פרידה מחלום

אני לא יודע איך להתחיל את הטקסט הזה. מעטים הדברים שקשים יותר לכתיבה ממה שאני מרגיש עכשיו.


חזרתי לפני רגע מבלומפילד. הנסיעה הביתה, לירושלים, ארכה כ-40 דקות. נסעתי בדממה. בלי רדיו. נכנסתי הביתה, זרקתי את שני הצעיפים שתמיד תלויים בחלונות האחוריים כשאני בדרך למשחקים על שולחן האוכל, שמתי באוזניים את "גם כשאת מגמגמת" של בועז בנאי והתיישבתי לכתוב.


התיישבתי לכתוב שברון לב.


התיישבתי לכתוב כאב.


התיישבתי לכתוב את הרגע שבו גוזלים לי את החלום.


הפועל הפסידה בדרבי. אחרי 4 שנים, הם ניצחו אותנו. סוף סוף נדע מה עושה הכלב מהבדיחה ההיא כשהם מנצחים. 


תמיד כשהפועל מפסידה, דוקר לי בחזה.


והלילה הזה, אני לא מרגיש את הדקירה אפילו שההפסד היה במשחק החשוב מכולם. בדרבי. אני לא מרגיש אפילו מועקה בחזה. אפילו לא גוש.


כלום.


לקחתי את מיכלי, בת 4 וחצי, למשחק בפעם הראשונה בחייה העונה. זה היה למשחק נגד אשדוד. אלי טביב ניסה להתחנף לקהל ולתת כניסה חינם לנשים וילדים. היא מבקשת ללכת למשחקים כבר המון זמן, כי אבא שלה ושל יערה מלמד אותן לשיר את השירים מבלומפילד מגיל אפס. לשתיהן יש קטעים ביוטיוב בו רואים אותן שרות "איך אפשר כל כך/ לאהוב אותך" עוד לפני שידעו לשיר "יונתן הקטן". 


אז הייתה הזדמנות, ולקחתי אותה. כשאנשים מסביב שמעו שאני לוקח את הילדה שלי למשחק כדורגל, הם שאלו אותי אם השתגעתי. הרי מגרשי הכדורגל זה מקום אלים, ומקללים, ומרביצים - ומה לא. ואני עניתי לכולם, בשלווה ובביטחון, שאין מה לדאוג. שזה משחק של הפועל, והקהל של הפועל, ובגלל זה אני סופר רגוע לקחת אותה לבלומפילד.


וכשהיינו ביציע, במקום הקבוע בשורה 19 של שער 7, הראיתי לה את החלק התחתון של 7. "שם," הסברתי לה, "שם נשב כשתגדלי קצת. נעשה מנוי לשנינו, וכשיערה תגדל היא גם תבוא - שם תראו הכל מצוין". 


וחלמתי.


חלמתי על איך אצעד איתן ברחוב שארית ישראל כשהן לובשות את האדום שאני כל כך אוהב. כשהן מרגישות כמו שאני הרגשתי לפני יותר מרבע מאה כשהתחיל הרומן שלי עם הפועל. חלמתי על איך נשב ביחד, והן יהיו הכי יפות ומתוקות ביציע, והן יגדלו להיות מהבנות המהממות האלה שאשכרה אוהבות כדורגל.


והחלום הפך אט אט למציאות. וביציע תמיד אפשר היה למצוא ילדים בגילן. כי כל ההורים ידעו שאצלנו זה אחרת. שאצלנו יש את הקהל הכי טוב בעולם - קהל שהוא הכי רע, וסרקסטי ואכזרי במילים, אבל לעולם לא ירים יד. אפילו כשפה ושם איזה אוהד שיכור היה מתחיל מהומה, מיד כל היציע היה קם כדי להרגיע אותו. 


כי אצלנו אין אלימות.


כי אנחנו הפועל.


אנחנו פטיש ומגל. אחוות עמים. שלום.


הפועל!


והיום ישבתי שוב באותה שורה, באותו יציע.


בשורה לפני החזיק אחד האוהדים את הבן שלו על הידיים. הוא היה בטח בן 5 או משהו. כל פעם שהפועל זכתה בקרן הילד הפנה את פניו לשמיים ועצם עיניים חזק חזק והשפתיים הקטנות שלו אמרו "בבקשה שייכנס גול! בבקשה! בבקשה!", וכל פעם שהכדור לא נכנס הוא נתן מבט של צער כל כך עמוק שרציתי שהפועל תבקיע רק בשבילו. ואבא שלו החזיק אותו כל המשחק על הידיים, ממש כמו שאני החזקתי את מיכל - כי מסתירים.


והוא נשאר עד סוף המשחק, ועודד חזק, וקיווה והתפלל - והכדור לא נכנס. כמה שלא התפלל, אלוהי הכדורגל סירב להקשיב לתחינות שלו, ושלי, ושל עוד אלפי אדומים אחרים שמילאו את בלומפילד.


והוא התבאס נורא. וגם אני.


והשופט היה נוראי. באמת. תצוגת שיפוט מבישה.


ומכבי בזבזו זמן. מהמחצית, הם משכו זמן. מנוולים. אני באמת לא סובל אותם.


והקוונים? יישרו קו עם השופט משיח. מסמנים אופסייד כשאין, לא מסמנים על פאולים כשיש. נוראים. שניהם.


והכל היה רע לתפארת. חזרנו להיות הפועל של פעם. בכיינית, פאתטית, לוזרית. אבל אני? אני בכלל אהבתי את הפועל של פעם. אני אהבתי את הקבוצה שלי גם כשהיא הייתה במקום 13, וגם כשהיא לקחה דאבל (פעמיים) וגם כשהיא איבדה את הגביע בפנדלים, וגם כשניצחנו בקושי בגמר קבוצות מליגות נמוכות. כי זו הקבוצה שלי. כי אני הולך איתה לכל מקום, ולכל החיים אדום. כי אני שר לשחקנים שגם אם תפסידו אנחנו לא נישבר.


ואז בא סוף המשחק.


שני שחקנים שלנו שהורחקו (לא בצדק, בעוד אקט של איוולת מצידו של השופט) רצו בסערה מחדרי ההלבשה לעבר השופט. 


שני מתחנפים לקהל.


שני שחקנים חנפנים (שאני דווקא מאוד אוהב בדרך כלל) שחשבו שאם הם יסתערו על השופט זה יראה לקהל "שאכפת להם מהסמל". זה יראה לקהל "שהדרבי חשוב להם". זה יראה לקהל מה צריך לעשות לשופט שעשה עוול להפועל.


והקהל? הקהל מיד הבין את הרמז. דמו של השופט משיח מותר מעתה. אם לשחקנים מותר, ברור שגם לקהל מותר. והתחילו שאגות "אין יציאה". שיבין שאין מצב שהוא מצליח להתקרב אפילו למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה, מנהרה שנמצאת מתחת לשער 4-5. מתחת לאוהדים הכי שרופים של הפועל.


