שוויון? עזבו אותי, באמא'שכם

אני מת על זה שכולם מדברים על שוויון בנטל. זה מרגש אותי. באמת.

השתחררתי שנה לפני סוף המילניום. בסוף נובמבר 1998 סיימתי שלוש שנות שירות כלוחם ומפקד בחטיבת הנח"ל, שלוש שנים בהן פימפמו לנו ללא הרף כמה חשובה העבודה שאנחנו עושים, ואיך כשמסתכלים אחורה ורואים את האורות של ישראל ברור כמה השהות שלנו בלבנון חשובה. זה ששנה וחצי אחרי שיצאתי את שערי הבקו"ם אחרוני חיילי צה"ל בלבנון יצאו משער פטמה לנצח, זה סתם ניואנס ולא ניכנס לזה כרגע כי זה סתם מרגיז.

בתעודת השחרור שלי רשומים המקצועות שרכשתי בשלוש השנים שקדמו להנפקתה: אני מ"כ רובאי 07 משנת 1996 (מה שאומר שעשיתי טירונות ואימון מתקדם של 6 חודשים. לא קל, שתדעו), סיימתי קורס סמלי חי"ר (שלושה חודשים בחום אימים בביסל"ח. מבאס) בשנת 1997, ובאותה שנה גם הוסמכתי כמש"ק גבנוני - זה אומר שצבא ההגנה לישראל השקיע בי שלושה שבועות קורס כדי שאוכל לירות טילי נ"ט מסוג דראגון, טילים שהיום אי אפשר למצוא אפילו במוזיאון צה"ל.

ליד הרשימה הזאת יש עמודה ובה צה"ל כותב את המקצוע האזרחי המקביל למקצוע הצבאי שרכשתי. אצלי העמודה הזאת ריקה.

מוזר, אבל מסתבר שבאזרחות אין שימוש לבוגרי קורס סמלי חי"ר, אין ממש צורך במ"כ רובאי דרגה 07 ולא תאמינו - כי גם אני הייתי בשוק טוטאלי כשזה התחוור לי - מסתבר שבאזרחות לא יורים טילי נ"ט ולא צריך אנשים שמוסמכים לירות ולפקד על כוונים של טילי דראגון!

מזעזע, אני יודע.

למה אני מספר את כל המור"ק הלא ממש מרגש הזה?
שוויון בנטל, זה למה.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, יש עתיד והבית היהודי עוסק ארוכות בעניין הזה של "שוויון בנטל", כאילו הדבר הכי לא שוויוני בהקשר של השירות הצבאי הוא העובדה שבני דודי החרדים לא התגייסו ואמרו פרקי תהלים בזמן שאני עשיתי ריצות אפוד בקורס סמלים.

ובכן, בואו ננפץ מיתוס - אם יש אי שוויון בחלוקת הנטל בכל הקשור למיתוס שנקרא "גיוס לצה"ל", הוא נמצא בראש ובראשונה בחברה החילונית. כן כן, הבעיה היא יותר אצלנו מאשר אצל הדוסים המרגיזים האלה שזה כל כך פופולרי להיכנס בהם.

אחד הסעיפים בהסכם הזה מדבר על קיצור השירות הצבאי לשנתיים למעט מקצועות שהצבא יחליט שהוא זקוק להם. לכאורה, זה סעיף טוב שיאפשר לצמצם את האבטלה שכבר מזמן קשה לקרוא לה סמויה ביחידות העורפיות של צה"ל ויאפשר להשאיר לוחמים וחיילים תומכי לחימה "שהושקעו כספים רבים בהכשרתם" בתוך המערכת הצבאית, כשמובטח להם גם לקבל שכר מינימום בשנה הנוספת הזאת שהם נותנים.

למה טוב לכאורה?

כי אין שוויון בצבא בין הלוחמים לבין אלה שאינם לוחמים, ואני ממש לא מתכוון לאתוס של סיכון החיים ועמידה בקו הראשון. אני מתכוון לזה שבמדינת ישראל מי שהולך לשרת ביחידה לוחמת מתחיל את חייו האזרחיים, באופן בלתי ניתן לערעור, בנחיתות משמעותית לעומת בן כיתתו מהתיכון ששירת ביחידה עורפית בלי קשר למשימות שביצעו שניהם.

דוגמה הכי טיפשית? בשמחה. מי ששירת בבסיס פתוח והיה כל יום בבית יכול היה לחלטר (בניגוד לחוק הבלתי נאכף ביותר בהיסטוריה הצבאית) בעבודות שונות ולהרוויח קצת כסף בזמן השירות, בזמן שהלוחם שמר בעמדה בלילות.

אם אותו חייל גם שירת בתפקיד שיש לו מקביל אזרחי (נהג, טבח, מדפיס, פקיד מקצועי, רכז כוח אדם, מכונאי - יו ניים איט - שלא לדבר על בוגרי יחידה 8200 או פקחי טיסה) הוא יכול להתחיל לעבוד במקצוע שלו ולצבור ותק וזכויות סוציאליות כבר עם צאתו ממדור שחרורים בתל השומר כשהמעסיק שמח לקבל עובד בראשית דרכו, כך שידרוש שכר נמוך יותר, ועם הרבה ניסיון מעשי בעבודה.

