‏הצגת רשומות עם תוויות תיכון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תיכון. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 בינואר 2011

לחברה שלי מאז, איפה שלא תהיי

כואב לי.

בחיי שכואב.

כל כך כואב, עד שהלב כמעט מתפקע.

בשבועות האחרונים אני מצליח ליצור קשר עם יותר ויותר אנשים שהיו איתי בתיכון, במסגרת ההכנות לפגישת המחזור שתתקיים החודש. אנשים שאיתם לא דיברתי יותר מעשור וחצי נשמעים מצידו השני של הטלפון, והקולות שלהם הם ממש כמו אז. 

ויש אנשים שאני לא מצליח להשיג בטלפון. והם אלו שבגללם כואב כל כך.

זו לא העובדה שאני לא מצליח לתפוס אותם, כמו הסיבה בעטיה לא ניתן לתפוס אותם. הם מתחבאים. הם לא רוצים להיפגש.

בארצות הברית יש מסורת (נוראית למדי, אם יורשה לי) - בסוף התיכון עושים רשימת "most likely". מי יצליח, מי לא, מי יהיה ראש העיר ומי יהיה פקיד בדואר. הרי בגיל 17 או 18, כשההורמונים בגוף עפים חופשי, אנחנו בטוחים שפיצחנו את הקוד הגנטי של החיים. שאנחנו כבר יודעים בדיוק מי ילך לאיפה, ומה יהיה איתו.

ואנחנו לא מבינים שהחיים לא מתגמשים לפי מה שאנחנו חושבים. אנחנו עדיין לא יודעים שהמחשבות שלנו מתגמשות לפי החיים.

היא הייתה אחת מהבנות שהכי אהבתי בתיכון. מתתי עליה. ישבנו ביחד שעות וצחקנו. יש לה צחוק מתגלגל כזה, מדבק. היא הייתה מקסימה, ונפלאה, וחייכנית. 

לפעמים, כשהייתי עצוב, הייתי יושב לדבר איתה. סתם. בלי סיבה. מדבר איתה על כלום. על מה דעתה על זה, ומה דעתי על משהו אחר. איכשהו, תמיד הייתי מצחיק אותה, וזה היה גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם. וכשהיא הייתה צוחקת, הייתי צוחק גם - כי זה היה מדבק. אמרתי כבר.

היא תמיד הייתה מחבקת, ובשביל ילד בכתה י"א להתחבק עם מישהי שנראית לא רע בכלל זה... ובכן, לא רע בכלל.

אם היו עושים בארץ את הרשימה הזאת, של מה אנחנו חושבים שיהיה איתה, היינו בטח כותבים שהיא תפגוש איזה מישהו חתיך ועשיר, תתחתן איתו, ותהיה עסוקה כל היום בכיף ובצחוקים. שהיא בטח תהיה סוג של אשת חברה כזאת, מאלה שחולקות את עושרן עם העולם אבל לא בקטע פלצני ומתנשא - בקטע טוב. של אכפתיות.

ראיתי אותה בפעם האחרונה מתישהו בתחילת הצבא. יצאתי שבת מהטירונות (ארבעה חודשים, לעזאזל!) וראיתי אותה בתחנה הישנה בראשון. היא נישקה אותי, ואמרה שהיא גאה בי שהלכתי לקרבי (אף אחד בחיים לא היה מעלה על דעתו שדווקא אני אלך לחי"ר). אני זוכר שעליתי על האוטובוס הביתה גאה.

היא נישקה אותי ואמרה שהיא גאה בי.

היא נישקה אותי. 


אפלטוני לחלוטין, אבל לא פחות ממרגש.

בשבילי זה היה שווה את כל הפיסטינים שפרפרו אותי עליהם כל שלושת השבועות שקדמו לכך. בשבילי זו הייתה נגיעה קטנה בגן עדן.

ואז החיים נכנסו לפעולה, וכמו 99% מהאנשים שהיו הכי יקרים לליבי כל חיי עד אז, גם איתה ניתק הקשר. בעידן הפייסבוק, פתאום הרבה אנשים התחילו "לצוץ מחדש". פתאום חזרנו לחדש קשרים, אונליין, לייב אנד דיירקט מהלפטופ.

