צו 8

את הפוסט הזה אני לא אמור לכתוב בכלל.

אני כותב אותו מהחמ"ל, על הלפטופ שלי שעליו אני מסדר את רשימות השמירה ואת סידור היציאות הביתה של החבר'ה מהפלוגה. חיברתי אותו לאייפון, ואני טוחן לטובתו את חבילת הגלישה שהחברים מאורנג' השחילו לי כשקניתי את הצעצוע החביב של סטיב ג'ובס ושות'.

אני מקווה שאשתי לא קוראת את הפוסט הזה, כי היא קצת תזעם מהמשפט על טחינת חבילת הגלישה - אתם יודעים, עוד הוצאה מהאוברדרפט והכל.

עד ה- 15/9 אני במילואים. יושב עם הפלוגה שלי על הר מול שתי התנחלויות ואינספור מאחזים לא חוקיים, עם מכשירי קשר שמטרטרים יומם ולילה, עמדות שמירה, סיורים, נשקים והכל.

בלי קשר למה אני חושב על ההתנחלויות, מדינת ישראל החליטה שזה המקום הכי חשוב להיות בו. היא החליטה שהיא רוצה לשלוח לפה פלוגת חי"ר "שתגן בגזרתה" ו"תמנע פח"ע" ו"תאפשר קיום אורח חיים סדיר" וכל מיני ססמאות נבובות אחרות שרשומות על פלקטים בעשרות מוצבים של צה"ל מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום.

אני כרגע שומר פה על העכשיו. על מדינת ישראל של 2011, ועל האינטרסים שלתפישתה משרתים את המדיניות שלה. אם יהיה בכך צורך, אני והחבר'ה פה גם נילחם כדי להגן על אותם אינטרסים - כי זה כל הקונספט של צה"ל ושל המילואים.

וזה אומר שאני לא יכול להילחם על מה שחשוב באמת.

אני מנוע - פיזית - מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.

עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.

אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא - אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה?

ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ.

שוב ושוב ושוב המדינה לא נוקפת אצבע כדי לעזור לאזרחיה. שוב ושוב ושוב אתה מוצא את עצמך ניצב מול רשימת דרישות מצדה של המדינה - והיא, מצדה, לא תעזור לך. היא תטרפד כל יוזמה שמשמעותה היא שאתה תקבל יותר. 

וככה זה עם המילואים, וככה זה עם הדירות במחיר אנושי שאין פה, וככה זה עם עגלת הסופר שעולה 600 שקלים כי קנית חיתולים לקטנה, וככה זה עם הדלק, וככה זה עם הגנים שעולים כמו עוד שכר דירה - כי אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו לגמרי לבד, למרות שאנחנו מוקפים במיליוני ישראלים שנמצאים בדיוק באותו מצב כמונו.

כי אנחנו לבד מול הממשלה שהפכה אותנו ללא יותר מלקוחות, כאילו היא איזה כלבו שמטרתו למכור לנו מוצרים ולהרוויח עליהם כמה שיותר כסף - לעזאזל, אני כמילואימניק הרי לא יותר ממוצר - ורק כשממש אין ברירה לעשות פה ושם איזה מבצע הנחות, שנרגיש טוב עם עצמנו.

אז לא בא לי יותר מבצעי הנחות של המדינה. לא רוצה יותר "הטבות". אני רוצה שהמדינה לא תהיה חברה בע"מ. אני רוצה מדינה שהיא חברה במובן הסוציולוגי - לא הכלכלי.

ולמה אני כותב את כל זה?

כי אני צריך שתייצגו אותי.

ביום שבת הקרוב תהיה צעדת המיליון. אומרים שביבי ושרי הממשלה די מבסוטים מזה שכל המדינה התעסקה במצב הביטחוני מאז הפיגועים באילת והרקטות שבאו אחריו מעזה.

כל ישראלי שאכפת לו מהמדינה צריך לצאת במוצ"ש להפגנה הזאת. צריך לומר לממשלה בקול: נכון, אתם פה גם כדי לדאוג לקיום שלנו, ולהגן על המדינה - אבל אנחנו לא רוצים רק להתקיים.

אנחנו רוצים לחיות.

אנחנו רוצים את הזכות להיות מאושרים או לפחות לקבל צ'אנס הוגן להגיע לאושר כזה. להגיע לדירה משלנו. להגיע לסוג של איתנות כלכלית שבה נוכל להגיד לעצמנו, ברמה מסוימת של ודאות, שגם אם נצטרך להוציא כמה אלפי שקלים בבת אחת - עדיין נוכל לשלם בזמן את החשבונות בלי לקרוס.

זו לא דרישה מוגזמת.

זו רק דרישה להתקיים בכבוד.

ואני לא אוכל להיות שם אתכם, במוצ"ש. אני, כבר סיפרתי לכם, עסוק בלהגן על ההווה.

אני צריך שתייצגו אותי. שתצעקו בשמי. שתילחמו בשביל העתיד של הבנות שלי, כמו שאני אלחם בשבילכם היום, אם אדרש לכך.

החודשיים האחרונים הם מהרגעים המופתיים ביותר בחייה של מדינת ישראל. הם הראו שאנחנו מסוגלים לקיים מחאה שקטה, לא אלימה, לא צעקנית - וסופר עוצמתית.

אנחנו משנים את המדינה והופכים אותה למקום שטוב יותר לחיות בו. שראוי יותר להגן עליו.

אני מבקש מכם - בואו לייצג אותי. שימו איתי כתף. אני אהיה פה, בחמ"ל, בין קשרים מטרטרים ועמדות שמירה והכל. אתם תילחמו שם, איפה שחשוב באמת, ועל מה שחשוב באמת.

זו המלחמה על העתיד שלנו. של כולם.

זו המלחמה הכי חשובה שאזרחי ישראל אי פעם היו מעורבים בה. מלחמה על אופיה של מדינת ישראל: מדינה של אינדיבידואלים העומדים לבדם או מדינה שיש בה חברה, ורווחה, וערבות הדדית ושהביטוי "ואהבת לרעך כמוך" הוא נר לרגליה.