החי"רניק, השריונר, התותחנית או לוחמת הקרקל יגלו לתדהמתם שזה לא רק שאף אחד לא מחכה להם בחוץ עם הצעת עבודה כי הם פשוט לא צברו שום כישורי חיים בשלוש השנים האחרונות: למעשה, במקרים לא מעטים הם אפילו נתפשים כפחות אטרקטיביים להעסקה כי הם גם צפויים לעשות כמה עשרות ימי מילואים בשנה גם במודל המילואים החדש, בזמן שחבריהם הג'ובניקים מהסוג שלא עשה יותר מדי בסדיר מקבלים כמעט אוטומטית פטור מלא ממילואים.

זו גם הסיבה, והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול רם, שרוב מי שמגיעים לגדודי החי"ר, למשל, הם ממש לא טובי בנינו ובנותינו. צה"ל משבץ כבר שנים את דלת העם למשימות שנחשבות לכאורה למשימות הליבה שלו. אם נסתכל על מחלקת חי"ר ממוצעת בראשית הטירונות, היא מונה כ-40 חיילים. ממש לא נדיר לגלות שכ-50% מהחיילים בה יסחבו איתם בעיות ת"ש לא פשוטות, וממש ממש לא נדיר לגלות שאחוז לא מבוטל מבין החיילים שלה לא סיים בגרות או אפילו את חוק לימודיו.

פעם שאלתי גורם בכיר בצה"ל לגבי העניין הזה בשיחה ממש לא לייחוס. הוא חייך חיוך מריר ואמר "ראית פעם מישהו שמכין בשר טחון מחתיכת פילה?" - את הטובים ביותר ממש לא שולחים למטחנת הבשר. זה בזבוז.

וזה חוסר השוויון בנטל, חברים.

חוסר שוויון בנטל הוא העובדה שכבר שנים שהחברה הישראלית שולחת את החלכאים והנדכאים לעשות את המשימות שלה בזמן שרבבות אנשים איכותיים מתגייסים לצה"ל אבל לא באמת עושים צבא. הבעיה היא לא אי גיוס החרדים - הבעיה היא אפס תגמול למי שבאמת משרתים את המדינה.

תגמול, אגב, זה לאו דווקא כסף. תגמול הוא העדפה בקליטה לעבודה. תגמול הוא הכשרה מקצועית. תגמול הוא מלגות שונות שאינן תלויות במצב סוציואקונומי.
תגמול הוא יחס.

ואז באים המגלניסט בנט והמטכליסט נתניהו (שחווית השירות שלהם שונה בעליל מחווית השירות של 95% מהלוחמים בצה"ל) יחד עם כתב במחנה לפיד (שירות שונה בעליל, שם, שם) ומה הם עושים?
הם מקצרים את השירות לכל בעלי המקצועות הלא נדרשים, ונותנים כאמור שכר מינימום לאלה שישארו בצבא.

ועכשיו שאלה - מה עדיף לאדם העובד: עוד שנת ותק ורכישת מקצוע וזכויות סוציאליות אולי אפילו בשכר סביר, או שנה שבה הוא מקבל שכר מינימום ומסכן את חייו מבלי שהשנה הזו תיספר לו לצרכי רצף תעסוקתי, ולו רק בשל העובדה שהוא מסיים את "עבודתו" בצה"ל אחרי שנה?
החיילים והחיילות שהלכו לקרבי יראו את בני כיתתם תופסים משרות ומתחילים לבנות את חייהם, ללמוד ולהתקדם, בשעה שהם עדיין עושים 8:8 בעמדה ומקבלים ארוחת צהרים בחמגשית.

יתרה מכך - הם יראו בעיניים כלות איך צה"ל משקיע משאבים אין קץ בבניית יחידות "ידידותיות לחרדים" בזמן שמשאבי הצבא מוגבלים גם כך. כמעט בהכרח לא רק שהנטל שהושת על כתפיהם לא יהיה קל יותר, הוא יהיה קשה יותר כי לא מעט מהמשאבים שהופנו לרווחתם יופנו עתה לקניית אוכל גלאט כשר למהדרין עם חותמת של בית יוסף, מחפוד ועוד אין סוף סטאמפות שעולות כסף.

רוצים שוויון בנטל? תחזיקו חזק: אין שוויון בנטל. לא היה שוויון בנטל. לא יהיה שוויון בנטל.
גם אם יגייסו את הרב עובדיה יוסף להפעיל מרגמה במסייעת 12 ואת האדמו"ר מגור להיות מ"מ בסוללת ארטילריה, לא יהיה שום שוויון בנטל.

זה אינהרנטי. זה אופיו של השירות.

