכיר לך משהו שרצית לשכוח או כשסצינת הפתיחה של טוראי ראיין היא דבר שאתה רואה רק כשאתה ממש חייב, כי זה יותר מסתם "תמונות קשות".


אף אחד שלא היה לוחם לא יכול לקרוא בשמות למי שהיה לוחם ומדבר על דברים שחווה במסגרת שירותו כלוחם, ממש כפי שאף אחד לא יכול לחוות דעתו על מה שעובר על קורבן פשע אלים מבלי שחווה זאת בעצמו.


זה לא שרק מי שהיה לוחם מוסמך לקבוע מה מותר ומה אסור לצה"ל ולמדינה לעשות. תודה לאל, אנחנו עדיין דמוקרטיה ואני מעדיף ראש ממשלה ושר ביטחון שאינם גנרלים על כאלה שכל חייהם הבוגרים עסקו בהעברת אוגדות ממקום למקום. אבל שלא יעז אף אחד שלא היה אחד מאיתנו, מאלה שכן מסכנים את עצמם, לקרוא לנו בשמות כמו שעשה האפסנאי הנכבד ממשרד החוץ כשמדובר בדברים שחווינו ועשינו וראינו תוך כדי אותו סיכון עצמי.


אז כן, חברים מהשמאל - אין לגיטימי יותר מלערער את הלגיטימציה של איווט ליברמן לקרוא ללוחמים סייעני טרור. זה מיליטריסטי? כן, אבל גם הצבא. זה שיח אלים? כן, אבל גם להיות לוחם זה לא בדיוק לאכול צמר גפן מתוק בלונה פארק. זה נמוך ובועט מתחת לחגורה? כן, אבל גם לקרוא ללוחמים כמו שעשה ליברמן זה מתחת לחגורה, אבל גם מעליה - זו בעיטה שגם כואבת שם למטה, אבל גם בחזה. בצד שמאל.


בלב.


מדובר באחד הקמפיינים הטובים שראיתי לאחרונה. אחד שאומר את האמת, בפשטות. באמת. 


ברוע.


כי המציאות רעה מאוד.


הקמפיין הזה הוא אולי צעד אפקטיבי ראשון מזה זמן, בדרך לשנות אותה.

צרת מעטים, ואין נחמה

אם מי שקוראים את הבלוג הם מדגם מייצג של החברה הישראלית, הפוסט הזה נוגע ישירות רק לשניים מכל מאה קוראים.


לא סתם פתחתי את הטקסט במילים שירחיקו לא מעט מכם. אם תרצו, זה סימבולי לנושא של הפוסט הזה יותר מכל: צרת מעטים, ואין נחמה.


בל"ג בעומר, המדינה תצדיע לי כי כמה פוליטיקאים החליטו לעשות יום הצדעה למילואים אחרי שכל כך הרבה מאיתנו נהרגו בחומת מגן. בגלי צה"ל יקדישו בטח תוכנית לשאלות ותשובות שלי. ביבי יגיד משהו בפתח ישיבת הממשלה אם יזכור, ואם לא - ברק יגיד משהו בטקס שיהיה בבית הנשיא בערב. יספרו לי שאני כלי. שאני תותח. שאני הבסיס לעוצמתו של צה"ל, ואבן היסוד של בטחון העם היהודי בארצו.


אולי אפילו אקבל השנה, בפעם המי יודע כמה, גיליון של העיתון במחנה שיוקדש לי - ואפילו תהיה שם איגרת מהרמטכ"ל שתופנה אליי, ולרחל ולבנות.


יש מצב שאפילו אזכר בחיוך בצ'ק החמוד שצה"ל העביר לי ב- 01/05. קיבלתי 2500 שקל על תרומתי למען האומה בשנת 2010. זה מכסה כמעט שני שליש מהבייביסיטר ששילמנו בזמן שבו הייתי במילואים, כי מה לעשות שגם אשתי עובדת ומישהו צריך לשמור לכמה שעות על הדור הבא.


אבל אני אדע שמתחת לכל החיבוקים שאני מקבל מתחבאת אמת אחת ברורה ומרה:


אני אידיוט.


חיים הר-זהב, מ.א 5225155. הפלוגה המסייעת של גדוד יואב, חטיבה 5, חיל הרגלים. ימי מילואים בשנת 2010: 15. בשנת 2009: 34. בשנת 2008: 29. בשנת 2007: 40. בשנת 2006: 31. 


הייתי יכול להמשיך אחורה עד המילואים הראשונים שלי אי שם בתחילת המילניום הנוכחי, אבל נראה לי שהבנתם כבר שבממוצע, כל יום עשירי מאז שהשתחררתי מהסדיר, הייתי במילואים.