במוצ"ש יש לכל ישראלי הזדמנות לשנות את העולם. זה נדיר.

אז באווירה צה"לית, כראוי ללובש מדים (גם אם מילואימניק):

הכוח, היכון להסתערות!

הכוח - קדימה להסתער!!!

תבואו. תבואו ותניפו את הדגלים. תבואו, כי זה צו 8 לכל אחד וכל אחת. תבואו, כי אנחנו חייבים את זה לעצמנו. תבואו, כי אין מעשה ציוני מזה.

תבואו בשבילי.

תבואו בשבילכם.

משבר אמונה

הערב, בפעם הראשונה מזה שבועות, חוויתי את מה שהדתיים מכנים בשם "משבר אמונה".


אחרי שבועות של מחאה; אחרי שבועות של אמונה יוקדת בכוח של אנשים לקבוע את עתידם; אחרי שבועות שבהם הזדכיתי מכל טיפה מאוקיינוס הציניות שאופף אותי כבר שנים; אחרי שבועות שבהם קמתי בכל בוקר כשאני גאה בעם שלי והלכתי לישון בכל לילה כשהלב דופק מרוב אהבה למה שקורה פה - 


אחרי כל אלה, שוב חדר ללב רגש שאני מכיר. זה ששמר עליי כל השנים מאכזבות.


חוסר אמונה.


מה שטוב בחוסר אמונה, היא העובדה שלא משנה מה - מקסימום תופתע לטובה. הרי אתה מניח שכל מה שאתה רוצה שיקרה לא יקרה, כך שאין אכזבות ואם פעם בכמה זמן קרה מה שרצית, אז שיחקת אותה.


זה מצב שאי אפשר להפסיד בו כלום כמעט.


כלום, חוץ מאת התחושה של לקום כל בוקר גאה וללכת לישון בכל לילה כשהלב מתפוצץ מאהבה.


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


ואני התאהבתי בשבועות האחרונים.


התאהבתי במדינת ישראל.


התאהבתי כי גיליתי שאני לא לבד. כי גיליתי שכל השנים שבהן השתמשתי בציניות ובאי האמונה כמגן, כאמצעי שישמור על הלב משברון והתרסקות - כל השנים האלו הייתי מוקף באנשים כמוני בדיוק, שעשו בדיוק אותו דבר. רומנטיקנים חסרי תקנה שמאמינים שאדם לאדם הוא אדם. אידיאליסטים שמפחדים לדבר בקול כדי שלא יבוזו להם וירסקו אותם מבפנים.


וראיתי אותם בהפגנות. ובמאהלים. ובעצרות. ובמצעדי העגלות.


והעיניים של כולם נוצצות כל כך, כאילו שפתאום הוסר מעליהם מין עול עצום. איזה רדיד אפל שדרכו הם יכולים לראות, אבל אי אפשר לראות אותם - והיה להם רע עם הרדיד הזה, והם אפילו לא הבינו. ולפתע מותר להוריד את הרדיד, וכולם רואים אותם. הם קצת נבוכים בהתחלה, אבל כשהרוח נוגעת בפניהם בפעם הראשונה אחרי שנים שהפנים היו מכוסות ומבודדות, הם משתחררים.


הם מרגישים כמי שניצלו מכלא פנימי. כמו אסירים שלפתע תא המאסר שלהם נפתח, ובחוץ יש את היום היפה ביותר בשנה - והם בני חורין.


וגם אני השתחררתי. ופתאום מותר לדבר על מושגים שלא העזתי לדבר עליהם מאז התיכון, אי שם בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. פתאום השיחות בעבודה והדיונים עם חברים מזכירים "פעולה אידיאולוגית" בקן השומר הצעיר ברחוב ברזילי בראשון בשנת 1989, כשמדברים על מושגים כמו צדק. ושוויון. ואחווה בין פועלים ועובדים.


פתאום מדברים על דברים שהעזתי לדבר עליהם רק עם עצמי, באפלה הגדולה שהייתה מסביב ובשקט. בלב. בלי שישמעו. פתאום מסתבר שמותר לחשוב אחרת. שכולנו הוקרבנו למולך ואפילו לא הבנו שכל אלו שרצו שנתחרה איתם במירוץ ההישרדות האינסופי שנזרקנו אליו הם לא אויבים שרוצים לפגוע בנו אלא קורבנות של השיטה, ממש כמונו.


לא תחרות אלא אחווה. 


סולידריות.


והאוויר המשחרר הזה שפתאום נכנס לריאות מנפח אותן. ואפשר לנשום.


והערב, אחרי הרבה זמן, לא הצלחתי לנשום את האוויר הזה. פתאום שמתי לב, אחרי המון זמן, לאור הכתמתם המדכא של הרחוב בערב במקום לראות כל הזמן רק את הלבן הבוהק והיפה של הירח.


וכבר התחלתי להכין את עצמי לקראת האפלה שתיכף תבוא. "כן, עוד מעט סיפור המחאה כבר לא יהיה אייטם", הסכמתי עם המפיקה שעבדה איתי על המהדורה, והיא הסתכלה עליי בפליאה כי כבר שלושה שבועות שהיא אומרת את זה על המחאה ואני תמיד אמרתי שמה פתאום. שזה שינוי אמיתי. שזו היסטוריה וזה יהיה אייטם שאפילו הנכדים שלנו ילמדו עליו.


והבוקר הסכמתי איתה, כי פתאום הלב אמר שצריך שוב לעטות את הרדיד. שצריך שוב לרפד אותו מסביב בציניות וחוסר אמונה, כדי שלא יישבר. כדי לחסוך את הדמעות כשהכל יתמוטט. כשהדבר המופלא הזה שקורה ברחובות ישראל ייפח את נשמתו.


משבר אמונה.


וכתבתי על זה בטוויטר. והשפלתי ראש, כי אני תמיד כותב את הציוצים הכי אופטימיים על המהפכה שמתרחשת פה.