ומבול של כוסות, מוטות, דגלים, כיסאות - הכל עף לכיוונו. ועומדים שופט כדורגל, שני קווניו והשופט הרביעי ליד עיגול האמצע של המגרש שאני כל כך אוהב, לא מעזים לזוז מרוב פחד מההתפרעות שמולם, ועומדים שוטרי יס"מ מתחת ליציע של אוהדים של הקבוצה שלי וסופגים מטח אחרי מטח של חפצים שמושלכים כדי לפגוע בהם, והכרוז האומלל והנלעג של הפועל מנסה להחניף לאוהדים ואומר להם "אתם הקהל הכי טוב במדינה, אל תהרסו את זה! תפסיקו בבקשה להשליך חפצים. בבקשה!".


ואני מסתכל על הילד בשורה לפני.


הוא יושב, בזרועות אביו. שניהם מהופנטים. הם מביטים כמוני, כלא מאמינים במה שקורה עשרים מטרים מימין, בשערים 4-5. הם מנסים להבין, כמו כולנו, את פרץ השנאה המטורף שיש לאנשים בעיניים. ואז הוא מצמיד את ראשו לראש של אבא שלו, מפוחד. והאבא קולט שהילד פוחד, וממהר ללכת למדרגות כדי להוציא אותו מהמגרש.


ואני חושב שזו עלולה הייתה להיות מיכל שלי, במקומו. ואני חושב על כל הילדים האחרים בשער שלי, שער 7, שרואים את זה. ואני חושב על הילדים שיושבים בשער 2, ובשער 13, וב-8, וגם אלה ב-4 ו-5.


והדקירה בחזה שהייתה קודם, כי הפסדנו דרבי, נעלמת בבת אחת.


כי דקירה בחזה זה דבר לא מורגש כשכל הלב נעקר.


כי הפנטזיה על זה שאנחנו אחרים, על זה שאנחנו קהל ברמה אחרת מבית"ר ירושלים או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת - הפנטזיה התנפצה לרסיסים.


כי כל מה שבנינו ביציעים מאז שההסתדרות מכרה את הפועל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה: מסורת של קהל שמגיע גם כשיש ברד, ולכל מקום מקרית שמונה ועד באר שבע, ועד מוסקבה ועד לונדון ועד גלזגו, קהל ששר הכי חזק דווקא כשהקבוצה בפיגור, קהל שמוחא כפיים לשחקנים גם כשהם מפסידים, קהל שגורם לשחקנים של קבוצות יריבות לקנא בשחקנים של הפועל כי אנחנו מאחוריהם - המסורת הזאת מתה הערב.


מתה.


וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל.


וזה לא פגע רק בשופטים, ורק בשוטרים - זה פגע בנו. זה פגע בכל מי שאכפת לו מהפועל.


בכל מי שאוהב אותה. 


בכל מי שפינטז שיום אחד, שתי ידיים קטנות ורכות יחזיקו בידיו מכל צד, והוא יצעד עם הדור הבא של אוהדי הפועל ברחוב שארית ישראל בדרך לבלומפילד. והוא ישאל את הילדים שלו אם הם רוצים מאפה מהנשיקה צרפתית. והם ייכנסו ביחד לאזור שערי הכניסה, והוא יידע שהילדים שלו יזכו לשעתיים של אושר עילאי או כאב מזכך לפי מה שיקרה על המגרש.


הפנטזיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטזיה האישית שלי מתה.


ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה "מ-עכ-שיו!".


זה לא משנה.


זה לא משנה כי היום האנשים שאיתם חלמתי הרגו לי את החלום.


אני גר בירושלים כבר 12 שנים. תמיד אני גאה להגיד לאוהדים של בית"ר שאנחנו טובים מהם. שאנחנו אחרים. גם את זה לקחו לי היום. הלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני מתבייש באחיות ובאחים שלי מבלומפילד. בכולנו. מתבייש.


וכן, אני כבר רואה את התגובות. חלק יכתבו שאני שתול של טביב או משהו. חלק יקראו לי אוהד של נצחונות. חלק יקללו סתם.


אבל זה לא אכפת לי.


הייתי רוצה שיכאב לי הלב - אבל הוא נעקר, וכל מה שאני מרגיש זה רק חלל. ריקנות.


בועז בנאי אומר לי באוזניות בשיר שלו על הפועל "היום אני רוצה להתרחק/ היום אני מוכרח להתנתק".


כל כך מדויק. 


כל כך עצוב.


כל כך כואב.


פרידה מחלום שהיית בטוח שהוא המציאות. אין סטירה כואבת מזו.


וזה צורב. וזה משפיל. וזה נורא.

גם כשאת מגמגמת

אהובה שלי,


בכל ערב, כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי מזרחה, אני רואה את האורות של הבית שלך, והם כבויים. לא מדליקים אותם כי את לא שם. את לא בבית. 


אני קורא עליך בעיתון כל יום. באתרי האינטרנט. בכל יום עוד כותרת נוראית. עוד חדשות רעות. אני שומע מה אומרים עליך מאחורי הגב שלי. אני שומע מה אומרים עליי.


ואת - את ניצבת עירומה מול כולם. מושפלת. מסתכלת על הרצפה. מנסה להבין איך זה קרה לך.


אדומה שלי,


קשה לי בלעדיך. אני מתגעגע.


אני רוצה לבוא ולהתארח אצלך. להרגיש צמרמורת כשאת יוצאת מהחדר שלך, מהמקלחת, ורצה אליי - אל זה שאוהב אותך כל כך.


אני רוצה שוב לעטוף אותך באהבה. להרגיש אותך. לשיר לך.


ואת - את עומדת מבולבלת. לא מבינה למה מפרידים ביני לבינך. 


אלופה שלי,


אני רוצה לדאוג לך. אני רוצה להיות שם בשבילך.


אני רוצה ללוות אותך כשטוב, אבל גם כשרע. אני רוצה שתדעי שאני יודע שאת לא השתנית. אני יודע שמאלצים אותך להתנהג בצורה שעליה כותבים. אני יודע שזו לא את.


אני רוצה להבטיח לך שמה שסיכמנו בתוקף. שגם אם תפסידי, אני לא אשבר. אעמוד מאחוריך ואעודד אותך יותר.


ואת - את מסתכלת מרחוק. לא מעזה להסתכל לי בעיניים. לא מפענחת מה קורה סביבך ולמה זה קורה לך. דווקא לך.


הקבוצה שלי,


אני רוצה שתדעי שגם השנה אהיה איתך. קניתי הערב מנוי. שער 7, בבית שהאורות עוד לא דולקים בו.


אני רוצה שתדעי שכשהאורות יעלו בבית, בבלומפילד, אני אתרגש.


אל תדאגי. אני יודע שההוא שמתעלל בך לא קשור אליך. 


ואת - את בסוף תרימי את העיניים מהרצפה. את תסתכלי מסביב ותראי אותי, ועוד המון אחרים שאוהבים אותך. את פתאום תזכרי שאת זו את. שאת הכי יפה בעולם. שלא סתם התאהבתי בך.


כי לעולם לא נפקיר אותך.


גם כשקשה.


גם כשנורא.


לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב.

סיפור על אהבה וסוודר

יש לי סוודר אדום דהוי בארון.


טוב, הוא לא ממש אדום. הוא מין חום-אדום כזה.


והוא נורא נורא מכוער ובלוי. השרוולים שלו, שפעם היו הדוקים על פרקי הידיים, רפויים לחלוטין בקצה. פס התפירה שהיה בקצה התחתון שלו נפרם לפני שנים. בעצם, הוא כבר לא ממש נראה כמו סוודר - הוא נראה כמו מין פונצ'ו כזה, אחרי כל הדברים שעברו עליו.