והיא מעולם לא הופיעה לי שוב.

וחיפשתי אותה. רציתי לדעת מה איתה.

רציתי להודות לה על הנשיקה ההיא, שאפילו היום, 15 שנה אחרי, אני עדיין זוכר. הנשיקה שהייתה האחרונה שקיבלתי ממישהי להרבה שנים אח"כ. ככה זה כשלא יוצאים הביתה כמעט במשך 3 שנים.

לפעמים, ברגעים הכי קשים, כשהיה לי נדמה שהתקופה שלי פה עומדת להסתיים (והיו כאלה, לצערי), לפעמים הייתי חושב על הרגע הזה בתחנה המרכזית, כשאני חייל שמתנודד בכבדות עם תיק גדול על כתף ימין (לא על כתף שמאל, חלילה, כדי שלא תיפול הכומתה ולא אהיה "תיקני"), עם כומתת בקו"ם בלי סמל ותג של חטיבת הנח"ל, עם נעליים אדומות מצוחצחות עד כדי ברק של ממש כדי שיידעו שאני לא סתם ג'ובניק, מקבל נשיקה ממנה, חיילת שנראית לא רע בכלל, שצוחקת איתי ומצחיקה אותי.

זה היה רגע של מחשבה שפויה באמצע האי שפיות שהייתה מסביב. באמצע פצמ"רים או ירי או לא יודע מה. זה היה אחד הפלאשבקים האלה שהשאירו אותי מחובר לנורמליות שכל כך הייתה חסרה שם.

ולא, ממש לא הייתי מאוהב בה. רחוק מזה. פשוט נורא אהבתי אותה. לא רומנטי או משהו. אבל הייתה שם אהבה. אהבתי להיות בחברתה.

אהבתי.

ורציתי להודות לה.

רציתי להודות לה על זה שרגע סתמי לחלוטין של קרבה בין שני בני אדם החזיק אותי כל כך. רציתי להגיד לה שהלוואי ויכולתי לגמול לה על זה.

כשהתחילו להתחדש הקשרים עם אנשים מהתיכון דרך הפייסבוק, שאלתי עליה. רציתי לדעת אם מישהו שמע, או יודע, או ראה.

נורא קיוויתי שהיא עושה את מה שהערכתי שאליו היא "most likely". נורא קיוויתי שהיא חיה חיים טובים, וכיפיים, ושלווים ומאושרים. נורא קיוויתי, כי עבורי היא סימלה את כל מה שהוא טוב ברגעים הכי רעים. מבחינתי, זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל.

ואז התחלתי לשמוע סיפורים. שמעתי על הדברים שעברה ב- 15 השנים האחרונות.

היו לה חיים מחורבנים למדי, לפי כל קנה מידה. 

אהובים שעזבו. 

אכזבות.

מערכות יחסים שהתרסקו.

בלאגן עם הילדים.

סבל.

וזה עצוב לי. וזה קורע אותי.

כי באיזשהו מקום, היא הרי מסמלת את התקוות שלי. את ימי התום. היא הייתה המציאות האלטרנטיבית אליה שאפתי. המציאות ה"נורמלית" שכל כך רציתי להיאחז בה ברגעי הטירוף.

באיזשהו מקום, היא חלק ממני.

אי אפשר למצוא את המספר שלה ב- 144. הוא חסוי. היא גם לא חוזרת אליי להודעות דרך גורמים שלישיים שיצרו איתה קשר כדי להודיע לה על פגישת המחזור.

אני רק רוצה כמה דקות בחברתה. לשמוע אותה. לתת לה לפרוק.

לתת לה חיבוק.

להחזיר לה. לתת לה את מנת השפיות שבטח היא זקוקה לה כל כך.

אני רוצה להגיד לה תודה. אני רוצה לספר לה מה אותו רגע טיפשי וחסר משמעות היה עבורי. 

אנשים שראו אותה אומרים שהיא נראית כבויה. שהחיים הכריעו אותה. שרואים עליה סימנים של יאוש, ושהיא כל כך טרודה בצרות היומיום, עד שהיא חיה מהיום למחר. לא יותר מזה.