החברה הישראלית מאוד אוהבת לשנוא את האחר. את השונה. נורא כיף לחשוב שהסיבה שאני עושה עשרות ימי מילואים היא "כי הדוסים לא מתגייסים", ולא כי מדינת ישראל החליטה שהיא חתומה איתי על חוזה חד צדדי שבו אני מתחייב למות בשבילה אם צריך ותמורת זה היא מתחייבת לא להכניס אותי לכלא על נפקדות. הרבה יותר נעים לחשוב ש"אם יתגייסו המון חרדים המון לוחמים ישתחררו מוקדם מהשירות" כשלמעשה כבר היום רוב מי שמסיים כתה י"ב ומתגייס עושה שירות כל כך משמעותי עד שאם לא יגיע לצבא אף אחד לא ישים לב.

אז די נו, עזבו אותי מהסיסמה הזאת, באמא'שכם.

שוויון בנטל, עאלק.

לא פראיירים

בואו לא נדבר על מספרים כי אסור (ביטחון ישראל, וזה) אבל בואו נגיד את זה ככה - אם התפלגות הקוראים של הבלוג הזה דומה איכשהו להתפלגות האוכלוסיה בישראל, יש סיכוי לא רע שגם אם אתם בין הגילאים 21-40 ועשיתם שירות סדיר מלא, לא עשיתם מילואים השנה. רוב מוחלט מהמעטים שכן עשו מילואים (הרבה פחות מ-20% מקבוצת הגילאים הזאת) עשו שירות חד או דו יומי.

רוצים לדעת מה סך האנשים מקבוצת הגיל 21-40 שעשתה שירות של עשרה ימים ומעלה? תשאלו את אחד הח"כים מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מילואים. זה סודי - ובצדק. המספר כל כך זעום, שיש חשש אמיתי שאם יוודע ברבים תהיה פגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל שמבוסס, כידוע, בעיקר על גיוס מילואים ביום פקודה.

מבליל המספרים והנתונים הגלויים למחצה ששפכתי בשתי הפסקאות העליונות עולה מסקנה אחת: רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל לא משרת במילואים. לא "תורם את חלקו". לא "נושא בנטל".

רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל, לפי ההגדרות של אלה שדורשים לגייס את החרדים, ניתן להגדרה במילה שהפכה לחלק כל כך משמעותי בשיח שלנו: משתמט.

בשלב הזה של הקריאה חלק מהקוראים והקוראות כבר כועסים. "מה פתאום משתמטים?!", הם והן נוחרים לעבר מסך המחשב בבוז, "תרמתי את חלקי! התגייסתי בגיל 18 בזמן שהדוסים הלכו לישיבה! וחוץ מזה - אני לא עושה מילואים כי שוחררתי כחוק! כי הצבא אמר שהוא לא צריך אותי!".

צודקים לגמרי.

הצבא באמת לא זקוק לכם. זאת אומרת, אם היה לו שכל (ואין לו, כי זה צבא) הוא היה מביא את חלקכם להיות תורני חדר אוכל או נהגי רכב מנהלתי או מניילני מפות או כל תפקיד טיפשי אך נחוץ אחר שבגדוד חי"ר או שריון צריך להחזיק בשבילו לוחם מילואים שלא יוצא הביתה כדי לבצע אותו, אבל עדיין - אתם צודקים. אף אחד לא קרא לכם, ובמקרה של נשים שמעתי על אינספור בנות איכותיות ומלאות מוטיבציה לעשות מילואים שפשוט נדחות כי לצה"ל לא בא להתעסק עם הניירת של לשבץ אותן באיזו אוגדה. אחת כזאת שרצתה לעשות מילואים כי הייתה קצינה מורעלת היא אמא של הבנות שלי.

ואז אני שואל אתכם - אם כבר היום כמעט 30% מכל מחזור גיוס מקבל פטור בלי ללכת לקב"ן כי לצבא אין צורך בעוד חיילים שיגיעו בשעה 8 וילכו הביתה בשעה 5 והדבר המשמעותי ביותר שהם עושים כל היום זה לבחור לוקיישן לארוחת הצהריים עם שאר המשרד - למה צריך חרדים בצבא? במה תתרום לנו דיוויזיה חרדית? מה התועלת בעשרות אלפי חיילים שלא יכולים לשרת בקרבי (כשרות, תנאים, צניעות - יו ניים איט. זה ממש לא בשבילם כמו שזה ממש לא בשביל מי שמכריז על עצמו כפציפיסט או סתם מישהו שלא חי טוב עם מסגרת נוקשה)? למה אנחנו צריכים להכניס לצבא עשרות אלפים שעבורם המפקד הוא ממש לא הקובע היחיד והרב קובע יותר?

אז זהו, שאנחנו לא.

אבל בשבת האחרונה יצאו עשרות אלפים (ושוב, סטטיסטית, הרוב המכריע בין אלו מהם בגילאים 21-40 לא עשו דקה מילואים מאז שהשתחררו מהצבא) ודרשו לגייס ת'דוסים האלה. אלה עם הבגדים המוזרים והמנהגים המשונים שחיים מקצבאות. אלה, המנוולים.

עצרתם לרגע לחשוב למה זה צץ פתאום, כל העניין הזה של גיוס החרדים? מאיפה זה בא פתאום? למה עכשיו?