ואז באה תגובה ממישהו בת"א. וממישהי בקריות. וממישהו בקיבוץ בעמק הירדן. ואחד מרביבים. וכל מיני אנשים מופלאים שהכרתי בשבועות האחרונים וזכיתי להכיר אותם כשעיניהם כבר לא סומאות. כשכבר הסירו את הרדיד המעיק וחשו את הרוח הנעימה בלחיים.


וכולם אמרו לא לאבד תקווה. ואחד מספר על מה שקורה בגן מאיר בתל אביב. ואחר אומר שמחר תהיה פעילות בדרום תל אביב. ושלישית מספרת שהייתה בהפגנה בקיסריה. והרביעי אומר לי "קח יומיים שלושה של חופש, ותחזור מלא אנרגיות". ועוד אחת כתבה לי שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, וצריך לנשום ולהיות מוכנים למאבק ארוך.


ושוב התאהבתי.


התאהבתי שוב באותם האנשים.


וניסיתי לפענח לעצמי למה פתאום הרגשתי צורך להיעטף בשכבות ההגנה שדחיתי בשאט נפש רק לפני כמה ימים.


והבנתי.


ביום ראשון אני יוצא ל- 26 ימי מילואים על איזה פיסטין שכוח אל בשומרון. ואני מפחד לחזור באמצע ספטמבר למדינה אחרת.


אני מפחד לגלות שבזמן שהממשלה קראה לי לשים יד ולעזור לה בהגנה על המדינה, היא הצליחה לכופף את היד של אלו שרוצים לעזור לי ולמדינה.


ואני מפחד על רחל שנשארת לבד עם הבנות, ולא תקבל שום עזרה בשבועיים האלה מאף גורם במדינת ישראל שאינו בן משפחה או חבר שלנו כי המדינה חושבת שזה שאני משאיר אותה לבד בחופש הגדול כשאין סידור כמו גן או קייטנה (כי בסוף אוגוסט פשוט אין דברים כאלה) זו לגמרי בעיה שלנו.


ואז נתתי לעצמי סטירה.


כי הרי על זה אני מוחה. הרי זה כל המאבק.


הוא על זה שאנחנו רוצים שלמדינה יהיה אכפת מאיתנו כמו שלנו אכפת ממנה. אנחנו רוצים עזרה - לא סעד. אנחנו רק מבקשים לקבל ממנה אהבה.


אנחנו מבקשים להסיר מעל עיניה את הרדיד שראשיה מתעקשים לעטות עליה. אנחנו רוצים שגם היא, הארץ שלנו, תרגיש את מגע הרוח. שתסיר מעליה - כמו שעשינו אנחנו - את הציניות שמגנה עליה.


שתסיר את חוסר האמונה שלה בנו. 


בעצמה.


ואני מתרגש נורא כשאני כותב את זה, כי אני כל כך מאוהב במדינה שלי ובאנשים שגרים בה, שזה גורם לי לדמוע. 


אז ביום ראשון אעלה על מדי ב' ואפרד מהמחאה לחודש - אבל אצא למילואים בלי הציניות. ובלי אי האמונה.


כי אני כבר לא צריך להתגונן. כי אני כבר לא מפחד.


כי אני מאוהב. 


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


אני נפרד מכם לכמה שבועות, אבל עשו טובה, חברים:


תמשיכו להאמין. תמשיכו לעשות. תביאו אתכם לכל הפגנה ולכל פעילות עוד מישהו אחד - במקומי.


כי אני שוב מאמין.


מאמין לגמרי.


כי כבר לא צריך ציניות כדי להצליח אלא רק אמונה.


ואני מאמין.

לידתו של עם

והעולם רועד.


והוא השתנה לעד.


והבנתי את זה הערב בשעה 22:51, כשצעדתי ברחוב רד"ק בואכה בית הנשיא כשאני דוחף את מיכלי בעגלה שלה, והיא ישנה ומחבקת את הבובה של נפתלי.


אחרי ארוחת ערב התארגנו. נעמה, אמא של רחל, אמרה שהיא באה. היה לגמרי ברור שגם אח שלה יבוא - הוא הרי נמצא כל ערב במאהל כי הוא הרי פעיל ירושלמי כזה. התלבטנו אם לקחת את הבנות או לא, ואז הן החליטו למשוך את שנת הצהריים שלהן עד השעה 5 אחרי הצהריים, ואם ממילא ברור שהן לא יירדמו מוקדם אז יאללה, שיבואו להפגין. חוץ מזה, הן אמרו שהן רוצות. הן הרי כבר ותיקות הפגנות: רק ביום ראשון האחרון הן הפגינו איתנו בצעדת העגלות שאמא שלהן ארגנה.


החנינו בבית שלנו, והתחלנו את המסע לעבר המאהל בגן הסוס, במרכז העיר. בדרך עברנו ברחוב בלפור - הרחוב של המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל. המאבטח ראה שאנחנו עם עגלה ונתן לנו להיכנס לרחוב ולעבור מטלביה לכיכר פריז. בדרך הראיתי למיכל את "הבית של ראש הממשלה". היא אמרה שהילה הגננת לימדה אותם שראש הממשלה הוא איש חשוב. שלמדו על זה ביום העצמאות. אמרתי לה שאנחנו מפגינים נגדו. "בגללו המחירים של הדירות גבוהים", קבעה ילדת המהפכה. אמרתי לה שאני לא יודע אם הוא היחיד שאשם, אבל הוא בטח היחיד שיכול להוריד אותם. "אז בוא נגיד לו שיוריד" היא אמרה.


הגיוני.


אז הלכנו להפגנה כדי להגיד לו.


זו לא הליכה ארוכה ממעון ראש הממשלה למרכז העיר. סיפור של 10 דקות הליכה בקצב בינוני לאורך רחוב קינג ג'ורג'. בדרך עוברים ליד בית פרומין, הבניין ששימש את הכנסת עד 1966. הבניין שראה את בן גוריון יושב בראשות הממשלה. ואת שרת. ואת אשכול. אומרים שבקרוב ישפצו אותו ויפתחו בו מוזיאון. עוברים גם ליד בצלאל המקורי - המקום שהוציא מתוכו את האמנים הגדולים של הארץ. 