אבל למרות שאני יודע שהוא מכוער, ולמרות שאני יודע שהוא גורם לי להיראות מגוחך, אני לובש אותו פעם בשבוע.


זה הסוודר האדום של המשחקים. סוודר המזל.


לבשתי אותו הבוקר לעבודה. הרוב הנשי במערכת כבר יודע שאין טעם להעיר לי על הסוודר הזה, כי יש דברים שלא ישתנו. הן יודעות שהסוודר הזה יישאר עד שיוכח סופית, ואמפירית, שהוא לא עובד יותר.


והיום הסוודר הדהוי והמוכה והדחוי שלי שוב הוכיח את עצמו.


השעה 01:32 בלילה.


אין שום סיכוי, אפילו לא תיאורטי, שאצליח להירדם בקרוב. גם בנסיעה באוטובוס לירושלים, בדרך חזרה מהמשחק, לא נרדמתי. האדרנלין מתפוצץ בוורידים ולא מסכים שאשן.


4:1.


שוב: 4:1.


הפועל הבקיעה ארבעה שערים נגד מכבי חיפה.


הפועל הביסה את מכבי חיפה בבלומפילד.


שנה וחמישה ימים אחרי הדרבי ההוא, שבו ניצחנו את מכבי 4:2, ושוב חגיגות אדירות ביציעים.


אבל אז שמחנו לא רק בגלל הניצחון, אלא גם - ובעיקר - בגלל היריבה. עם חיפה אין לנו כלום. בואו נגיד את האמת: לאף אחד לא באמת אכפת ממכבי חיפה, חוץ מאוהדי הפועל חיפה. אני חושב שאם יש דבר שמתסכל אוהד כדורגל, זו המחשבה שאף אחד לא שונא את הקבוצה שלו. שהיא לא מעוררת שום רגש אצל אף אחד. כזאת קבוצה היא מכבי חיפה. היא לא מייצגת גזענות ושנאה כמו בית"ר. היא גם לא מייצגת את האוהדים של הנצחונות, הקפיטליסטים-בורגנים הנהנתנים כמו מכבי תל אביב. 


היא סתם קבוצה מהכרמל.


אז אם זו סתם קבוצה לא חשובה - למרות שהיא לקחה המון אליפויות והכל - לא הצלחתי להבין למה הצמרמורת לא עוברת לי. למה אני כל כך מתרגש. למה אחרי הגול הרביעי, בדקה התשעים ואחת, פתאום הרגשתי דמעות עומדות בעיניים.


הרי כבר התרגלנו כמעט לרביעיות, שלישיות - לעזאזל, אפילו חמישיה! - מהפועל של השנתיים האחרונות.


ואז פתאום, ברגע של הארה, הכל היה ברור. לגמרי ברור.


אני מאוהב.


אני מאוהב בקבוצה הזאת.


והיא מחזירה לי אהבה.


אנחנו אוהדי הפועל. אנחנו אוהדים של הפסדים. ברור לנו לגמרי שהחלום המטורף שאנחנו נמצאים בו בשנתיים האחרונות ייגמר והפועל תחזור להיות הילדה הדחויה והמכוערת של הכדורגל הישראלי, זו שרק אנחנו רואים את החן והקסם שבה.


ומה אנחנו מבקשים לעצמנו? לא אליפות. בטח שלא דאבל. אנחנו רק רוצים להרגיש לשם שינוי כמו כל האחרים. להרגיש שגם לנו מותר להרים את הראש. להרגיש שמקנאים בנו. שכל מיני ווינרים נורא מתבאסים שהם לא אנחנו. רצינו רק להפוך מהברווזון המכוער לברבור, אפילו רק לכמה משחקים.


לא יותר מזה.


אבל אותה, את האהובה שלנו, זה לא מספק. היא יודעת שאנחנו נחזר אחריה, ונשיר לה שירי אהבה לא משנה מה. ובכל זאת, היא החליטה שהיא תפתה אותנו אפילו יותר. שהיא תיתן לנו לטעום את האושר. שהיא תגרום גם לנו להרגיש אהובים.


הפועל שלנו ניצחה 4:1 את חיפה.


האהובה שלנו רקדה על המגרש.


הבריקה. נצצה.


הפכה למלכת היופי.


עם גולים מדהימים, כאלו שמאמנים חולמים עליהם כשהם בונים תוכנית משחק.


ואני רואה את התקציר בפעם המי-יודע-כמה, ועדיין לא מאמין שהייתי שם וראיתי את זה. עדיין לא מאמין שזו הפועל שלי. עדיין לא מאמין שהיא אוהבת אותי.


שהיא אוהבת אותנו, אלו שהלכו אחריה כשהיה רע. אלו שדחפו קדימה גם כשלא הייתה תקווה לתהילה. אלו שהולכים איתה לכל מקום, ושיישארו לכל החיים באדום.


אחת הקולגות מהמערכת שלחה לי סמס אחרי הרביעי של סלים טועמה. "שיט", היא כתבה לי, "זה אומר שאתה נשאר עם הסוודר הזה לנצח, נכון?"


ברור. עניתי לה.


הפועל אוהבת אותי.


הפועל אוהבת אותי עם הסוודר. עם הסוודר שמזכיר לשנינו את מי שהיא הייתה עד שהפכה מפריט לבוש בלוי לשמלת נשף.


ואני? אוי, כמה שאני אוהב אותה. כל כך כל כך אוהב אותה.


תודה לך הפועל. 


ריגשת אותי.


ותודה לסוודר הדהוי, המכוער ומוכה הגורל שלי. שוב עשית את שלך.


ואין לי שמץ של מושג איך אני אמור להירדם הלילה. מקווה שאחרי הפעם ה- 200 שאראה את התקציר, האדרנלין יתחיל להתפוגג.

מכתב גלוי למוני הראל ואלי טביב

מוני ואלי היקרים,

שלום לכם. שנה טובה וחתימה טובה.

אתם לא מכירים אותי. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים אבל את פרצופכם אני מזהה בקלות מהתקשורת. ראיתי אתכם כמה פעמים בבלומפילד. את אלי ראיתי מקיף את טדי עם הדגל הענק באותו חמישה עשר במאי מדהים שבו לקחנו את הדאבל. הייתי שם, חנוק מדמעות התרגשות ובלי קול אחרי שעתיים ומשהו של שירה בלתי פוסקת, ביציע הצפוני.

את הקבוצה שאתם מורשי החתימה שלה אני אוהב מילדות. אבא אמר לי שאין ברירה, ושאני אוהד הפועל "כי ככה זה במשפחה שלנו". בתי הבכורה, רק בת שלוש, שרה את כל השירים ששרים ביציע (חוץ מהשירים עם הקללות - את אלה אני לא מלמד אותה מסיבות מובנות). גם הקטנה, בת שנה ושלושה חודשים כבר מבינה שאדום זה טוב, וכשאני והגדולה שרים לה "מי שלא קופץ צהוב" (כשאמא שלהן לא בבית אני עוסק באינדוקטרינציה) היא קופצת ורוקדת ומאושרת. לדעתי תוך חודש-חודשיים היא כבר תדע להשלים לבד את סופי המשפטים של השירים האלה.