אחזיר אתכם כמה חודשים אחורה בזמן. שאול מופז נבחר לראשות קדימה ומצהיר כי יוביל את המחאה החברתית הקיץ. הוא קורא לה הדבר החשוב ביותר שיש על סדר היום. הוא נשבע שהמפלגה שלו תניף את הנס הסוציאל דמוקרטי.

עוברים כמה שבועות וביבי מכריז על הקדמת הבחירות. מופז רואה את הסקרים שמנבאים לו להיות מובטל קרוב לוודאי אחרי סיום ספירת הקולות. הוא וביבי סוגרים קואליציה של 94 ח"כים - עם 40 (!) שרים וסגני שרים - אבל אבוי! מה עושים עם ההבטחות למופז חברתי? ואיך ביבי נפטר כמה שיותר מהר מניצני הדיבורים על הפגנות צדק חברתי גם בקיץ 2012?

הפתרון הוא הפתרון הישראלי שעובד נהדר מאז 1948: בואו נשסה את האזרחים זה בזה, ובעודם נועצים שיניים איש בבשרו של אחיו, לאף אחד לא יהיה זמן או כוח או עניין להפנות שוב דרישות כלפי הממשלה כפי שהיה בקיץ הקודם. היות והפניית הזרקור כלפי ערביי ישראל נתפשת כמשהו שיסייע לאיווט ליברמן (ואין שום דבר שמפחיד את נתניהו יותר מהתחזקות נוספת של מנכ"ל משרדו לשעבר), והיות והשמאלנים גם ככה נרמסים מדי יום ותחת כל עץ רענן (לפרטים: מירי רגב), והיות והמתנחלים גם ככה מרירים על הממשלה (גבעת האולפנה, מגרון ושאר מאחזים שעומדים לפני פינוי ו/או ניסור) נותרנו עם שבט אחד אחרון שאפשר להאשים בכל - החרדים.

הדוסים.

אלה שהולכים עם ארוך ומגבעת גם בחום יולי אוגוסט.

הרי אף אחד לא אוהב את הדוסים, נכון? לבבות החילונים כבר הוכשרו לשנוא אותם בימי טומי לפיד ז"ל, והימין הדתי אף פעם לא אהב אותם כי החרדים תמיד הסתכלו עליהם מלמעלה, כאילו שהם - אנשי ארץ ישראל השלמה, אלה שנאחזים בכל גבעה סחופת רוחות בשומרון - לא מספיק דתיים. לא מספיק אדוקים. לא מספיק יהודים מאמינים.

וכך סומנה לה מטרה, וגם אם אינני מדייק בפרטים (יובהר מיד: מדובר בהנחות שלי. אמנם כאלה שקיבלו אישוש פה ושם, אך עדיין - מעולם לא ראיתי פרוטוקול של איזו ישיבה לילית שמאשר את ההנחות האלה שחור על גבי לבן)  אין לי ספק שכך החלה את דרכה ועדת פלסנר.

ועדה שנועדה לספק אליבי לשאול מופז על הצטרפותו הדי פאתטית לממשלה בזגזוג המי-יודע-כמה, ובנוסף לאפשר לנתניהו להסיט את אש הביקורת על המצב הכלכלי חברתי במדינה מעצמו תוך שהסאבטקסט הוא להסית כלפי קבוצה שלמה באוכלוסיה.

אין יותר פשוט מזה. הספין המושלם. השמאל מבסוט, הימין מתמוגג - כולם מאושרים. כולם, כולל הרבה יותר מ-80% מהאוכלוסיה שאמורה לחלוק איתי בנטל המילואים (מאז שהשתחררתי בשנת 1998 עשיתי בכל שנה 35 ימים בממוצע) ולא עושה את זה, אבל מלינה על אלה "שלא נושאים בנטל".

אז הנה כמה הערות לסיום:

1. אני לא מרגיש פראייר שאני עושה מילואים. אני מאוד כועס על זה שלא תומכים כראוי במשפחה שלי בזמן שאני שומר על המדינה, ואני מאוד כועס על זה שהפיצויים ("מענקים") שנותנים לנו עבור השירות לא מתחילים לכסות את ההוצאה המשפחתית שנגרמת כשצבא ההגנה לישראל קורא לי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

2. אני מרגיש מאוד פראייר בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם מקדמה כדי לקנות דירה ממוצעת של שלושה חדרים במדינה שלי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

ואתם, חברות וחברים - אל תיפלו לספין הזה שבו משסים אותנו קבוצה נגד קבוצה: שמאל וימין, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז או כל חלוקה אחרת שמתבססת על סממן קבוצתי/שבטי כלשהו.

יש לנו ממשלה. היא אחראית לכל. זה בדיוק התפקיד שלה, ולשם כך היא נבחרה. אין אף קבוצה באוכלוסיית ישראל שאשמה בכך ש"המצב" (הביטוי הגנרי לכל דבר רע במדינה) הוא "כמו שהוא".

גיוס חרדים זה ספין מטופש. לא יותר מזה.

עם חכם דורש צדק חברתי. עם חכם רואה דרך התעלולים של פוליטיקאים שלא נותנים לו מספיק קרדיט שיבחין בטריק שנעשה לו.