ופתאום, כמו כשמגיעים לבלומפילד באיחור, אחרי שהקבוצות כבר עלו לחימום והקהל שר בכל הכוח, אתה שומע את הנהמה האדירה מקצה הרחוב.


אלפים.


אלפים מתקבצים מכל פינה. מקינג ג'ורג', ומנחלאות, ומרחביה. קבוצות קבוצות. חלקן קבוצות של 5-6 כמונו, וחלק קבוצות של עשרות. ומגיעים. ובאים. וזורמים. ושוצפים.


הגענו בעשרה לתשע למאהל. הטור כבר התחיל להתקדם ולרדת למדרחוב בן יהודה. ואין מקום לזוז. ולמרות הדוחק כולם אדיבים זה לזה. וכולם מפנים מקום. ואף אחד לא כועס, ולא נרגן, ולא זועם ולא זועף.


כי זה היופי של מהפכת האוהלים של 2011.


יש בה אדיבות ונועם שאין במהפכות בדרך כלל. אין בה גרם של אלימות. יש בה זעם - טונות של זעם - אבל זעם שרוצים לתעל לפעולה חיובית. אין בה נקמה.


זו המהפכה של האנשים הטובים.


וזו מהפכה.


אוף, כמה שזו מהפכה.


כשהגענו לכיכר ציון כבר היינו 20,000. 


כיכר ציון.


מקום ארור.


פיגועים, עוני וחנויות שנסגרות מחוסר לקוחות וכמובן ההפגנה ההיא, עם רבין במדי אס אס. והמרפסת הזכורה לדיראון עליה ביבי עמד ו"לא שם לב". 


ופתאום, היא מלאה באנשים שרוצים בדיוק את מה שאני רוצה. פתאום היא המקום שאני הכי רוצה להיות בו באותו רגע. פתאום, לראשונה בחיי, אני אוהב את ירושלים ואני אוהב את הירושלמים. 


חתכנו ימינה בכיכר. החלטנו לעשות קיצור דרך לבית ראש הממשלה. אי אפשר לגרור שתי ילדות בתוך הנחיל הרבה זמן. זה לא נעים.


וכל הרחובות מסביב מלאים באנשים. וכולם באו להפגין. כולם רוצים להיות חלק. כולם רוצים לחלוק את הרגע הכי קסום שהיה בישראל מאז שאני זוכר את עצמי.


בקינג ג'ורג', נעמה ואני מתחילים לשיר את האינטרנציונל. אמצע ירושלים, ואנחנו שרים בקולי קולות. ויש אנשים שמזהים את השיר שבדרך כלל היה מביא לסקילה בעיר הזאת, והם מחייכים. כי זה שיר שמדבר על שינוי העולם לטובת הפועל.


ומגיעים לכיכר פריז, ונעצרים.


לא כי החלטנו - אלא כי אי אפשר להתקדם סנטימטר. מדברים כבר על 30,000, ואנשים ממשיכים להגיע מקטמון ומטלביה ומאגרון וממרכז העיר ומרחביה. ועוד ועוד.


ואליעד עמר מצייץ בטוויטר שתל אביב עברו את ה- 200,000. 


ואני המום. 


ומיכל על הכתפיים שלי, ואני אומר לה "תזכרי הכל. תזכרי את הרגעים האלה ילדה שלי. תזכרי כי יום אחד את תספרי לילדים שלך על הערב הזה".


ואני אומר לה את זה כי לידי עומדים דודי ועפרה מעמק הירדן, ונועם המ"פ שלי מהמילואים שהוא מושבניק, ומאחוריי שניים עם כיפה סרוגה, ולידם מישהו עם שלט "יש"ע דורש צדק חברתי", ותנועות נוער, וסטודנטים, וזקנים וצעירים וגם אשתי והילדות שלי. שלוש הנשים המהממות שלי שחולקות איתי את הרגע הזה. 


ואני מבין שב- 06/08/2011 האומה הישראלית קמה.


שלראשונה מזה שנים, אולי בפעם הראשונה מאז תש"ח - אף אחד לא מתעניין בלא לצאת פראייר. ואין שום רצון לתפוס כמה שאפשר ולברוח. ואכפת לאנשים - באמת אכפת - האחד מהשני. וכולם מבינים שכולנו ביחד. שאנחנו במאבק הזה ביחד עד הסוף. שכולנו נרוויח ביחד או נפסיד ביחד.


וקם פה עם אמיתי. עם ישראלי, ולא גלובלי או אמריקני. ישראלי אורגינלי. עם של פעם. עם אידיאליסט, סולידרי ומלא באהבת הזולת. עם טוב. עם שאנשיו דורשים צדק חברתי לא רק לעצמם כפרטים - אלא כאומה.


רחל ויערה פרשו בסביבות 10 בערב.


בסביבות 10:30 הצעתי למיכלי שנלך הביתה. היא הסכימה. הייתי צריך לעבור דרך אלפי אנשים כדי לצאת וממש חששתי מזה. עגלה עם ילדה בת 4 בפנים מול רבבות שלא רוצים להפסיד את מקומם זה לא פשוט.


ולפתע, כאילו מדובר במשה שחוצה את ים סוף, נפתח לי גוש האנשים לשניים - וכולם נותנים לעבור בשמחה, ואומרים למיכלי כל הכבוד שהיא באה להפגין.


וכולם מחייכים, ולמרות שהחושך ירד שעתיים קודם לכן, אור אדיר בוקע מכיכר פריז. כאילו כל אחד מעשרות האלפים הוא נורה שרק חיכתה שידליקו אותה, ועכשיו החשמל זורם דרכו בזרם אדיר והוא יישא איתו את האור הזה לכל מקום. כאילו כל אחד זורח.


ברחוב רמב"ן אני נתקל בנחיל אדיר של מפגינים שבאים מכיוון קטמון הישנה. בטח איזו קהילה של בית כנסת כי הם כולם בני עשרים ומשהו, זוגות זוגות. והם צועדים בצעד בטוח, עם דגלי ישראל ושלטי "העם דורש צדק חברתי", ואני יודע שאין שום סיכוי שאני והם אי פעם הצבענו אותו דבר, ובא לי לחבק אותם. 