אבל זה לא אכפת לי. בשבילי, היא תמיד תהיה החברה שלי מהתיכון עם צחוק מדבק. היא תמיד תהיה החיילת השווה שאמרה שהיא גאה בי. היא תמיד תהיה הילדה היפה שאני זוכר. זאת שראיתי את פניה כל כך הרבה פעמים מול העיניים כשבאוזניים נשמעו רעשים אלימים.

אני כל כך רוצה לראות אותה. להסביר לה.

אני רוצה להחזיר לה את החיוך. אפילו רק לרגע.

לגרום לה להשמיע את הצחוק שלה. הצחוק שעד היום אני יכול לשמוע בקלות באוזניים, מחלחל לתוך הראש וממלא אותי באושר.


הצחוק.

אוף. כמה שכואב לי.



יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

האשליה שנגמרה

"פגישת מחזור 95 בגמנסיה הריאלית". זו הייתה כותרת האירוע אליו הוזמנתי.

שי החליט להרים את הכפפה. הוא פתח אירוע בפייסבוק, והתחיל להזמין אנשים. אני חושב שהייתי השני או השלישי שאישר הגעה.

לא היססתי לרגע. לחצתי "אטנדינג" באוטומט.

ומאותו הרגע, היא שם.

היא הולכת ומתגברת, ולא מרפה.

היא גודלת ככל שאני מסתכל על רשימת המוזמנים, על התמונות והשמות ונזכר בכל אותם אנשים ששכחתי ב- 15 השנים האחרונות.

ויש לה שם. ואנחנו מכירים כבר המון זמן. וסוף סוף הבנתי למה אני סוחב אותה איתי.

המועקה.

באיזשהו מקום אירוני, ככל שאני שמח יותר לראות את האנשים מהתיכון, כך המועקה גוברת. בהתחלה הייתי בטוח שזה בגלל שבטח תהיה איזו אורגיה של השוואות "למי יש יותר גדול" - מי הצליח יותר, ומי פחות, ואיפה כל אחד עומד ביחס למה שהוא מעריך שציפו ממנו. כשדיברתי על זה עם מישהי שהייתה איתי בתיכון היא די נרתעה ושאלה אותי אם הידיעה שהצלחתי יחסית לאחרים בכיתה תעשה לי טוב - כי אם כן, אז אני די דרעק. אני מאלה שצרת רבים מנחמת אותם.

אבל אז הבנתי שזה ממש לא העניין. שממש לא אכפת לי מה חושבים עליי, או מה אחרים עשו או לא עשו בעשור וחצי שחלפו מאז מסיבת הסיום של כיתה י"ב.

פתאום הבנתי מאיפה היא באה, זו שתקועה לי מתחת לעצם החזה, בדיוק במקום שבו קנה הנשימה מתחבר לריאות.

פגישת המחזור הזאת תהיה, בעצם, ההלוויה של הילדות שלי. של התום.

אני מוצא את עצמי מסתכל באובססיביות, כמה פעמים ביום, ברשימת האנשים שהוזמנו.

פתאום מתחיל מסע קסום שמדביק זיכרונות לפנים בדבק כל כך חזק שאתה מרגיש כאילו אתה חייב לגשת לברז ולשטוף אותם ממש, אחרת הם לא יעזבו לעולם. העיניים מצטעפות, ופתאום עולים סרטונים קצרים של רגעים בחיים. תמונות שאין להן משמעות אמיתית - רגעים קטנטנים של קיום אנושי.

חבורה עומדת ליד חומת הלבנים שהייתה המעקה של בניין היו"ד בי"תים. המעבדה לכימיה והריח החריף שלה. לעמוד צמוד לקיר במגרש הספורט כשהרגליים מכופפות ב- 90 מעלות בברכיים והארבע ראשי מאיים לפרוץ דרך הירך, וזיו המורה סופר שלושים שניות שנראות ומרגישות כמו נצח. הבנות שמעשנות בפינה למעשן מחוץ לשער, וגזרו את הצווארון של טי שירט התלבושת האחידה, כדי לתת לו מראה עאלק-אופנתי. משחקי כדורסל במגרש. הכיתה עם כיסאות הפלסטיק המצהיבים. השולחנות עם הפורמאיקה הירוקה שכולם כותבים עליהם בעפרונות, ויש את המשקיעניות (תמיד בנות) ששמות עליהם את לוח השעות ומניילנות אותו בסלוטייפ.