אל תתנו לביבי ומופז לעשות אתכם מטומטמים. אל תסכימו להיות פראיירים.

אל תהיו הפראיירים של ממשלת ישראל.

זה לא הם. זה אנחנו

שירי, בת דודה של אשתי ומותק של בחורה גם בלי הייחוס המשפחתי, שלחה לי את זה במייל.

קוביה בצבע תכלת לבן ועליה כתוב "התגייסת לצה"ל?" ומתחת, באדום לוהט וזועם: "פראייר! אם היית אברך היית אוכל חינם". שירי חשבה שאזדהה עם זה. אבל פייר? לא אכפת לי שיקבלו את התקציב הזה, למימון האברכים.

באמת שלא.

זאת אומרת, אני כן חושב שזה בזבוז, ושזה מגוחך שאנשים יקבלו מימון רק כדי שלא יעבדו חלילה ויתפרנסו בעצמם. וכן, אני מבין למה זה לא לעניין שמפלים בין תלמיד ישיבה או כולל, לבין סטודנט באוניברסיטה. פעם, אי אז לפני עשור, כשהייתי באגודת הסטודנטים, ידעתי לצעוק את כל הסיסמאות האלה - ואפילו בחרוזים ולתוך מגאפון.

ועכשיו בואו נשאל את עצמנו למה אנחנו כל כך כועסים. אבל לשם שינוי, בואו נסתכל מעבר למסך העשן של העצבים וננסה לברר את העובדות.

את האמת.

הרי כל הסכום שמדובר עליו הוא משהו כמו מאה עד מאה וחמישים מיליון ש"ח. בשבילי ובשבילכם מדובר בהרבה כסף (ותסלח לי הקוראת שרי אריסון שכללתי אותה יחד עם כולם). בשביל מדינת ישראל, מדובר בלא יותר משיהוקון קטן בתקציב המדינה.

רוצים להשוות? זה כאילו שתקנו בסופר ותשלמו משהו כמו שלושה-ארבעה שקלים יותר על פריט מסוים, אבל כחלק מחשבון שמסתכם באלף שקלים. זה לא משהו שתרגישו באמת בחשבון הספציפי הזה.

אבל אנחנו זועמים. אני רואה את זה בתגובות באתרים ובסטטוסים של כל המעורבים פוליטית בפייסבוק. הכל מגיע עם סימני קריאה, במקור: מאה מיליון לחרדים! הדוסים מקבלים כספים סתם! השחורים האלה גונבים את המדינה ולא עושים צבא!

סליחה שאני מפריע לזעם הקדוש, אבל בואו נגיד לרגע שהמאה עד מאה וחמישים מיליון האלה לא היו מגיעים לאלו שהולכים עם מעיל שחור ברחוב בחודש אוגוסט - זה היה מגיע אלינו? מישהו מאיתנו באמת מאמין שהסכום הזה היה איכשהו מקדם אותו אישית? את חייו? את עתידו?

בואו נשים את זה על השולחן אחת ולתמיד. אין לליכוד, לעבודה, לישראל ביתנו ולכל שאר הגורמים בקואליציה - כל קואליציה, לא רק הנוכחית - דבר טוב יותר מהזעם הקדוש נגד החרדים. כל המדינה תרעש ותרגש ותקרקש סביב התמיכה שיקבלו או לא יקבלו כמה אלפי אברכים בירושלים, בני ברק, אלעד ובית שמש, ובדרך נשכח עובדה אחת חשובה: הדפיקה האמיתית שבה דופקים אותנו היא ממש לא שם.

כל שנה, הריטואל התקציבי של "לאן יופנה הכסף" (פעם זה מאבק על סל התרופות, פעם על תקצוב חרדים, פעם על עתיד המרכבה - תמיד יש על מה לריב), נסוב סביב שלושה עד ארבעה אחוז מהתקציב בלבד. את שאר 96 האחוזים משרד האוצר מעביר די בקלות מבחינה ציבורית. הוא לוקח את התקציב של שנה שעברה, ועושה פעולה שכולנו מכירים - קופי פייסט - ומגיש את זה לכנסת. אין דיון אמיתי. אין שאלות. יש הצבעה בוועדת כספים, יש הצבעה במליאה, וברוב המקרים לח"כים אין אפילו קצה קצהו של מושג על מה הצביעו. הם מצביעים בעד כי "ככה זה היה שנה שעברה", אז כנראה שזה בסדר.

הבנתם את זה? 96% מהכספים בכלל לא מגיעים לדיון ציבורי מעמיק. זוכרים את הדוגמה מלמעלה על השלושה ארבעה שקלים מתוך חשבון של אלף שקל? אז פה מדובר ב- 996 שקלים מתוך האלף. כשאתם קונים בסופר קנייה כזו גדולה, אתם יודעים בדיוק מה אתם קונים ולאיזו תכלית. פה, אלא אם אתם יודעי ח"ן או פריקים מוחלטים של מדורי הכלכלה וקיבלתם עותק מהארגז המלא (!) שבתוכו עשרות חוברות שכולן מרכיבות תקציב אחד - לא רק שאתם לא יודעים מה קניתם, אלא שגם אין לכם כוח לשאול.