ואני מרגיש כאילו אני פוגש בני משפחה שלא ראיתי מימיי, ואני יודע שיש לנו איזה אב או אם היסטוריים משותפים ונורא רוצה להבין איפה התנתקנו זה מזה, אבל זה לא מעניין - כי עכשיו אנחנו ביחד. כי המשפחה שלי גדלה.


ועולים לרחוב רד"ק לכיוון בית הנשיא והבית שלנו, ומיכלי חיבקה את נפתלי חזק חזק, ושמה מוצץ בפה, ונרדמה לי בעגלה.


הרחוב היה מלא במכוניות ואופנועים של מפגינים. המדרכות הופקעו לטובת כלי הרכב. ואני עם ילדה ישנה בעגלה, ולרדת לכביש זו לא אופציה.


ופתאום נהג של מרצדס שחורה, כזו של ערסים, עוצר לידי וצועק לי "אתה מההפגנה?". הסתובבתי אליו ואמרתי שכן. 


והוא עצר את האוטו, ויצא ממנו, וצעק לכל הנהגים מאחוריו בחי"ת ועי"ן גרוניות: הוא לקח את הילדה להפגנה ואין לו מקום לעבור! נחכה רגע שיגיע לקצה הסמטה! אין לו מקום על המדרכה!


וכולם מקשיבים לו, ופתאום מתחילים לצפצף עם הצופרים שלהם את צפצוף התמיכה שכולם מכירים. וכל הולכי הרגל ברחוב חוגגים איתם, ואני ומיכל צועדים על הכביש שהמרצדס חסם בשבילנו.


והתחלתי לבכות.


התחלתי לבכות כמו ילד.


כי בערב הזה ראיתי את העם שלי נולד מחדש.


כי בערב הזה התאהבתי מחדש במדינה שלי.


כי בערב הזה נורא בא לי להניף את דגל ישראל מהמרפסת, כמו שאני עושה ביום העצמאות.


כי בערב הזה אפילו העיר הקשה הזאת, ירושלים, עיר דוויה ומסוכסכת וענייה ואפורה ואומללה שכמותה - היא הרימה ראש יפה כל כך שלא יכולתי שלא להתאהב בה. ואני כל כך גאה בשכנים שלי.


וגם כשהדמעות הגיעו לזווית הפה, הן לא הצליחו למחוק את החיוך.


ואני כל כך גאה במדינה שלי.


ואני יודע שגם אלו שהיו ח"כים בבית פרומין לידו עברתי הערב, דור מייסדי המדינה, היה מתפוצץ מגאווה אם עדיין היה איתנו.


ובכיתי כי את התאריך הזה, ה- 06/08/2011 אני אזכור לעולם.


כי חלקתי עם אשתי ועם הבנות שלי את אחד האירועים ההיסטוריים והמכוננים של האומה הישראלית מאז 1948. כי כולנו היינו בכיכר פריז ביום שבו העם הישראלי נוצר. כי חום גופנו היה כור ההיתוך, והחשמל שעבר בינינו היה מקור הכוח של הכור הזה.


כי העם הישראלי קם.


והוא יודע מה הוא דורש.


הוא דורש את הדי אן איי שלו בחזרה. הוא דורש לדחות את המוטציה שנכפית עליו.


והייתי שם.


ואין שום מקום אחר בעולם שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר המקום בו הייתי הערב, עם האנשים איתם הייתי הערב.


כי הערב הזה, ה- 06/08/2011 ייזכר לעד כערב שבו שינינו את העולם.


כי הערב הזה יצרתי לבנות שלי עולם טוב יותר.


כי עולם ישן עדי יסוד נחרימה, ומגב כפוף נסיר העול. את עולמנו אז נקימה: לא כלום אתמול - מחר, הכל.


מהפכת האוהלים 2011. 


קיץ האהבה של ישראל.

נושאת הדגל

היא לחוצה כבר יומיים, נושאת הדגל.

היא לא הייתה כל כך לחוצה מאז החתונה שלה. צריכה שהכל ידפוק פיקס. שלא יהיו פאדיחות. השם שלה, אחרי הכל, רשום על התוצאה.

כבר ארבעה ימים שהטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. מאז שפרסמה את ההפגנה. עיתונאים, אנשים מהרחוב שרוצים מידע, טרמפיסטים שרוצים לקחת קרדיט ושתזכיר אותם או תתן להם להשתתף, יח"צנים - כל אחד שרוצה מתקשר וחופר לה במוח שעות. והיא, מנומסת שכמותה, מתפנה לכל אחד ומסבירה להם משהו נורא פשוט: אני ממש לא מובילה פה את הכל. אני סתם מישהי שאכפת לה. אני לא רוצה שאף אחד ייקח קרדיט. גם אני לא רוצה את הקרדיט הזה. זה למען כולנו.

והאנשים הקטנים לא מבינים. לא מאמינים שיכול להיות שמישהו עושה משהו מתוך אכפתיות. מתוך אלטרואיזם. בלי לרצות להרוויח שום דבר.

עשיתי את החיבור בינה לבין זאת שמארגנת את אנשי הרוח. זאת של אנשי הרוח לא ישנה כבר שבוע. מפרפרת בין סופרים ומשוררים ומביאה אותם למאהלים. דואגת למוראל של הגרים שם. דואגת שיידעו שיש מאחוריהם עושר רוחני עצום. ארגנה אפילו שעות סיפור יומיות לילדים במאהל התל אביבי עם טובי הספרים. אני מכיר אותה מטוויטר. פעם קראה איזה פוסט שלי והתחילה לעקוב - ואני עקבתי בחזרה כי היא כותבת מרתקת וזה תענוג לקרוא את מה שהיא כותבת. טוב נו, היא סופרת והכל.

והיא עושה לילות כימים על העניין הזה של שעת הסיפור. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל מתכוונת לעשות הפגנה בירושלים היא מיד רצה לטלפון. שיהיה סופר שיספר לילדים סיפור. שיהיה טוב. שאנשים יידעו שהם לא לבד.