השבוע הגיבורים שלי באדום עלו לדשא בליסבון, ושמענו את ההימנון של הצ'מפיונס "על באמת" (לא כמו במוקדמות), הייתה לי צמרמורת. גם אסף פריאל, השותף שלי להליכה למשחקים הרגיש אותו הדבר. הפועל שלנו, פטיש ומגל, השדים האדומים - הפועל היא אחת הקבוצות הטובות באירופה, ועכשיו זה רשמי. מי היה מאמין אז, בסוף שנות השמונים כשהיינו בבור תחתית, או אפילו רק לפני שלוש שנים כשהפועל כמעט וירדה ליגה שזה אפשרי.

מייד כשהחלה מכירת המנויים השנה, קנינו שנינו מנוי. למשחק נגד ז'לזניצ'אר (או איך שלא מבטאים את זה) הגענו בחום ובלחות של שיא הקיץ. התייצבנו גם למשחק נגד אקטובה, והלב עלה לדופק 2000 כשהם הבקיעו את השער המצמק. לצערי לא יכולתי להגיע למשחק נגד זלצבורג, אבל פריאל היה שם וייצג אותי כראוי.

אנחנו מחכים כבר למשחק הבא כדי שנוכל לראות שוב את בלומפילד. ללכת לעוד 90 דקות של אי ודאות ופחד אמיתי מכישלון (אנחנו אוהדי הפועל - נקודת ההנחה שלנו היא שיהיה לנו רע), ולשיר עם הקהל את ארסנל השירים המגניבים ביותר בכדורגל הישראלי.

מוני ואלי - אנחנו אוהדי הפועל!

כשישבתם בליסבון ורבתם ביניכם (כך מספרים העיתונים), לא ממש חשבתם עלינו. לא העליתם על דעתכם שגם לנו יש תרומה מסויימת לעובדה שהקבוצה הגיעה לאן שהגיעה. לא חשבתם על זה שלא מעט אוהדים של הקבוצה "שלכם" מגיעים מיפו, ובת ים, ודרום תל אביב. בניגוד לאלה שהולכים ליד נוקיהו כדי לספוג מעט כאילו-אבק-כוכבים של יורוליג, האוהדים של הפועל גאים בהיותם מייצגי הצווארון הכחול - גם אם לגבי חלק מהם קושי כלכלי הוא זיכרון ילדות נשכח, והם שייכים מזמן לצווארון הלבן.

בינינו? פריאל ואני יכולים להרשות לעצמנו לעקם את האף, לעשות קוועטש ולקנות מנוי. שנינו עובדים בעבודות לא רעות בכלל. לשנינו יש בנות זוג שלא אכפת להן שנלך לתראפיה הקבוצתית שלנו בבלומפילד. שנינו יכולים, בהחלט, ללכת ולחכות לתורנו עם המוני אחרים בקופות ליד בלומפילד ולשלם לכם 825 ש"ח לשער 7 גם בלי לקחת הלוואה בבנק.

אבל אנחנו לא נעשה את זה, מוני ואלי. אנחנו לא נעשה את זה כי זה לא ערכי. כי לשלם קרוב לאלפיים ש"ח לשנה על כדורגל זה לא סביר (ועוד לא התחילה העונה, כן? יש לנו עוד דרבי שמכבי מארחת, ומשחק חוץ בטדי, וקרית אליעזר, ואת אצטדיון ר"ג בשלבים המתקדמים של הגביע - כל אלו יוסיפו ודאי עוד כמה מאות טובות של שקלים לחשבון הכולל). תבינו, אלי ומוני - כדורגל אמור להיות משחק עממי. הפשטות שלו ומספר החוקים הקטן עד כדי גיחוך הוא מה שהופך אותו לספורט להמונים. הוצאה של אלפי שקלים הופכת אותו מבילוי כייפי למותרות.

אני כבר רואה את התגובות של לא מעט אנשים למה שאני כותב. הם יגידו שאני מטורף. שיתכן מאוד שזו הפעם האחרונה לעוד הרבה שנים שתינתן לי ההזדמנות לראות את הקבוצה שלי על הדשא כשאני שומע את ההמנון של הצ'מפיונס במו אוזניי. הם יגידו לי שאתחרט כל חיי. שבמיוחד עם קבוצה כמו הפועל שיש לה נטייה היסטורית לשבור לאוהדים שלה את הלב - יש סיכוי לא רע שהיא מגיעה לשיאה בימי חיי ואני מוותר על ההזדמנות לחוות זאת ולהיות שם כשזה קורה.

אבל פריאל ואני נוותר, מוני ואלי. זה מעיק עליי כמו שזה מעיק עליו. זה כואב לו כמו שזה כואב לי. אבל אנחנו עדיין מאמינים בפטיש ובמגל, ועדיין מאמינים בזה שלמרות שאנחנו אוהבים את הפועל יותר שנים, אנחנו אוהבים את נשותינו וילדינו יותר מאת הפועל. את שמונה מאות השקלים שנחסוך נוציא עליהם. את המשחקים נראה בטלוויזיה. נשיר כמו שני דגנרטים עם הקהל למרות שנהיה בסלון, ונקווה שהקטנים לא יתעוררו כשנקפוץ משמחה כשהקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים תבקיע, ונקווה שבנות הזוג שלנו לא יחשבו ש"החלפנו צד" כשנתחבק ונתנשק אחרי ניצחון.

אבל אני חייב לומר לכם משהו, מוני ואלי.

אני חייב לומר לכם שאכזבתם. חשבנו שאתם משלנו. חשבנו שמוני זוכר איפה הלב נמצא, ושאלי הבין שהפועל זה הרבה יותר מסתם עסק. כנראה שלא. כנראה שעוד כמה שקלים משמעותיים לכם יותר מאשר הקהל האמיתי שלכם.

ופריאל ואני?

אנחנו נמשיך לפנטז על ימי הצווארון הכחול. על ימי הפטיש, המגל והאינטרנציונל. על ערכים. על ימים שבהם כסף לא יהיה חזות הכל.

במחזור הבא יש לנו את קריית שמונה. בינינו? מפחיד. הבנתי שיש להם התקפה מהירה, ואלרואי כהן הזה מעורר חששות כבדים. עוד כמה שבועות דרבי. אוף, איזה לחץ.

כמו שתמיד אמרנו: יאללה הפועל, נתמקד בליגה. זה הלחם, ואנחנו לא ממש מתים על חמאה.

אחי, אתה בא לברצלונה?

את העובדה שאת ה - 24/08 אבלה במטולה ידעתי מזמן.

זה נסגר לפני למעלה מחודש. הכל כבר הוזמן מראש - המלון, המסעדה לערב לפני. הכל היה מתואם. ואז, ביציאה משער 7 אחרי המשחק נגד אקטובה, מיוזע כולי, נפל האסימון.

אני עומד להחמיץ את משחק הפלייאוף של הצ'מפיונס.

כאילו - יכולתי להגיע, אבל אמרתי לעצמי שבכל הכבוד להפועל, אני לא אנהג ממטולה לירושלים, אותיר את אשתי עם הבנות ואסע לי לבלומפילד ואז חזרה לבירה. זה פשוט טו מאץ'. זה חוסר אחריות. באמת.