שם נמצא הכסף האמיתי. זה שיכול לשנות את סדרי העדיפויות. זה שיכול לייצר מקומות עבודה בפריפריה, וכבישים טובים יותר, ודיור במחירים שבהם לא צריך להיות מיליונר כדי לקבל את הזכות הבסיסית של אדם לבית משלו. אבל בואו נעזוב את העניינים הלא חשובים האלה לרגע, ונחזור לחרדים ולשאלה למה כל כך טוב לליכוד, לעבודה ולקדימה (תלוי מי בשלטון) שאנחנו כל כך כועסים עליהם ועל כניעתם ללא תנאי לדרישותיהם של גפני ושות'.

ביבי נתניהו אמר לאחד העיתונים שתקצוב האברכים זו "ירושה בת שלושים שנה" שקיבל, ואין לו אלא לשתף פעולה בצער רב וביגון קודר. גם ברק אמר דברים בסגנון הזה בזמנו על חוק טל הזכור לרע, וכולנו יודעים שציפי לבני הסכימה לשלם לחרדים - והרבה - רק שיעשו איתה קואליציה אחרי אולמרט.

הם עומדים מול הציבור וכאילו מתביישים בעצמם, ומדברים בטון אפולוגטי, וכמעט ומגירים דמעות תנין מהעיניים. אכלו לי. שתו לי. שדדו אותי. והנציגים החרדים ממלאים גם הם את תורם בהצגה ומודיעים בפנים קורנות: ניצחנו. הבאנו הישגים. זכינו.

מי הרוויח פוליטית-ציבורית? ברור שהחרדים הרוויחו כי קיבלו את מה שרצו - הטבות לאוכלוסיה ששלחה אותם לכנסת. הם עשו את השירות הכי טוב שיכול נבחר ציבור לעשות. אם זו לא דמוקרטיה במיטבה, אני לא יודע מהי דמוקרטיה. אבל גם ראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, הרוויח - כשכל הזעם מופנה "למנוולים עם השטריימל", אף אחד לא שואל אותו שאלות באמת קשות. כאלו שעולות הרבה כסף. כאלו שדורשות ממנו תשובות אמיתיות לבוחרים ששלחו אותו לכנסת.

דוגמאות? בשמחה.

למה צריך להיות מיליונר כדי לקנות דירה? למה במערכת החינוך יש מורים שעושים שגיאות כתיב, והאטרקטיביות של המקצוע כל כך נמוכה עד שכדי להתקבל לפקולטה לחינוך לא צריך שום תעודה חוץ מתעודת לידה? למה המדינה מופרטת לדעת לידי אותם אנשים ולא לידי האזרחים, שווה בשווה? למה מבאס כל כך לחיות פה?

אבל לא, אנחנו לא נשאל את השאלות האלה או שאלות אחרות שבאמת משפיעות על החיים שלנו, על העתיד שלנו, ועל החיים שיהיו לילדים שלנו כשהם יהיו גדולים.

לנו יש את הדוסים לכעוס עליהם. יש לנו שלושה פרומיל מתקציב המדינה להילחם עליהם, ולעזאזל עם ה- 99.97% אחרים מהתקציב. יש לנו על מי להוציא את העצבים - והם אפילו לא "משלנו". הידד!

ראיתי שכבר מתארגנות הפגנות נגד התקצוב של הישיבות. שכבר יש עצומות, וקבוצות פייסבוק, ואנשים יורים יורה רותחת מתחת המקלדת וזועמים.

אכלו לנו. שתו לנו. לקחו לנו.

מה אתם כועסים על גפני? מה אתם רוצים מפרוש? מה אכפת לכם אם האברך שלוימה שגר ברח' שטראוס בירושלים יקבל כמה אלפי שקלים כדי להאכיל את המשפחה שלו? זו באמת הצרה הכי גדולה שיש לנו בחיים?

תכעסו על ביבי. על ברק. על ליברמן. על לבני. על כל מי שאי פעם היה בשלטון. ולא, אל תכעסו עליהם כי "נתנו לחרדים". תכעסו כי הם לא נתנו לכם. כי בניגוד לח"כים החרדים, הם שכחו מי שלח אותם לכנסת ולאיזו תכלית. הם שכחו שתפקידם לדאוג לנו כמו שגפני דואג למגזר שלו. לפחות כמוהו, אם לא יותר.

והכי הרבה - תכעסו על עצמכם. לא כי שלחתם אותם לכנסת והם נתנו לחרדים. ממש לא בגלל זה. תכעסו על עצמכם כי למרות שאתם עומדים להישבע שלא תצביעו יותר למפלגה הזאת או המפלגה ההיא בגלל הסיפור של החרדים, אתם תצביעו להם שוב בלי שום ספק - והם יודעים את זה, ולכן הם מרשים לעצמם לא לתת לכם את מה שמגיע לכם. אתם תצביעו ליכוד, או עבודה, או מרצ, או ליברמן, או קדימה או וואטאבר.