המילואים שלי הם לא חד יומיים. אני נעלם מהבית לעשרה ימים כשיש אימון, ולעשרים ושישה עד שלושים ימים ברצף כשיש תעסוקה (בשנה שעברה, לראשונה מזה שנים לא הייתה לנו תעסוקה ולכן "הסתפקתי" בחמישה עשר ימי מילואים בשנה).


מה זה אומר? 


כשהייתי רווק זה אמר לדאוג בעיקר על העבודה. אני זוכר את הפחד המצמית כשהייתי מגיע לדסק בגבעתיים להגיד לבוסים שלי שאני נעלם לחודש למילואים. בעולם התקשורת הישראלי - כמו ברוב החברה הישראלית, יש לומר - זה לא ממש נתפש כמשהו סביר, ללכת ככה לחודש. אז מה אם קראו לי? אז מה אם זה כדי לשמור לכם על החיים? אז מה אם זה כי אף אחד אחר לא עושה את זה?


הייתי צריך להדוף שאלות כמו "אתה לא יכול לבטל את זה?" או "אי אפשר לקצר את זה?", ופעם אפילו אמר לי ראש מערכת מנוול במיוחד שאם אני יוצא לחודש מילואים, זה אומר שאני יכול לשכוח מלקבל חופשה בתשלום בשנה הזאת, כי הוא לא מסכים שהכתב שלו בכנסת ייעדר לכל כך הרבה ימים בשנה. כי הוא לא אוהב את זה שיש לו כתב עם "בעיה".


אז חוקקו חוק שאומר שאני יכול להתלונן אם מקום העבודה לא מפרגן לי למילואים. נכון, ברור. מותר לי ללכת למשרד הביטחון, ומשרד הביטחון ייתקע את מי שמעז להציק לי. מאוד הגיוני. בטח שאני אלך להתלונן על האנשים שמשלמים לי משכורת. איזו שאלה. הם גם בטח ישאירו אותי שם אחרי שאתלונן.


אחרי שהתחתנתי והבנות נולדו, הבעיה הפכה לעמוקה הרבה יותר. אני ורחל מנסים להתחלק. אני אוסף לפעמים מהגן. אני בבית בשישבת, בניגוד לשאר השבוע ויש לי זמן להעסיק את הבנות (ואל תבינו לא נכון - זה לא שבסופי שבוע אשתי נעלמת. לא לא. פשוט יש, לשם שינוי, עוד מישהו איתה). אני עושה עם הבנות שלי סופר פעם בשבוע. אם אחת מהן חולה, אני ואשתי מבלים איתה את היום והלילה עד שתחלים. 


אני אבא.


ואם אני לא נמצא ואחת הבנות חולה - מי בדיוק יעזור לאשתי לקחת את הילדה לרופא וישמור על השנייה? מה היא אמורה לעשות? לקחת את שתיהן בשלוש לפנות בוקר?


מי יעזור לה לארגן את הקטנות לגן בכל בוקר? לאסוף? לפזר?


ואם היא לקחה אותן לאנשהו והן נרדמות לה באוטו בדרך חזרה - מי יעזור לה להעלות את שתיהן ארבע קומות עד הבית?


ובכלל - נראה שאף אחד בארץ לא מבין שבנות הזוג שלנו עובדות, ובזמן שאנחנו במילואים הן לא מקבלות אפילו צ'ופצ'יק של הקלה במקום העבודה. אם היא יוצאת מוקדם כל השבוע כי אין מי שיתחלק איתה באיסוף מהגן, מקום העבודה שלה "קונס" אותה כי חסרות לה שעות עבודה. אף אחד לא מפצה אותה, אותנו, כלכלית. גם היא תלויה באדיבותו של הבוס שלה שנאלץ גם הוא לספוג את המילואים שלי.


את הכל היא צריכה לעשות לבד. פי שניים עבודה, עם הרבה יותר הוצאות (בייביסיטר, אוכל מוזמן מבחוץ כי למי יש זמן לבשל, משלוחים מהסופר כי אין מי שיסחוב - יו ניים איט). כשאני יוצא למילואים, מי שנלחמת באמת זו היא. מי שגיבורה זו היא. מי שמגיע לה יום הערכה בל"ג בעומר זו היא.


לא אני.


וכשאני חוזר מהמילואים אני לא מפצה אותה. הרי נעדרתי חודש מהעבודה, ואני עדיין עם הפחד המצמית מזה שיביאו מישהו במקומי שאין לו את ה"בעיה" שלי. זה אומר שאני צריך להשקיע פי שניים בעבודה על הזמן שפספסתי. זה אומר שגם שבוע עד שבועיים מהשחרור, היא עדיין ב"פול טורים" במצב מילואים.