ואני רוצה להיות אחראי.

העברתי את המנוי לפריאל, שיוכל לקנות עוד כרטיס מעבר למנוי שלו, והחלטתי לצפות בבית.

אתה יושב מול המסך ומזיע.

מזיע המון.

לא כי חם - דווקא נעים הערב בירושלים. מזיע כי אתה מרגיש שאם לא תשיר את כל השירים (ב- mute, שהבנות לא יתעוררו), ואם לא תיעמד בכל פעם שיש מצב לגול, ואם לא תקפוץ ב"מי שלא קופץ צהוב", אתה מוסיף חטא על פשע.

הגול העצמי של דה סילבה (למעשה של אניימה, אבל לא משנה) היה הפועל במיטבה. צריך 0:0, אז שמים גול עצמי. איכשהו, מאוד התחברתי לגול הזה. הוא מייצג את הפועל יותר מכל דבר אחר - נאיבית, מוכת גורל, אומללה, פאקיונרית, מפשלת במאני טיים. הפועל האמיתית, לא זאת הפיקטיבית שלקחה דאבל בעונה שעברה.

זאת הפועל שלי. זאת הפועל שחיה מתסכול לתסכול, מתהום לתהום גדולה יותר. מאסון לקטסטרופה. זאת הפועל שמסמלת עבור כל אוהביה את השאיפה להגעה לראש ההר, רק כדי לגלות שזאת בעצם הייתה כיפה קטנטנה שמאחוריה נמצא ההר הגדול, ואין שום דרך לעלות עליו מהצד ממנו באנו.

אחח... הפועל.

היא כל כך חמודה, הלוזרית הזאת. אתה יודע שהיא תמיד תהיה שם, למרר את חייך ולהדגיש את הטוב בכל תחומי החיים האחרים. להראות לך כיצד לשמוח בכל דבר, כי ברור שבכדורגל רק תשבע מרורים, והאסקפיזם היחיד יהיו חייך ה"אמיתיים".

שוברת לבבות שכזאת. מתסכלת תמידית. אוכלת יושביה, ואוהביה.

ואז הוא עוד פעם בא. זהבי הזה. ילד מוזר ולא מוכר. שוב אחרי דקה 90.

שוב גול.

גול שלוקח את הקבוצה שלי לליגת האלופות. גול שיכול להביא למצב שהפועל - הפועל שלי! - תשחק משחק רשמי נגד ריאל מדריד או ברצלונה; נגד מנצ'סטר יונייטד או אינטר!!!

הפועל הקטנה והאדומה נגד אריות אירופה!!! הפועל שלי!!!

סמס מפילרסדורף שהלך עם פריאל למשחק: "אחי, אתה בא לברצלונה?".

ואז זה הכה בי. קבוצה מחורבנת שכמותה, הפועל הזאת. דווקא כשאנחנו מנסים לצמצם את המינוס היא מפילה עליי הוצאה של מאות שקלים למנוי לצ'מפיונס, אחרי שקניתי מנוי לליגה ה"רגילה"???

מנוולת.

תמיד זה בא עם איזו עוגמת נפש.

פריאל מתקשר ואני מתמלל עבורו את הראיונות בערוץ הספורט. מדברים שם עם הגיבורים באדום. אני מסתכל במקביל באתרי האינטרנט. הכול אדום. תמונות של אדומים מאושרים. קורנים מאושר.

תמונות... תמונות של גיבורים.

פריאל סיים את השיחה במשפט מאוד נכון: "זהו," הוא אמר, "ראיתי הכל. ירדתי עם הפועל ליגה. עליתי עם הפועל ליגה. פעמיים דאבל. עכשיו הפועל בצ'מפיונס. מה עוד יש לראות?"

הוא לגמרי צודק, אבל אני רוצה עוד קצת. עוד טיפה מ... מהנקטר הטעים הזה שנקרא ניצחון... עוד טיפ-טיפונת של נחת... עוד... עוד צביטה קטנה של אושר בלב.

אני יודע שאסור להתמכר לזה. אני מסתכל על החולצות של השחקנים, ויש עליהן את המתעמל שעומד על הפטיש והמגל. אני מבין שזו רק אשליה אופטית הווינריות הזאת.

אבל... אוי, כמה שזה נעים!!!

אסור להתמכר! אסור לי!

זה מסוכן! בעיקר כשמדובר בהפועל ובניצחונות. שני הפכים.

אבל הלילה אני מאושר.

בבוקר, כשמיכל ויערה יתעוררו, אני אעדכן אותן שהפועל עלתה לצ'מפיונס ליג ושאם הן יאכלו כמו שצריך את הארוחות שלהן הן יגדלו, ואז אקח אותן לבלומפילד (הגדולה מבקשת כבר הרבה זמן. חבל ש"גדולה" זה יחסי, והיא רק בת שלוש...).

דווקא עצוב שהן לא יזכרו את החודשים האחרונים כשיגדלו, ממש כמו שאני לא זוכר כמה אבא שלי שמח באליפויות של הפועל בתחילת שנות השמונים. מה שקרה להפועל בחודשים האחרונים זה רצף של אירועים מדהימים, שאין ספק שאלמנטים על-טבעיים מעורבים בהם.

הפועל לקחה דאבל בדקה התשעים ושתיים. הפועל הבקיעה בדקה התשעים ואחת שער שהעלה אותה לצ'מפיונס ליג.

הפועל בצ'מפיונס ליג.

שוב: הפועל תל אביב, פטיש ומגל, סוציאליזם ואחוות עמים, הקבוצה שכל העולם שונא חוץ מאיתנו, בצ'מפיונס ליג.

זה לא כיף להיות "אחראי" ולא לנסוע למשחק. הפסדתי אחלה חגיגות באדום. אוף. לא פלא שהעמותה של הבטיחות בדרכים נקראת "אור ירוק". מה קרה? אדום לא טוב?!

אבל לעזאזל עם זה.

כשאת עולה על המגרש, כמו שאומר השיר על הפועל ששרים בלומפילד, באמת עוברת בי צמרמורת.

וזה נעים. מאוד מאוד מאוד נעים.

אם זה חלום, הדאבל הזה, אל תעירו אותי בבקשה

3 בלילה, ירושלים. לא יכול לישון.

מה אני יכול לכתוב על אחד האירועים המופרכים, המטורפים, ההזויים שקרו לי?

הפועל שלי. הלוזרית. זאת שלא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. האדומה האומללה והגאה. הפועל שלי זכתה בדאבל.

דאבל.

גביע ואליפות.לא יודע איך להכיל את הרגשות. לפני 20 דקות חזרתי מהחגיגות בבלומפילד. דבר ראשון מקלחת, כי ככה רחל לא תקבל אותי למיטה בחיים (ובצדק!). אח"כ אינטרנט. כל האתרים צבועים באדום. אדום שלנו. אדום שמח. אדום של הפועל.

בנסיעה, ובאמת בלי שהתכוונתי, פתאום עלתה רצועה מספר 20 של הדיסק העברי. אריק איינשטיין והחולצה האדומה שהיא לא מציאה. עצרתי רגע בצד בין שער הגיא לשורש (2 בלילה - אפשר לעצור איפה שרוצים) ופתאום ירדה לי דמעה.