לפני הבחירות ידברו אתכם שוב על טילים איראניים. על שלום. על הפלסטינים. למרות שהסיכוי שייפול עליכם טיל או שחלילה תיפגעו מפעולת איבה, הוא בערך אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלא תצליחו לגמור את החודש, אתם תמשיכו להצביע לפי הנושא המדיני-בטחוני במקום לפי הנושא הכלכלי.

באופן אישי, אני מלא הערכה לח"כים החרדים. כל הכבוד להם. הם לא סחטנים. הם לא גנבים. הם לא עשו דבר אחד שמנוגד לחוק.

הם גם לא אשמים בזה שלכם אין.

זה לא הם. זה אנחנו.

ואגב, הערה לסיום:

לאלו שמתכוונים להשיב לי שהחרדים הם פרזיטים שלא עושים צבא ולכן אסור לתת להם כלום - אני לא רוצה לחשוף נתון שאסור בפרסום מטעמי צנזורה, אבל תסתכלו ימינה ושמאלה ותשאלו את עצמכם כמה מאלה שכן עשו צבא, עשו שירות שהוא יותר מיחידה 804 (ולמי שלא מכיר את הבדיחה החבוטה - באים בשמונה, עושים אפס, הולכים בארבע). ואם אתם כבר בעניין, תבדקו כמה אנשים אתם מכירים שעשו צבא ואשכרה עושים מילואים. יותר מיום עד שלושה בשנה. אתן לכם טיפ: אנחנו מעטים מאוד. סטטיסטית, הסיכוי שהזועם על החרדים גם באמת תורם לצה"ל ולביטחון ישראל (או שזה בן או בת זוג של תורם שכזה) הוא לא הרבה יותר גבוה מהסיכוי לגרד 500 שקל ומעלה בסדרה ספציפית בחישגד. איך נאמר? סיכוי נמוך.

לזכותם של החרדים יאמר, שהם לפחות לא מנפנפים בדגל ה"עשינו אז מגיע לנו".

קצת ענווה. זה בריא לעור הפנים.

למה הפגנתי במאה שערים

כמו רוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה, המשפחה של סבתא שלי היו תומכי אגודת ישראל. יהודים דתיים מזרח אירופאים "קלאסיים". לא מדליקים אש בשבת, עושים את כל החגים כהלכתם, מבדילים במוצ"ש ומקדשים בשישי, מקפידים על מצווה קלה כחמורה - עושים מה שאמר להם הרב.

אחרי השואה כמעט ולא נשאר איש מהמשפחה, וסבתא התחתנה עם סבא. גם הוא, כמוה, היה דתי. עד יומם האחרון, נשארו דתיים. בניגוד לחלק גדול מהמשפחה שהפכו בישראל לחרדים עוד יותר, הם הפסיקו להצביע "אגודה" כי אבא, שהיה פעיל מפלגתי, ביקש את הקולות שלהם.

למרות שנפטרה לפני למעלה מ- 13 שנה, עד היום סבתא ז"ל היא המצפן שלי בנושאי דת. למרות שאני לא דתי, אני מקפיד לצום ביום הכיפורים ולא לאכול לחם (או אפילו קטניות) בפסח. מה שהיה טוב לה, אני אומר לעצמי כל שנה, טוב גם לי.

אין לי , ומעולם לא הייתה לי, בעיה כלשהי עם החרדים. הם לא מפריעים לי. חלק גדול מהמשפחה שלי הם חרדים גמורים, כפי שכבר כתבתי. גם לא מפריע לי שהם לא עושים צבא. אני ממש לא חושב שיש לצה"ל מה לעשות איתם (למרות שהיה ראוי להביא אותם כמתנדבים לבתי חולים, מד"א וכאלה מין - אבל זה דיון אחר). סך הכל, ה"סטטוס קוו" המפורסם הוא דבר שאני יכול לחיות איתו די בקלות, ובתור תושב ירושלים אני חייב לומר שאני די נהנה מהעובדה שהכבישים ריקים בשבת ואפשר לצאת בקלות לטיול עם המשפחה.

כשגיליתי על ההפרדה שיצרו באזור כיכר השבת בין מדרכות לגברים לבין מדרכות לנשים הזדעזעתי. התמונות ששודרו הראו גברתנים חרדים המסמנים לנשים לעבור מדרכה, כדי שחלילה לא יווצר מצב בו גבר ילך ליד אישה. באמצע העיר ירושלים, ברחוב המתוחזק מכספי הארנונה שלי (ואני, בניגוד לרוב התושבים ברחוב הזה באמת משלם ארנונה), לא יתאפשר לי לצעוד יד ביד עם אשתי אם אגיע לשם משום שהיא, מה לעשות, אישה.

(אגב, מעניין לגלות שדווקא אלו שמשמיעים את הקולות הבוטים ביותר נגד הומוסקסואלים הם אלו שמתעקשים להיות כל הזמן בחברה שכולה על טהרת הגברים, ודווקא אלו שמדברים כל הזמן על החברה ה"טהורה מחשבתית" שלהם, הם אלו שבטוחים שאשה פלונית שתעבור ברחוב היא-היא זו שתכניס מחשבות עבירה למוחם הטהור, כאילו היו ילדים בני ארבע שלא מסוגלים לדחות מחשבות זימה מהסוג שכל נער בן 15 בעולם החילוני למד מזמן לדכא.)