ואני שומע קולות. קולות של צחוק, ואמירה פלרטטנית של מישהי, ומישהו שמנסה לארגן הברזה כיתתית (זה אף פעם לא עבד), וקולות גבוהים, ונמוכים, והרעש של הצלצול. וקקפוניה אינסופית של עשרות אנשים שמדברים בו זמנית ואיכשהו, למרות שכל הקולות מתערבבים עדיין כולם שומעים בדיוק את מי שרצו, ולא אף אחד אחר.

והאנשים.

פנים וגוף שפתאום מתחברים מול העיניים, והם שוב צועדים במסדרון בדרך מכיתה לכיתה, בחבורות של שניים-שלושה או יותר, ועד שנשמע הצלצול, המסדרון הוא המקום ההומה ביותר בכדור הארץ. וכולם כל כך מוכרים. והכל מרגיש כאילו אם רק אושיט יד ואגע בתמונה שמול העיניים, פתאום אלך במסדרון עם טישירט בצבע תכלת עם סמל בצד שמאל, עם תיק שהוא כאילו-לא-מגניב בהפוך על הפוך, ואהיה שוב חלק מהקהל.

הקהל שהכרתי. שאהבתי. שאפף אותי והיה חלק ממני במשך שלוש שנים, וחלקו אפילו יותר מזה - כמעט עשור.

והיא חוזרת ומשתלטת.

המועקה הולכת וצוברת תאוצה. היא מתגברת במעלה הגרון, מאיימת לחנוק. לפרוץ החוצה. היא רוצה לצאת.

כבר שבוע שלא הבנתי מה היא רוצה. מאיפה היא באה. מה היא מנסה לומר לי.

ופתאום, ברגע אחד של הארה היא קיבלה שם.

זו לא פגישת מחזור.

זהו מסע הלוויה של הילדות שלי.

זה הסוף שלה. הקץ הרשמי.

הרגעים הכי חשובים בחיים עוברים לידנו פעמים רבות ואנחנו מבינים את זה רק מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר לאחוז בהם כמו שיכולנו כשהם עוד היו במרחק נגיעה.

התיכון היה בעצם הנקודה האחרונה בחיים שלי שבה היה היגיון. היה סדר. הייתה תוכנית.

ידענו ביסודי שאחרי כיתה ו' נגיע לחטיבת הביניים. בכיתה ט' ידענו שנעבור לתיכון. בתיכון ידענו שהשלב הבא יהיה הצבא.

וזהו.

פה נגמרה התוכנית שהתוו לנו מראש. פה נגמר הביטחון.

מפה, החיים הפכו להיות הבעיה שלנו.

זו מילה נפלאה, ביטחון. כשאומרים אותה חושבים על צבא, על המשרד הנושא את השם הזה. טיפוסים מעורבים למיניהם יכולים לחשוב על ביטחון תזונתי, ביטחון סוציאלי.

אבל הילדות והתיכון נתנו ביטחון מהסוג החשוב ביותר.

ידענו שיהיה בסדר.

ידענו אז, שלא משנה כמה נסתבך - איכשהו נצא מזה. אמא ואבא יחלצו אותנו, או המחנכת, או רכזת השכבה. ידענו שיש גבולות שלעולם לא יתנו לנו לעבור, ושלעולם לא יאפשרו לנו לעבור את נקודת האל חזור. ידענו שאנחנו בטוחים.

שיש תוכנית.

שיש מי שיושיט לנו יד.

כשעשיתי את הצעדים האחרונים מבניין הגמנסיה לבית הוריי שהיה באותו הרחוב, באותו יום קיץ של הבגרות האחרונה לא הבנתי שאני חווה את אחד מאותם רגעים חשובים שאסור לפספס. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי בשמחה מבית הספר מקרב אותי אל מצב של נפילה חופשית לתוך הלימבו הזה שנקרא החיים. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי מהשער הכחול שמעליו רשום "הגמנסיה הריאלית ע"ש א. קררי", הוא צעד שמרחיק אותי מהביטחון והוודאות. לא הבנתי שכל תנועה, כל הזזה של שריר, אין בה אלא התקרבות מרצון אל המאבק הקשה ביותר שמנהל כל בן אנוש - המאבק מול העולם.