והיא עושה הכל בהתנדבות, ואף אחד אפילו לא משלם לה את הטלפון.

והזמרת, היפה ירקוני של המחאה - היא מסתובבת בין המאהלים בארץ כבר שבוע וחצי עם גיטרה. הולכת לכל מקום גם אם זה רק כמה אנשים. נותנת לחבר'ה דקות ארוכות של אושר עם הקול הנעים והצלול שלה והשירים המתוקים והבועטים שמצליחים לחדור לפלייליסט של התחנה של המדינה למרות שהפיקה את האלבום שלה לבד ובלי יח"צ. היא התעקשה שזה יהיה לבד. היא טיפוס פייטרי כזה - לא אחת שתתפשר על התוצאה או על הזכויות שלה.

ולא דיברתי איתה אף פעם לפני כן, אפילו שאנחנו מתכתבים כבר המון זמן דרך הפיד בטוויטר. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל רוצה להרים הפגנה, היא מיד התגייסה, ואמרה שתבוא - כי הרי צריך מוזיקה למי שיבואו להפגנה. והיא עשתה טלפונים עד ניו יורק וארגנה את הזמר שיופיע אחריה. אחד שמשלמים לא מעט כדי לראות אותו בהופעות, והוא יבוא בחינם.

ונושאת הדגל פנתה לסטודנטים שמיד הביאו את ההגברה, בתרומה. וההוא מרשת הסופרים הענקית שחוטף על הראש (ובצדק) על כל מיני החלטות די דפוקות שלו לאחרונה החליט לתרום את המים, כי יהיה חם למפגינים. ולא - הוא לא רוצה קרדיט. הוא תורם כי אכפת לו. וכל רשימות התפוצה בעיר מריצות את הפלאייר של ההפגנה. וכמה קהילות של דתיים הייטק מעבירות את זה בינם לבין עצמם.

וכולם מתגייסים. וכולם מתנדבים. ואפילו אלו שניסו לתפוס טרמפ כבר מתביישים בעצמם כי אולי גם הם סוף סוף מבינים שמה שקורה במדינה יותר גדול מאיזה אזכור תקשורתי. יותר גדול מקרדיט. יותר גדול מכולנו.

כי הזמרת, והסופרת, ונושאת הדגל, והסטודנטים, והארגון שהתרים את ההוא מהסופרמרקטים וההוא מהסופרמרקטים עצמו - כולם עושים את זה מהסיבות הכי נכונות.

כי מה שעובר עכשיו בארץ הוא גל צלול ומקסים שכל כולו חיוביות. פתאום מושגים כמו אכפתיות חזרו להיות אופנתיים. כי פתאום אני עושה דברים ולא מפחד לצאת פראייר. כי זה כבר לא אישיו. כי עכשיו עושים דברים בשביל הקולקטיב. בשביל האחרים.

כי עכשיו זה הזמן שבו אני מרגיש הכי קרוב בעולם לאנשים שהיו זרים מוחלטים עד לפני שבועיים. כי עכשיו זה הזמן שבו העולם שלנו עובר את הטלטלה הכי חיובית, הכי מלכדת, הכי נעימה שהוא עבר מאז תש"ח.

חלק מאלה שרואים את הפלאייר של נושאת הדגל שואלים מה אנחנו רוצים. חלק מהארגונים מבקשים לנסח רשימת דרישות. ופתאום אתה מבין שזה לא רק הדיור. אנחנו פשוט נלחמים על הפנים של המדינה. אנחנו דוחים את הסדר שניסו לכפות עלינו בעשור האחרון - הסדר שאומר שכל אדם לעצמו. שתפוס כמה שתוכל, או שתפסיד. שאתה חייב לדרוך על הראשים של האחרים כדי להגיע לראש הפירמידה.

הזמרת, נושאת הדגל, הסופרת - הן מורדות בסדר הזה. הן, ואיתן עשרות אלפים בארץ, הוציאו מהנפטלין את הדגל שסבתא וסבא האמינו בו, ושאפילו ההורים של סבתא וסבא והסבים שלהם הניפו אותו: ואהבת לרעך כמוך. כל ישראל ערבים זה לזה.

אמרו שהפכנו לחברה של אינדיבידואלים. דיברו על זה שאנחנו מנותקים אחד מהשני. דיברו על מדינת תל אביב ומדינת ישראל. דיברו על כך שיש פה לפחות שלושה מעמדות שלא מתקשרים זה עם זה. 

הערב הייתי אצל ההורים, במודיעין. פתאום שמעתי שיחה מאחת המרפסות מסביב. דיברו על פער מעמדי, ועל הצורך במהפכה חברתית. על סולידריות. כשהשפה משתנה - הכל משתנה.

השפה השתנתה.

ואני יודע שכל מי שיגיע להפגנה לא בא בשביל הופעה. הם באים בשביל הסיבות הכי נכונות. הם באים כי כמוני, וכמו נושאת הדגל והסופרת והזמרת - הם רוצים לשנות את העולם שלנו.

ואני מתרגש עד דמעות כשאני מבין כמה כוחות חיוביים התגייסו כדי שההפגנה של נושאת הדגל תצליח. אני מתרגש, כי אני יודע שאני והבנות שלי חווים את אחד הרגעים הכי יפים שהיו במדינה שלנו מאז שקמה. ונושאת הדגל כל כך לחוצה, וכל כך מחויבת, וכל כך שקועה באירוע עד שאין לה אפשרות להרים ראש ולראות איזה אלופה היא. איך היא הולכת ללמד את הבנות שלי מה זו דמוקרטיה. מה זו מחויבות.

תרימי ראש לרגע. תסתכלי מסביב.

את משנה את העולם.

ואני כל כך, כל כך גאה בך.

כי העולם משתנה בזכותך, ובזכות איה כורם ובזכות רוני גלבפיש ובזכות כל הנשים והגברים שנמצאים גם עכשיו באוהל או בבית ומדברים וחושבים על מהפכה - לא על מהפכה שלטונית אלא על מהפכה מחשבתית. על לייצר שינוי תודעתי.