לא, זו לא הייתה דמעה של אושר.זו הייתה דמעה של התרגשות. של פורקן. של... של ניצחון!

הפועל שלי ניצחה. הפועל שלי אלופה. הפועל שלי זכתה בדאבל. הפועל. הפטיש והמגל עם המתעמל מעל. אלופה. שאלתי איזה אחד שעמד לידי בטדי, בטח בן 60 לפחות, אם הוא זוכר איך חוגגים אליפות. "פחחח", הוא גיחך, "עשר שנים - לך תזכור!".

אז נסענו לבלומפילד. ברור שהמשטרה לא התארגנה כראוי, אז עמדנו מחוץ לשערים 4-5, ליד הבית קפה (אין פה שגיאה - לא בית הקפה. הבית קפה. תשאלו, יסבירו לכם) ושרנו. שרנו כמו מטורפים. וכמה חבר'ה הביאו אבוקות, ונחנקנו מהעשן - ושרנו. שרנו כי זה מה שעושים כשמנצחים. שרנו. אבל לי היה קשה. לא היה לי קול עוד מהדקה ה- 58 כשאניימה פספס את הפנדל. זה היה ממש מתחת ליציע שלנו, ממש מול המקום שאני ודודי, ואלאני מהמילואים ישבנו בו.

מצאנו חניה בטדי תוך שניות, עניין נדיר ביום נורמלי. הגענו למגרש חצי שעה לפני ההתחלה, כי הייתי בסופ"ש עם המשפחה בעין גדי. מי זוכר שבבוקר עוד הייתי עם יערה על המנשא-גב בנחל ערוגות, ושמיכלי נהנתה מבריכות המים בחמסין הגדול. ישנתי צהריים. למה? ככה. אח"כ ארוחת ערב, וזירזתי את כל המשפחה של רחל לעלות לאוטו. משה נסע 70 קמ"ש כל הדרך, וחישבתי את קיצי לאחור. אני לעולם לא אגיע למשחק בקצב הזה. אבל כל הזמן הרגעתי את עצמי. רבאק, אני הולך למשחק רק כדי להודות לשחקנים. אסור ליפול לאשליות. זה מגוחך.

המשחק דווקא התחיל ממש טוב. גול של גילי ורמוט בדקה השלישית.

הקהל הוא ערב-רב של אדומים. 2 שורות לפניי יש איזה חוזר בתשובה שממלמל קמעות ותוקע בשופר, וספר דקות עד שיצאה שבת כי הוא מת לסיגריה. מאחור מבוגרים שכבר היו גדולים באליפות של 88. המון חבר'ה בגילי, שהיו סטודנטים רווקים אז, לפני עשור. הרבה תיכוניסטים וילדים שמאמינים בכל הלב שאפשר. הם עוד לא למדו שאצל הפועל זה אחרת. שיוצאים מנקודת הנחה שיהיה רע, ואח"כ גרוע, ואז קטסטרופה, ואז נעלה חזרה לרע ונשמח בו.

לידי עמדה איזו בחורה בסוף שנות ה- 30 לחייה ואחרי שהשווינו תמונות של הילדים שלנו עם מרצ'נדייז של הפועל (מיכלי עם הצעיף זו אחת התמונות האהובות עליי, והרבה יותר טובה מהתמונה של הבן שלה עם כרית אדומה!) היא אמרה לי שהיא "מתחילה להאמין". טכנית, היא אמרה, הפועל אלופה כרגע. טכנית.

אח"כ הרחיקו את עמרי קנדה, ואז בא הגול של בית"ר (טוב נו, של באדיר).

מחצית.

אלעד עמדי מרדיו ירושלים עומד עם חולצה צהובה בעיגול האמצע ורוצה שנשלח סמס לאיזה מספר איזוטרי ואולי נזכה ב- $101,000. "אף אחד לא ייקח פה אליפות היום!!!" הוא צורח, אבל גם אתם אוהדי הפועל, הוא מציע, תשלחו סמס ואולי תזכו. מיותר לציין שכל היציע מסמס כמו מטורף. כסף, אחרי הכל, אין לו ריח - ולקחת מהאויב זו מצווה. אני בוחר לא לסמס. לא רוצה. לא יכול. כבר 10 דקות שאין לי אוויר.

גול של בני יהודה. התלבטות ביציע - לקפוץ? לא לקפוץ? חלק אומרים לשתוק, חלק חוגגים. בסוף יוצא מין מיש-מש כזה לא ברור. אני רוצה שהשחקנים ידעו שחיפה מפגרת בבלומפילד. שישימו לבית"ר את הגול כבר. מתחילים פלאשבקים מהדרבי. אני נזכר בפריאל אומר "גם עוד מאה שנה לא נשים פה גול". הפועל ב- 10 שחקנים. מה יהיה???

שכטר מגיע משומקום ועושים עליו פאול. אמא של כל הפנדלים. כרטיס אדום. אניימה בועט מעל השער. כל היציע תופס את הראש. זה פנדל של אליפות.

לא מגיעה לנו אליפות.

"זאת הפועל", אני שומע אנשים אומרים אחד לשני ומסכים. אני כבר מתחיל לשאול את עצמי אם השחקנים יצאו אחר כך מחדר ההלבשה שנוכל למחוא להם כפיים. גם ככה קיבלנו פתק בכניסה שנישאר שם שעתיים אחרי כולם, "למען הסדר הציבורי". לפחות שגוטמן יישאר איתנו.

פתאום אני נזכר שהכרטיס לא עליי. שמתי אותו בחריץ שבין הכיסא שלי ושל זאת עם הבן והכרית, ויש לי חשק לשמור אותו. לא יודע למה. פתאום זה נראה לי חשוב. אני תוחב אותו בכיס שמאל. לך תדע, אולי זה יעזור. כאילו - טפו טפו טפו, ברוך השם אני לא מאמין באמונות טפלות חס וחלילה. זה לגמרי מקרי שאני הולך תמיד עם אותה חולצה למשחקים. לגמרי לגמרי מקרי.

מבול על השער של בית"ר וכלום לא נכנס. הקרחת של דה סילבה מפספסת כדור ב- 2 ס"מ. מה ההתעקשות שלו על קרחת?! למה אין לו שיער?! תלתל קטן וזה גול של 100%!

השעון מולנו מראה דקה 81. מקומיים 1. אורחים 1. אני מתיישב. אין לי כוח. אין לי קול. הדופק כל כך מהיר שאני שומע אותו באוזניים ומרגיש אותו ברקות. אם מגיע עכשיו צוות של מד"א, בטוח מפנים אותי לעין כרם עם הפרעות בקצב הלב ויתר לחץ דם. הכל מעורפל. דודי שואל אם הכל בסדר. אני מת, אני מדווח לו ברוגע.

קמתי.

אספתי את עצמי וקמתי.

יש 7 דקות להציל את העונה, לפי השעון. 7 דקות להיות אלופים או להיות הפועל הרגילה, ולא חבורה של מתחזים לשחקנים של הפועל שהם בעצם ווינרים.4

דקות תוספת זמן. בני יהודה-חיפה 1:1 כבר מיליון שנה. אמנון מירנדה, סוג של מכביסט חביב (יש דברים כאלה, הגם שהם נדירים) שולח לי סמס פואטי כמעט: אני לא מאמין שאתם לא לוקחים את גורלכם בידכם. אני פתאום קולט תסריט אימה של ממש - חיפה לא מנצחת את בני יהודה, ואנחנו גומרים תיקו עם בית"ר. חיפה אלופה, והפועל בעטה בדלי כל כך חזק שהוא עף לעזאזל.