אל החיים האמיתיים.

הייתי בטוח שתמיד זה יהיה ככה. שתמיד דברים יישארו בדיוק כפי שהיו בקיץ 95. שהעולם יישאר מקום תמים ומחבק כפי שהיה תמיד, ואפילו לא הבנתי כמה אני תמים, במובן הכי חיובי של המילה.

עוד לא הכרתי אף אחד שמת באותו קיץ. סבא וסבתא שלי עוד היו בחיים אז. הצבא היה בגדר משהו שאין שום סיכוי שישרוט אותי בצורה כלשהי - הרי אני הכי חזק בעולם, סיפרו לי ההורמונים - ומה יהיה אחרי הצבא? חחח... למי אכפת. זה עוד 3 שנים, ושלוש שנים זה נצח.

הייתי קלולס וקיירלס.

הייתי נאיבי ואידיאליסט. האמנתי, מכל הלב, שאני אשנה את העולם. שעם טיפ-טיפה של גישה חיובית, אפשר לעקור הרים.

וזו הייתה הפעם האחרונה.

אותה הליכה קצרצרה של 300 מטר מהתיכון הביתה, הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה, ואם הייתם עוברים לידי אז, ואומרים לי שזו הפעם האחרונה - הייתי נותן לכם נאום ארוך, מובנה, הגיוני וקודח להפליא על כמה אתם טועים ועל כמה שאין מצב שאשתנה.

תשעה חודשים אח"כ כבר הייתי בלבנון. סבא שלי כבר נפטר. היו לנו נפגעים ראשונים. פתאום הייתה לי משכורת. פתאום הייתה לי אחריות על חיילים. וגם סבתא נפטרה. ורונן אשל נפל, כמו עוד 11 חבר'ה שהיו איתי בצבא.

והשתניתי.

מעולם לא חזרתי להיות אותו ילד שצעד הביתה בסוף כתה י"ב. הפכתי לציניקן, כזה שברגעים הכי מרגשים ייתן איזה פאנץ' אירוני שיהרוס. היו קטעים בחיי שהיו אנשים שהסכימו להישבע שאני האדם האכזר ביותר שפגשו. היו רגעים שבהם נישאתי על כפיים. התפשרתי על ימין ועל שמאל. הזדכיתי על חלק מהערכים, וחתמתי עליהם מחדש וחוזר חלילה.

לאט אבל בטוח חלחלה ההבנה שאין שחור ולבן. שהכל אפור, ושלהזיז הרים אפשר  - אבל רק עם רשיון כרייה, והמון הון ראשוני. פתאום התחלתי לשחק את המשחק לפי החוקים, במקום לנסות ולשנות אותם. כשהתחתנתי ונולדו הבנות השתנו דרמטית גם סדרי העדיפויות - הפסקתי להאמין בשינוי, וכל שרציתי היה רק לשמור על הקיים. פתאום נעלמו האידיאלים הנשגבים והיום יום השתלט על סדר היום.

הפכתי להיות ההורים שלי.

התבגרתי.

וקשה לי לכתוב את זה. אלוהים, כמה שזה קשה. הרי אף אחד לא רוצה להיות ההורים שלו. זה מנוגד לכל מה שהאמנתי בו אז!

בתמונות של המוזמנים למפגש יש המון ילדים. פתאום אתה מבין שאנחנו - אלו שרק אתמול היו בתיכון - הפכנו להיות הגדולים. כשמיכל שואלת אותי אם היא תהיה גדולה כמוני ואני עונה לה שכן, זה צובט לי בלב. כשיערה קוראת לי אבא, אני עדיין לא מאמין.

אני כבר לא הילד ההוא, מי"ב 9, שעובר במסדרון והכל כל כך מוכר לו. אני כבר לא ההוא שנשאר שם, צועד ברחוב אחרי הבגרות האחרונה ובטוח שהעולם מחכה לו. נורא קיוויתי לחזור ולהתאחד איתו. להיות שוב אותו ילד.