כי החזרנו את הסולידריות לאנשים שגרים במדינה הזאת.

כי החזרנו את ישראל לישראלים.

כל כך גאה בך ובדגל שאת מניפה.

אם לא הייתי יודע שאת נשואה, אשתי היקרה, הייתי מציע לך להתחתן איתי.

כשהעולם משתנה

כשהעולם משתנה, הוא בדרך כלל משתנה בצורה מינורית. כזו שצריך כלי עבודה של מומחים כדי להבחין בה. כזו שהעין הבלתי מזויינת לא תראה.

מדעני האקלים יבחינו בתנודה של אלפית המעלה. הגאולוגים יבחינו בשינוי קטן בהרכב הסלעים. הפיזיקאים ימדדו פליטות אור מעולמות רחוקים. הם יחקרו זאת במשך שנים, ורק אחרי מדידות של מיקרונים וננומטרים הם יפרסמו באיזה רבעון מדעי שהעולם השתנה.

אבל ממש קצת.

כשהעולם משתנה, הוא לא עושה זאת בבת אחת. נדבך, ועוד נדבך, ועוד אחד. לאט לאט. כמו האבולוציה של דרווין - זה עניין של כמה דורות, אם לא של אלפי שנים.

העולם משתנה כל הזמן. יש רק פעם אחת שבה אנחנו יכולים לראות זאת: כשהעולם שלנו מתפרץ. כשהר געש מתפוצץ או כשהאדמה רועדת.

והעולם שלנו כאן, בישראל, השתנה. האדמה רועדת והר הגעש מתפוצץ בהתפרצות דרמטית.

אני מנסה להיזכר באיך העולם נראה לפני שבועיים. לא הרבה זמן - ארבעה עשר ימים.

חצי מדינה התעסקה בגמר כוכב נולד. אני הייתי עסוק בחמש שנים למלחמת לבנון השנייה ובפלאשבקים שהייתי תקוע איתם. מוני הראל ואלי טביב התקוטטו על ניהול הקבוצה שלי ואני רפרשתי כל שתי דקות את אתרי הספורט כי אני חייב לדעת מה קורה עם הפועל. כי חוץ מהמשפחה, מה חשוב יותר מהחולצה האדומה שמלווה אותי מאז הילדות?!

וביום חמישי הפועל תשחק בליגה האירופית ואני אפילו עוד לא טרחתי לגשת להביא את המנוי איתו אכנס למשחק.

כי זה כבר לא ממש הדבר הכי מעניין בעולם.

העולם השתנה.

בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילה מחאת האוהלים, עברתי סדנת גמילה מציניות. הזדכיתי על כל מנגנון הגנה שבניתי לאורך השנים, מנגנונים שנועדו לאפשר לי להתנהג כאילו שכחתי את הדברים שהאמנתי בהם. ויתרתי על האינסטינקט להטיל ספק בתום לבם ויושרם של אנשים שמדברים בשפה שתמיד רציתי לשמוע, ותמיד פחדתי שאם תדובר לידי הזינוק של הלב לשמיים יהיה שני רק לדרמת ההתרסקות שלו לקרקע.

ויתרתי על הפחד.

בשבועיים האחרונים אנחנו יוצאים מהארון.

כל מי שכף רגלו דרכה באחד המאהלים בארץ יוכל לספר לכם על החוויה.

הם מגיעים בהתחלה, כמוני, עם מבט סקפטי. עם ארשת פנים שאומרת "אני לא בטוח שאני אמור להיות פה". ומישהו מציע לשבת. ומתגלגלת שיחה קצרה. ופתאום כל מיני מושגים שהם לא שמעו שנים מצטלצלים באוזניים. 

ערבות הדדית.

סולידריות.

חברה.

צדק. 

וההוא שהגיע רק לפני רגע מרגיש פתאום חופשי. פתאום מותר להגיד מילים גדולות. מילים שרק לפני רבע שעה היו מעלות גיחוך של מבוכה. מילים כמו פרדיגמה או אידיאולוגיה או אפילו - רחמנא ליצלן - סוציאל דמוקרטיה.

ויש ביניהם חרדים, ודתיים לאומיים, וימנים, ושמאלנים, וערבים, ואפילו תיירים זרים.

וכולם, תוך רגע מתחברים למסר אחד, פשוט, שעומד בסתירה מוחלטת למה שניסו להלעיט אותנו בו בשנים האחרונות: מותר לדרוש שיהיה פה אחרת. מותר לדרוש שבני אדם יהיו בני אדם ויזכו ליחס של בני אדם ושלא יתנהגו אליהם כחומר גלם המיועד להדפסת כסף לבעלי ההון או לממשלה.

זו כבר מזמן לא מחאתם של השמאלנים הבורגנים התל אביבים. זו מחאה ירושלמית, וחיפאית, והיא הגיעה עד קרית גת, ובאר שבע, ואופקים ובית שמש וקרית שמונה ורמלה ועכו ובית שאן.

זו מחאה שכל משמעותה היא אחת: תחזירו לנו את המדינה כי היא שלנו. כי אנחנו לא אמצעי ייצור. כי אנחנו בעלי הבית. כי יש לנו זכויות בסיסיות שהופרו פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

ואני לא זוכר איך היה קודם. אני אפילו לא זוכר את השפה של לפני שבועיים. אני לא זוכר למה דברים שנראים לי עכשיו טיפשיים, על גבול המגוחכים נראו לי קודם כל כך חשובים. ובעיקר, אני לא יודע להסביר לעצמי דבר אחד בסיסי:

איך זה שאני, שמחזיק מעצמי בחור נבון, התכסיתי גם כן בשכבה כזו של טמטום עצמי עד שלא ראיתי את המציאות כמו שאני רואה אותה כרגע. עד שלא ראיתי את המציאות כמו שהיא. כמה אסקפיזם צרכתי, טיפש שכמותי?!

כי אז, לפני שבועיים, בר רפאלי הייתה מעניינת. כי אז, לפני שבועיים, לראות גולים של הפועל בלופ של יוטיוב היה הדבר הכי חשוב בעולם. כי אז, לפני שבועיים, הפוליטיקה הארגונית של מקום העבודה הייתה נושא להרהר בו בדרך הביתה.