פיצוי. 


אין דבר כזה.


והגנרלים והפוליטיקאים מספרים לנו על הטבות כספיות שנתנו לנו (השבוע חידשתי רישיון רכב וקיבלתי הנחה של 100 שקל! בוא'נה, זה כמעט 3 שעות בייביסיטר שאשתי הייתה צריכה לשלם!), וארגוני המילואימניקים יספרו שזה הכל בלוף, ושבעצם אנחנו מקבלים הרבה פחות מענקים ממה שקיבלנו פעם (והם צודקים), וכל עמישראל ישאל את עצמו אם משלמים לי מספיק על זה שאני יכול להיהרג ולהשאיר את הבנות שלי יתומות בזמן שכולם בבית מצקצקים בלשון.


אבל האמת?


לא מעניין אותי הכסף.


לא מעניינות אותי ההטבות.


ולא מעניין אותי היום הערכה למילואים הזה, שבו פורטים אותנו לפרוטות כאילו זה איזה שירותרום דבילי.


אני רק רוצה שיעריכו אותי.


אני רק רוצה שיבואו לאשתי כשאני במילואים ויעזרו לה. שיבוא מישהו, ויראה שאכפת לו שהגיבורה הזאת, והבנות שלה שלא רואות את אבא חשובות לו. אני רק רוצה שכולם במדינה הזאת יבינו שכשאני שם מדים, אני שם בשבילכם. בחיי שאני הולך למילואים מתוך ציונות. אני הולך למילואים כי זה מה שאבא שלי עשה לפניי. כי צריך לשמור על המדינה. כי זה חשוב.


ואני רק מבקש שתתייחסו אליי ואל  החברים שלי באותה דרך. שתעריכו אותנו באמת. שתתנו לנו להרגיש שאנחנו לא אידיוטים. שתפסיקו להגיד לאשתי "כמה מילואים הוא עושה - את לא יכולה להגיד לו שיפסיק?" במקום לתמוך בה. במקום להגיד לה "וואו, איזה תותחית את שאת עושה ויתורים כאלה למען המדינה. מגיע לך צל"ש!". 


כי זה הכי כואב. 


הכי כואב זה הזלזול. 


הכי כואב זה שנותנים לי תחושה שאני אידיוט כי אני לא מתחמק כמו כולם.


הכי כואב זה שלא נזכרים בנו עד שאנחנו נהרגים.


אז בחייאת, תראו לנו אהבה. תתמכו בנו. תהיו שכנים טובים ותעזרו לאשתו של המילואימניק עם הקניות. תשאלו אותה בגן אם היא צריכה עזרה לאסוף את הילדים מחר, כי השותף שלה לא נמצא. אם ניגש אליכם אחד העובדים לספר שהוא יוצא למילואים, אל תשאלו אותו אם הוא יכול לבטל. אל תתנו לו את התחושה הנוראית שלא תפגעו בו הפעם, אבל עכשיו אתם יודעים שיש לו "בעיה" שתפריע גם בעתיד, ולכן יש מצב שהוא יוחלף במישהו שאין לו את ה"בעיה" הזאת.


כי אנחנו באמת שם בשבילכם תמיד. כי אם מחר יקרה משהו, התיק שלנו תמיד מוכן בבוידעם. כי כל העובדים המצטיינים והבני זוג שלא יוצאים למילואים אף פעם יצקצקו בלשון מול החדשות בזמן שאנחנו נהיה בקו הראשון.


לא צריך כסף.


לא צריך "הטבות".


רק קצת תמיכה והערכה. זה הכל.


המילואים היא צרת מעטים. ממש ממש מעטים. אולי בכל זאת, אם תקראו את זה, תהיה גם נחמה.


בחודש אוגוסט הקרוב לבנות שלי יש חופש מהגן. אני, ככל הנראה, אהיה בבית אל בתעסוקה. כל החודש. מה נעשה איתן? מי ישגיח עליהן? איך נעביר את החודש הזה כשאשתי חד הורית? אין לי מושג.


אבל קיבלתי צ'ק בתחילת החודש, ויש יום שידורים מיוחד שמביע הערכה.


שידחפו אותו אתם יודעים לאן.


בחיי שאני לא צריך כסף. לא קונים אותי בכסף, ולא כסף הוא הסיבה שבגללה אני עושה מילואים.


אני רוצה רק קצת הערכה. שתבינו מה עובר עלינו ועל המשפחה שלנו.


קצת. זה הכל.