בעיטה. עוד בעיטה. ופתאום- זה נכנס. אני הייתי בטוח שזה פספס, וכבר תפסתי את הראש, ופתאום כל היציע קופץ. גול של הפועל!!! הכרוז מודיע שזה ורוצ'ינה. אח"כ אני מגלה שזה היה זהבי, אבל למי אכפת. עכשיו החבר'ה עם הרדיו בסלולרי הם המלכים. 6 דקות תוספת בחיפה. תיכף ייגמר המשחק.

אצלנו נגמר.

חיפה נגמר.

הפועל אלופה.

הפועל מחזיקת הגביע.

הפועל זכתה בדאבל.

כדי שזה יקרה לא מספיק מזל. צריך שכל הכוכבים יהיו מסודרים בסדר נכון; שמחזור הגאות והשפל יהיה מדויק; שהלוחות הטקטוניים יזוזו למקומם בדיוק של מיליונית המילימטר; שהר הגעש באיסלנד יפלוט כמות אפר מדודה; שפרפר בפיליפינים, באי לוזון (כן, דווקא באי הזה!) יזיז את הכנפיים ותיווצר רוח שתכניס את הכדור של הפועל פנימה, ותמנע מאלו של חיפה להיכנס. זה יותר מדרמטי - זה מופרך! זה מגוחך! זה סותר את כללי היקום הפיזיקאלי שאנחנו חיים בו!!!

הפועל אלופה. ועכשיו מה עושים? אנחנו הכי טובים - מה זה אומר? ההרגשה היא בתולית כמעט. מתבלבלים. קצת נבוכים. מבינים שזה טוב אבל... אנחנו אוהדי הפועל! מה זה טוב?! מה עושים עם טוב?! הרי לא כועסים מזה. לא מתבאסים מזה. זה אפילו לא עצוב!!!

זה מאוד מוזר, הלנצח הזה. הווינריות הזאת. הכיף הזה. צריך להיזהר לא להתמכר. הרי זה לא קורה לנו הרבה.ביציאה מהאצטדיון בטדי, אחרי שעה של חגיגה ביציע, אני רואה אב עם שלושה ילדים. בטח בני תשע או עשר. הם עם חולצות אדומות ועם הדגלים שחילקו בגמר גביע ובטדי (ברור שלמיכלי יש עכשיו אחד כזה... דאאא!). אני אומר להם משפט שיבינו רק כשיהיו גדולים. בעצם, אולי גם אז לא, כי אני לא בטוח שאני מבין מה שקורה פה.

"מחר לכו לבית הספר עם חולצה אדומה", אמרתי להם, "וספרו לכל החברים והחברות בכיתה שראיתם את הקבוצה הזאת של הפועל. זה לא יקרה עוד הרבה, כי הפועל היא קבוצה ככה-ככה רוב הזמן. תזכרו את הרגע הזה טוב טוב". השמאלי מביניהם אמר לי שהוא גאה שהוא אוהד הפועל. הייתי יכול לחבק אותו. הוא גאה. אני מתפוצץ מגאווה!!!

נסעתי לבלומפילד. שיירה של רכבים עם צעיפים וצפצופי שמחה. ושרתי. עם פילרסדורף ואח שלו שהגיעו, ועם אלאני שראיתי שוב ביפו. שרתי כמו מטורף. ושמחתי. והתרגשתי.

הפועל שלי אלופה. הפועל שלי הכי טובה. הפועל שלי זכתה בגביע ובצלחת האליפות.

הפועל שלי.

שכולם שונאים. שכולם בזים לה. שמסמלת בשבילי אידיאולוגיה וספורט. שאבא שלי אוהב. שהבת שלי אוהבת.

הרגע ירדה לי עוד דמעה. עכשיו זה כבר בכי. עוד 4 שעות מיכלי תקום מהשינה ואחבק אותה חזק, ואתן לה דגל של הפועל במתנה ואספר לה שהפועל שלה אלופה. הפועל של מיכלי. הפועל של אבא והסבים שלה (משני הצדדים!). הפועל שלה ושל יערה, ושל כולנו.

אלופה!!!!

עשרה לארבע בלילה, ירושלים. לא יכול לישון. עברתי על כל אתרי האינטרנט. אדום. הכל אדום.

נו! שיגיע כבר השליח עם העיתון. אני אשמור אותו, יחד עם הכרטיס מטדי.

דאבל.אני מאושר. אני בשמיים. כל העולם כולו באמת שונא את הפועל - אבל אני אוהב!!!

מכתב לשחקני הפועל תל אביב

השעה 01:13 לפנות בוקר בירושלים. לפני שעה וחצי בערך חזרתי הביתה מהדרבי.

הייתה נסיעה לא פשוטה בכלל על כביש מספר 1 לכיוון מזרח. מזל שאבא של אשתי נהג. אני לא הייתי מצליח להתרכז בכביש. אתה מוצף ברגשות של "אוף! איזה באסה!" ו"קיבינימט, הם היו יכולים לאכול איזה 3-4 גולים בקלות עם טיפה'לה מזל!". ויש את שיחות הטלפון מפריאל שישב לידי במגרש, ופילרסדורף שישב בשער 7, והסמסים מאיתן כבל ואלון הבר וכל המכביסטים למיניהם או הערות סטטוס בפייסבוק מנטלי שמאוהבת בנמני ומתומר מהמילואים.

לא פשוט.

הגענו לבית של ההורים של רחל ונכנסתי לאוטו. ברמזור של הקניון במבשרת, רגע לפני הירידה לירושלים, פתאום ירד לי האסימון.

אני לא עצוב.אני לא עצוב, חברים יקרים, אדומים וגיבורים, כי אני לא יכול להיות עצוב. כי עשיתם את מה שכל אוהד חולם שהקבוצה שלו תעשה בשבילו - החזרתם לי אהבה.

הרי אנחנו אוהדי הפועל. במשך שנים אנחנו אוכלים מרור, אפילו בלי חרוסת שתמתיק את זה אחרי כמה דקות. אפילו הדאבל של 2000 הגיע בשן ועין עם נצחונות של 1:0, כש - 2:1 נחשב משחק מרובה שערים. אנחנו לא מצפים לכלום, אבל תמיד אנחנו מעזים לקוות. לקוות שהשנה יהיה אחרת. לקוות שאולי נזכה להרים ראש. לקוות ש... לקוות שכולם ישנאו אותנו כי אנחנו טובים.

כי הרי אתם יודעים - כולם שונאים אותנו בכל מקרה. הם לא סובלים את העובדה שאנחנו הולכים אחרי הקבוצה גם כשהיא מפסידה. הם לא יכולים לשאת את הרעיון שאנחנו דווקא בעד מיעוטים. קשה להם עם זה שהשירים שלנו ביציע הם אינטילגנטיים למדי, עוקצניים. רעים אפילו, הייתי אומר. הם לא סובלים את העובדה ש"אמא שלכם זונה" שהיה מס' 1 ברפרטואר של מכבי הערב זה נחשב די מביך אצלנו.