אני כל כך מתגעגע אליו. בעצם, אני לא מתגעגע אליו - אני מקנא בו. כי הוא הכי מאושר בעולם. כי הוא חי בתחושת ביטחון מופרכת, אבל אין לו מושג שאין מאחוריה כלום. כי העולם שייך לו, ואני? אני עדיין מחפש את מקומי בעולם.

לא, זו לא פגישת מחזור.

זו הלוויה הרשמית של הילדות שלי.

15 שנה הדחקתי את זה שגדלתי. כשאראה את כולם, עם התמונות של המשפחה, עם הכרס הקטנה והתחלה של קרחת, עם קמטים ראשונים בזווית הפה ובפינות העיניים - זה יהיה ברור יותר מאי פעם.

אבל מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם. אפילו ליום. יום אחד של ביטחון שופע. של חוסר אחריות נפלא. של אמונה עיוורת. של אושר. של ידיעה ודאית, שלא משנה מה אעשה - יהיה בסדר.

אז כן, יש לה שם, למועקה הזאת. קוראים לה אבלות. מין ישיבת שבעה על מה שהיה, ולעולם לא יחזור. על כך שנגמרה אשליית הילדות.

כמה עצוב. כמה חבל.

כמה הכרחי.

יום שני, 14 ביוני 2010

לקחת את הירח. 15 שנה למחזור 95

את שי מזרחי לא ראיתי 15 שנה. למעלה משליש מהחיים שלי.


בפעם האחרונה שראיתי אותו, היה לו שיער ארוך ומגפיים עם עקב. הוא נהג בפולקסווגן חיפושית צהובה, והיה הראשון בשכבה שהיו לו רשיון ואוטו. הוא היה מגיע בכל בוקר לגימנסיה, מחנה את החיפושית ליד העמודים שסימנו את קצה הכביש, ומשאיר את הדלת פתוחה לכמה דקות, כשהוא יושב בפנים, כדי שאף אחד לא יפספס את העובדה שהוא נוהג באוטו משלו.


וואלה. 15 שנה.


לדעתי, ראיתי אותו במסיבת הסיום של התיכון בפעם האחרונה. זה היה השבוע לפני עשור וחצי. היינו שכבה ענקית, מחזור 1995 של הגמנסיה הריאלית בראשון לציון. 15 כיתות. קצת פחות מ - 600 תלמידים. מסיבת הסיום ארכה נצח, כי כל אחד מאיתנו עלה לבמה לקבל לחיצת יד מגמי סגל המנהל, שוש וינטר רכזת השכבה, והמחנכת. אחר כך הייתה מסיבה בקאנטרי. אומרים שחלק מהחבר'ה עשו חראקות בדרך למסיבה ושהמשטרה רדפה אחרי אחד מאלה שהיה להם אופנוע ולא תפסה אותו. אני לא יודע. הייתי ילד טוב מדי מכדי להיות מעורב בזה.


שי בא לבקר אותי בכנסת היום. "נפגשנו" בפייסבוק לפני כמה חודשים. אמרנו שאם הוא בירושלים, הוא יקפוץ - והוא יצא גבר וקפץ. דיברנו על פוליטיקה, ועל יחסי יהודים-ערבים, ועל חוויות שלו ושלי מהצבא ועל מה לא. ובעיקר דיברנו על מה יצא מהחבר'ה של אז.


גיל אוליאמפרל מי"ב 8 הוא היום אחד המפיקים הגדולים ביותר בשואוביז הישראלי. אם תלכו למופע סטנד אפ, יש סיכוי לא רע שהשם שלו יופיע על הכרטיס כמייצג האמנים. גיא סודרי מי"ב 13 היה העורך שלי בחדשות 10, והיום הוא העורך של המהדורה של המדינה עם יונית וקושמרו. קובי קמחי הקים איזה ארגון ענק שמטפל בנפגעי טרור בכל העולם אחרי שאבא שלו נהרג בפיגוע באזור התעשייה הישן בראשון. למקס בלובבנד יש איזה סטארט אפ ומספרים שגיל כהן חזר בתשובה והוסמך להיות רב באיזו קהילה שמשלמת לו בוכטות בשביל שיהיה שליח הציבור שלהם. וזה עשה ככה. וזאת עשתה ככה. וההוא. וההיא...


ואז מדברים על אלו שלא הצליחו.