שאלתי את עצמי מה סבתא ז"ל הייתה אומרת. האם הייתה מקבלת מצב בו היא וסבא שלי לא יכולים לצעוד זה לצד זה? האם הרב שלה, שם בטרנסילבניה הרחוקה, היה מוציא פסק הלכה שכזה? האם אברהם אבינו היה מסכים ללכת ברחוב בנפרד משרה? דוד היה מסכים לצעוד על מדרכה אחרת מבת שבע? האם זאת היהדות?

התשובה היא חד משמעית: לא.

הבוקר הלכתי להפגין מול מאה שערים עם קבוצה גדולה של אנשים שחושבים שלנשים מותר לעבור ברחוב, והזדעזעו שגם עניין מובן מאליו שכזה הוא כבר לא מובן מאליו. אני לא קשור לאף אחד מהארגונים שארגנו את המצעד שהיה הבוקר ברחוב שטראוס (אינני אשה, וגם לא פמיניסטית), אבל כששמעתי על ההפגנה הרגשתי שאני חייב ליטול בה חלק. ידעתי שאם אשב בצד בזמן שהופכים את הדת שלי למשהו שכל מטרתו הוא לדכא אנשים אחרים - וכל זה קורה בעיר שלי ובמדינה שלי - לא אסלח לעצמי. לפעמים פשוט אי אפשר להחריש עוד.

התהלוכה, שנטלו בה חלק כמה עשרות אנשים, עברה ברחוב ללא אירועים מיוחדים. לפתע גברת אחת, ממרפסת הקומה השלישית התחילה לצעוק שאנחנו חוצפנים. שלהתערב בנעשה במאה שערים שקול להתערבות במה שתבשל למשפחתה במטבח. רוב האנשים יסכימו איתה. הרי מה לנו ולגטו החרדי שם, מעבר להרי החושך, במאה שערים? אנחנו הרי מקיימים אורח חיים מודרני וליברלי, יש לנו אייפוד ולפטופ בתיק, ואפשר להזמין אחלה שרימפסים לא רק בבראסרי בת"א, אלא גם בדולפין ים בירושלים. זו המאה ה- 21, אנחנו אומרים לעצמנו, וזכותם של הדוסים ממאה שערים להחזיר את עצמם לתקופת האבן - הרי זו כל מהות הפלורליזם. חיה ותן לחיות.

אז זהו, שלא.

אם נסכים לקבל מצב בו תהיה הפרדה בין גברים לנשים ברחובות "שלהם", באוטובוסים "שהם" משתמשים בהם או בפארקים "שהם" משחקים בהם (וכן, גם זה כבר קיים פה ושם בבירתנו הנצחית), אנחנו מועלים באחת החובות החשובות ביותר שלנו כאזרחים - אנחנו מועלים בחובתנו להגן על החלשים (במקרה הזה: חלשות) אפילו מפני עצמם. זו לא התנשאות, ממש לא. אילולא הייתי רואה את הגברתנים בפתחי הרחוב המונעים את מעברן של הנשים ייתכן והייתי אומר לעצמי שזה רצונן של נשות מאה שערים ורצונן הוא גם כבודן. זה לא המצב. כולנו מכירים את משמרות ה"צניעות", ואת האלימות המופעלת ברחוב החרדי ה"ערכי". אם אסכים לדיכוי הנשים במאה שערים היום - זה כאילו אסכים לדיכוין של בנותיי שלי מחר.

ואני לא מסכים.

אני מאוד שמח שסבתא שלי לא פה כדי לראות מה עשו מהדת שהייתה כה חשובה לה. אני מאוד שמח שהיא לא רואה איך דווקא אלו שמינו עצמם לשומרים-מטעם-עצמם על ערכיו של עם ישראל הופכים כל דבר שנוטף ממנו ולו שמץ של דת ומסורת לדבר מאוס על ידי חלק ניכר מאזרחי ישראל.

צר לי על עיריית ירושלים שמעלימה עין ממה שקורה במאה שערים כי ראש העיר לא רוצה להסתכסך עם שותפיו לקואליציה. צר לי על משטרת ישראל שרואה אפליה מול עיניה ואינה אוכפת את החוקים שמטרתם למנוע אפליה כזאת. צר לי על בג"ץ שנדרש שוב ושוב לשמש כמגן על זכויות האדם כששאר הרשויות לא נוקפות אצבע, רק כדי לגלות שמתעלמים מפסיקותיו כי זה הרי מוסד של החילויינים המשוקצים.

אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. אם לא נפגין, אם לא נמחה, אם לא נילחם - מוטב להתחיל להתארגן על בגדים שחורים.

לא יודע מה אתכם, אבל לי מאוד חם בשחור. אני מעדיף טי שירט לבנה, כמו שלבשתי הבוקר, בהפגנה של כמה עשרות אנשים ברח' שטראוס בירושלים שחושבים שאפילו נשים זכאיות לעבור ברחוב במאה שערים, מבלי לעבור מדרכה.