הם שונאים אותנו כי אנחנו הפועל. כי בשער 5 תמיד יהיה מישהו עם חולצה של צ'ה גווארה. כי בשער 6 יש סיכוי לא רע שמישהו יתלה שלט עם ציטוט של ברל כצנלסון. כי בשער 2 תמיד תראה איזה בן 60 שעדיין מגיע עם החולצה שאיתה הוא ראה את המשחק של משה סיני בימק"א. כי אנחנו לא-באיסים (מ"באסה"). כי מי שמניח, מראש, שיפסיד - יכול מקסימום להיות מופתע לטובה.

ואז באתם לנו פתאום. ופתאום הייתה לנו קבוצה מדהימה. ופתאום קראנו את כל אתרי האינטרנט בשקיקה וחיכינו בימי ראשון ושלישי לחבטה עמומה על הדלת בשעות הקטנות של הלילה (ממילא התינוקת מעירה אותנו) שתעיד שהגיע עיתון הספורט, ומייד רצנו וליד השמות שלכם היו מספרים כמו 7 ו- 8 ולפעמים אפילו 9. ופתאום העמוד הראשון היה מכוסה בתמונות של פנים מחייכות שלבשו את החולצה הזאת, האדומה-אדומה שאנחנו כל כך אוהבים. פתאום אירופה שוב הייתה אדומה. פתאום המתעמל עם הפטיש והמגל היה על חולצותיהם של גיבורים.

פתאום החזרתם לנו אהבה, חברים.

דמיינו לעצמכם שמישהו מחזר אחרי מישהי במשך שנים. תמיד עוזר לה בכל דבר שהיא צריכה, תמיד נמצא שם בשבילה, תמיד מתפלל עבורה, ודואג לה, ומלמד את ילדיו לדאוג לה גם - מין פנקס הקטן כזה - ופתאום היא נותנת לו נשיקה וחיבוק ואומרת שגם היא אוהבת. אתם מבינים מה זה עבורנו?

עשיתי חשבון היום, שעם הכסף שהוצאתי השנה על משחקים הייתי יכול לקנות מנוי לשער 7 ואפילו להישאר עם כמה שקלים עודף, או להוציא עוד כמה גרושים (נגיד, מה שהוצאתי על המשחק נגד המבורג, למשל, בתוספת למה שאוציא שבוע הבא בטדי וביום שלישי ברמת גן) ולקנות מנוי לשער 2. מזל שאשתי לא קוראת את המכתב הזה, כי הוא הרי מיועד רק לכם... אתם יודעים מה? אני לא מצטער על אף אגורה שהוצאתי. כל שניה שבה זכיתי לראות אתכם הייתה שווה את זה.

אני לא יודע מתי, אם אי פעם, תהיה להפועל קבוצה כמו השנה. דאגלס דה סילבה, גילי ורמוט, איתי שכטר, דדי בן דיין, דני בונדר, עמרי קנדה, ואליד באדיר, וינסנט אניימה, נמה וויצ'יצ'ביץ', ביברס נאתכו (כמה שהשניים האלה היו יכולים לעשות עכשיו בסוף העונה!), סמואל יבואה, אביחי ידין, ערן זהבי, מהראן לאלא ואלי גוטמן וכל השאר - לבד אני לא בטוח שהם שווים הרבה, אבל וואו, איזו קבוצה!

ספק אם שוב נציג כזו עונה פנטסטית באירופה. אז, ב"מסע הקסם", הפועל הייתה עוקצת (מי אמר מילאן אוסטרץ') ומגנה בהרואיות על השער ב- 88 הדקות שהן לא חלק ישיר מההתקפה שהביאה לגול האדום. השנה ראיתי קבוצה שמנצחת את המבורג, ואת וינה, ואת גטבורג ואת סלטיק - ולא סתם: קורעת אותן!!! איזו עונה! איזה מדהים!

כמה אושר הבאתם לנו השנה, חברים. אני מאוד אשמח אם תביאו גביע ביום שלישי. אבל אני לא אתבאס אם לא- אנחנו הפועל. אנחנו רגילים להגיע לבאר ולראות שלט "מצטערים, הבאר בשיפוצים". זה לא יהיה מפתיע. זה לא יגרע כהוא זה מהעונה הזאת.

את מיכלי, הבת שלי, אתם לא מכירים - אבל היא מכירה אתכם. היא אוטוטו בת שלוש, ובאמבטיה היא כבר שרה ליערה, אחותה הקטנה, שירים מהיציע ששרתי לה מאז שהייתה בת שנה (בלי גסויות, כמובן - את אלה אני לא מלמד אותה!). מהראן לאלא הוא השחקן האהוב עליה כי הוא מהטלטאביז (היא שאלה אם יש גם מהראן דיפסי...), והיא מספרת לכולם שבדרבי הקודם הוא שם גול ונפל אז אמא שלו שמה לו פלסטר. היא בטוחה שהפועל זו הקבוצה הכי מדהימה בעולם, ושהפועל תמיד מנצחת.

בבוקר היא תשאל אותי אם הפועל ניצחה אתמול בבלומפילד. "ברור", אני אענה לה בלי הניד עפעף. היא עוד תגלה, כשתהיה גדולה, כמה קשה להיות אוהד של הפועל. בינתיים אני מעדיף שתהיה מוגנת באשליה שהכל תמיד טוב.

כשמיכלי ויערה יגדלו אני אקח אותן למשחקים. רוב הסיכויים שהפועל תזכיר גם אז את קבוצות הפועל המסורתיות: בונקר ו - 1:0.

אני אוכל לספר להן שבימי חייהן הייתה קבוצה מדהימה בבלומפילד.

אני אוכל לספר להן שהייתה קבוצה שרקדה על המגרש.

אני אוכל לספר להן שראיתי בימי חיי קבוצה שהחזירה לי אהבה.

אני אוכל לספר להן ששרתי את כל הגרון שלי בשביל אחת מקבוצות הכדורגל הפנטסטיות שאי פעם עלו על המגרש בישראל.

אני אוכל לספר להן שראיתי את הפועל תל אביב 2009-2010.

האוהדים של מכבי שרו הערב בגאווה שהם "מכבי בית שאן" וחגגו 0:0 כאילו ניצחו אחרי שהסתגרו בבונקר מטורף כל המחצית השנייה. אתם מבינים מה כתבתי?! מכבי עושה בונקר מטורף נגד הפועל וגאה ב- 0:0?! מכבי של המכביזם?! חברים - הרגתם את המיתוס שנקרא מכביזם. אתם מבינים כמה אתם גדולים?!

די, הפרזתי בכתיבה. אין לכם זמן לקרוא את זה. אתם חייבים לנוח עכשיו. צריך עוד לשחק בגמר גביע (חפשו אותי בשער 2 למעלה, ליד משה ונטע!), ובשבת ניפגש גם בטדי. אח"כ בטח יש להרבה מכם פגישות מו"מ עם קבוצות באירופה, ואתם תשאירו אותנו פה בלבאנט לחלוק את היציעים עם האוהדים של בית"ר ובני יהודה. אתם תלכו, ואנחנו נישאר פה עם הזכרונות.

אבל רק רציתי להגיד לכם שוב תודה.

תודה שהחזרתם לי אהבה. לא אשכח לכם את זה בחיים.