ע', הבחורה הכי יפה ומלכת הכיתה שהייתי מאוהב בה עד כלות בכיתה י' מסתובבת היום בראשון עם שיניים צהובות, מבולבלת לחלוטין ועם ראש "לא מסודר" כמו שהגדירה אותה מישהי שמכירה אותנו מאז ופגשה אותה. וא', חברה הכי טובה שלה בתיכון, מסתובבת על קו הודו-מזרח-דרום אמריקה ומחפשת מישהו שייתן לה חום ואהבה ושיתייחס אליה כמו בנאדם. ש' היה נשוי, והתגרש אחרי שאשתו תפסה אותו עם מישהו במיטה. א' עדיין בעסק המשפחתי שלו. הוא כתב לי פעם בפייסבוק שהוא מת לצאת מזה, אבל אבא שלו, אחד האנשים החזקים בעיר, לא נותן לו מנוחה. הוא בכלל רוצה להיות צייר.


ואז פתאום זה תופס אותך בבת אחת. בחזה יש מין מועקה כזאת, כמו פקק אדיר שחוסם אותך מבפנים. אתה מרגיש משהו, ולא יודע להגדיר אותו. מישהו מתחבא שם בפנים ולא מצליח לצאת, והוא מטפס במעלה הגרון. אתה מכיר אותו, למרות שלא נפגשת איתו שנים. הוא נראה בדיוק כמוך, אבל משהו בו שונה בתכלית. הוא כל כולו אופטימי ומאושר. הוא אתה. פעם. לפני שהפכת למי שאתה היום.

והוא לוקח אותך למסע. יחד איתו, אתה נזכר בהפסקות, ובכל הפרצופים השמחים שהסתובבו במסדרונות. בשקיעות שהיינו מסתכלים עליהן אחה"צ, יפעת ואני, מהבניין של י"ב כשהיינו מחכים לענני סערה ולברקים שיעידו על הסופה שהחזאים מדווחים עליה. בהליכות לקאנטרי עם דרעי ולירן ומשחקי הכדורסל בבלטות של בי"ס אשכולות. בתמונות של מחזורים משנות הארבעים ועד היום שתלויות ליד המזכירות וכמה שהמצולמים נראים חנונים בתמונות בשחור-לבן. במעשנים שהיו חומקים באלגנטיות כל הפסקה עם סיגריית נובלס חצי משומשת מההפסקה הקודמת ומעשנים אותה בדקות שנותרו עד לשיעור הבא. בחבורה של הקולים, ובחבורה של הרוקרים, ובחבורה של הערסים, ובחבורה של הכיתה הביוטכנולוגית שאף אחד לא באמת הבין מה הם לומדים שם, מאחורי כיתות המעבדה.


ואתה נזכר בש' שקפצה למים ואיבדה את חזיית הביקיני קצת אחרי שזכתה בתואר מלכת היופי של איזו תחרות ביזארית ואיך היא הראתה לך בגאווה את הסרט ששמו עליה אחרי הזכייה כשבאת לעזור לה ללמוד לבחינת המגן בהיסטוריה. כמה היית גאה בה. היית בטוח שאתה מכיר סופרמודל. ואתה נזכר בא' הגמדה ששידרה באיזו תחנת נוער של קול ישראל והיית בטוח שהיא הולכת להיות הדבר הבא בתקשורת. ואתה נזכר בספר שי' כתב והראה לך, וחשבת שהוא ממש מעניין ושהוא הולך להיות סופר.


ואז החיים קרו להם, אבל שום דבר מהדברים שחשבת שיקרו להם לא קרה.


ואתה עצוב כי אתה מבין שלא מעט מהחבר'ה שלך מאז הם לא פחות מטרגדיה. כי ע' הייתה מלכת הכיתה ויש לה שיניים צהובות ואיזה מניאק אחד הרס לה את החיים ודרדר אותה לעזאזל. וי' היה צריך להיות סופר והיום הוא עובד בנק. וא', חברה של ע', הייתה בחורה מדהימה ונבונה ויפיפיה, והיום היא מחפשת שיבוא מישהו ויאהב אותה.

ואז ההוא שלקח אותך לטיול הולך ממך, ונמוג פנימה למקום העמוק שבו אתה מחביא אותו, ואתה מסתכל במראה. עברו 15 שנה מאז שסיימת תיכון. יצאת ביום האחרון מהבניין של היו"ד-בי"תים והסתכלת אחורה כי ידעת שזו הפעם האחרונה. כי הבנת שזה מסוג הרגעים שצריך לתפוס בשתי ידיים. הרגשת כאילו כל העולם יחכה לך ברגע שרק תתפנה אליו. אמרת לעצמך שאחרי הצבא והאוניברסיטה השמיים הם הגבול, וגם זה לא בטוח - לך תדע, אולי תגיע לחלל!


ודווקא היה באמת בסדר. ויש לך משפחה. ועבודה. וטפו טפו, משלמים את החשבונות בזמן והילדות מקסימות. ואתה מוקף חברים. וחווית חוויות נפלאות מאז שיצאת מהתיכון. אבל כשאתה חושב על כולם, ועובר על הפרצופים שלהם במסדרון, ונזכר בכל מיני רגעים שקפאו בזמן אתה מתמלא בעצב. לא, זו לא תוגה. זה גם לא געגוע. זה פשוט פרץ האופטימיות והשמחה הזה שאתה זוכר מאז ואיבדת אותו איפשהו בדרך שאתה כל כך מתגעגע אליו, ושכל פעם שאתה נזכר בו אתה מבין כמה הוא חסר לך. והרגשת בשנים האחרונות יותר מפעם אחת שהיית קרוב אליו. ונגעת בו לרגע ברגעים הכי מאושרים שלך. 


אבל זה אף פעם לא היה כמו אז, בקיץ 1995 כשהשמיים היו הגבול, וע' הייתה הילדה הכי יפה בכיתה, וש' הייתה סופרמודל, וא' הייתה הדבר הבא ברדיו, וי' כתב ספר למגירה. אף פעם לא תחזור לאותה תחושה אדירה של כוח. לאותה תחושה של "שים לב עולם, אני בא!" שהרגשת אז. ואז אתה פתאום מבין שבכל פעם בה אתה נוסע לראשון, ועובר בטעות בשכונה הישנה שלך ליד התיכון, הלב שלך נצבט. כי באותו רגע אתה נזכר מי היה גר באיזה בית, ופתאום הטעם של הפלאפל מרח' דרובין עומד לך על הלשון, ואתה שומע שוב את הקולות במסדרונות של הגמנסיה, ורואה שוב את כולם מגיעים עם ארבעה או חמישה סוגי טי שירט עם הלוגו של התיכון בפינה. והנה! - אתה נשבע לעצמך - אתה נשבע שאתה רואה כרגע את החבר'ה שרצים בראור עם חולצה לבנה מסביב לבלוק של בית הספר (שני סיבובים זה אלפיים).


ואתה נזכר שפעם נדמה היה שהעולם כולו שלך. שפעם נראה היה שאם רק תושיט יד תיקח גם את הירח. שפעם היית כל כך תמים, במובן הכי חיובי של המילה.


ואז אתה שואל את עצמך אם אתה הצלחה או כישלון. אם עמדת במטרות שהיו לך (היו לך מטרות בכלל?). אתה לא מצליח לברוח מהשאלה מה יהיה אם... אם יעשו כנס מחזור אי פעם. האם תסתובב בו ותספר בגאווה על מה שעשית בחיים? ואז אתה כותב פוסט, בשעה 00:35 ומסתקרן לדעת אם יש מישהו שקורא בכלל, ואם כן האם זה מעניין אותו.


עברו 15 שנה. לא, אתה מבין. אתה כבר לא ילד.


אבל הוא עדיין שם בפנים. מוחבא היטב. מכוסה בשכבות של ציניות ו"ניסיון חיים". הוא שם, מוחבא היטב כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו, אבל לפעמים הוא מצליח לפרוץ החוצה. זה קורה כשאתה נפגש עם מישהו מפעם או רואה מראה מוכר מאז, והוא יוצא לכמה רגעים, ומזכיר לך איך פעם הכל היה פשוט.


איך פעם העולם היה מקום הגיוני. מסודר. 


איך פעם יכולת להושיט יד, ולקחת את הירח, אם רק תרצה בכך.