ועכשיו כל מה שמעניין זה השינוי. זה להחזיר את המדינה לציבור. זה לשכנע את הממשלה שתפקידה לשרת את האזרח ולא רק להשתמש בו לצרכיה.

זה להראות לכולם שהעולם השתנה.

לפני שלוש שעות, על המסך שבו אני כותב, אשתי קידמה את ההפגנה שהיא מארגנת ביום ראשון. המפיקה התותחית הזאת הרימה תוך יום וקצת הפגנת משפחות מול בית ראש הממשלה שתגיע בתהלוכה עד מאהל המחאה בירושלים. היא סידרה הגברה, ותאורה, וציוד והכל.

אני מספר את זה כי אשתי היא לאו דווקא הטיפוס שיקום ויארגן הפגנות. תנו לה את הפופקורן דל הקלוריות מול השידור החוזר ה- 49 של בנות גילמור והיא מבסוטית כל הערב. אבל ביום שישי האחרון, כשהלכנו לישון במאהל המחאה הירושלמי, גם היא - כמוני - השתנתה.

כי זו המהפכה האמיתית. הרגע שבו התודעה משתנה, והיא משנה את ההוויה. הרגע בו סדרי העדיפויות משתנים. הרגע שבו העולם משתנה באמת.

לכו למאהלים, חברים. שבו שם כמה דקות. תגיעו עם המבט הסקפטי. תוך דקות יושיבו אתכם שם, ויגלגלו אתכם שיחה.

ולפני שתשימו לב תתחילו לדבר במלים גדולות.

מלים שלא השתמשתם בהן שנים. מלים שלא שמעתם שמישהו אומר אותן לידכם במשך שנים, אלא אם הוא היה ציני.

לכו תזדכו על הציניות ותתחברו לחלום הסופר מציאותי שאומר שאפשר שיהיה פה אחרת. שאפשר שנהיה יותר מסתם סחבות שגוררות פה רגליים לכמה עשורים ומנסות לשרוד.

העולם שלי השתנה.

מאוד השתנה.

הלוואי שישתנה גם העולם שלכם.

קתרזיס

02:44.


זה מה שכתוב בפינה השמאלית התחתונה של המסך שעליו המלים האלה נכתבות. כשמעבירים את החץ מעל הספרות האלה, הוא מציין שכבר התחיל יום ראשון, ה- 24/7/2011.


בעוד 3 או 3 וחצי שעות, זוג רגליים קטנטנות יטופפו את דרכן לחדר השינה שלנו, ויגידו "אבא!" או "אמא!" וידרשו שוקו או מיץ, תלוי אם אלו רגליים שיחגגו יומולדת 4 עוד יומיים, או רגליים שחגגו שנתיים לפני חודש. אלו לא שעות להיות ער בהן. אלו שעות בהן אנשים שקמים בבוקר לעמל יומם אמורים לישון.


ואין שום סיכוי שהעפעפיים שלי יסכימו להיסגר. אין סיכוי שהגוף יסכים לשכב לנוח. אין סיכוי שהלב ירפה מעט את הקצב בו הוא מפמפם דם, והכליה תפסיק לייצר כל כך הרבה אדרנלין, והמוח יפסיק לרצות לקרוא כל פסיק, כל תו, כל אמירה בכל שפה על מה שעברתי הערב.


מוצאי שבת, ה- 23/7/2011 הוא כנראה הערב האופטימי ביותר שעבר על מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. הוא גם כנראה הערב המשמעותי ביותר, החיובי ביותר, החיוני ביותר והמרגש ביותר שעבר על המדינה שלנו כמדינה.


לא סמכתי על זה שיהיו הסעות מירושלים. כל האי ודאות של "יהיו-או-לא-יהיו" שהיה בשעות הבוקר, עוד מהשעה בה קיפלתי את האוהל בו ישנו במאהל המחאה בבירה, שכנע אותי לקחת את האוטו. אז כן, הדלק יקר - אבל להפגנה הזאת, ידעתי, אני חייב להגיע.


החניתי בחניון החדש בהיכל התרבות. חניון הייטק. נורה ירוקה מסמנת מקום חניה פנוי, וכשאתה מחנה היא מתחלפת לאדום, כדי שיהיה ברור גם לאנשים מרחוק שאין שם חניה. זה חניון נקי. נקי מדי. נקי ללא רבב. חשבתי ביני לביני שזה קצת פרדוקסלי לחנות בחניון כזה כשבאים להפגנה חברתית, אבל השארתי שם את האוטו.


כשהמעלית מהחניון פלטה אותי החוצה בכיכר הבימה, כבר היו שם אלפים. לעזאזל, היו שם עשרות אלפים. אנשים עם חולצות פולו מכופתרות ליד חבר'ה עם גופיות קרועות. קרוקסים וסנדלי שורש ליד נעלי עקב גבוה. חולצות כחולות של תנועות נוער ליד חולצות סוף מסלול של גבעתי. ערסים ובורגנים. אשכנזים וספרדים. שמאלנים וימנים. ערבים ויהודים.


כולם.


והם באו, כמוני, כדי לצעוק שדי. שנמאס. שאנחנו רוצים שינוי בשביל כולם - לא משהו סקטוריאלי. לא רק לחילונים-שמאלנים-כן-לחלק-את-ירושלים או לימנים-דתיים-אף-שעל-מרמת-הגולן או כל טייפקאסט אחר. בפעם הראשונה שאני זוכר, התכנסו עשרות אלפים כדי להפגין למען מטרה שאין עליה שום מחלוקת מפלגתית: למען שיוויון. למען צדק חלוקתי. למען מדינת רווחה.


פתאום אני רואה את אחינועם ואורן, ומצטלמים ביחד. ומתארגנים על דגל אדום - ואני אומר לאורן שזה כמו בבלומפילד, אבל בעצם זה מזכיר לי יותר את המצעדים ההם, בשנות השמונים, באחד במאי כשאנשים עוד האמינו בחזון סוציאלי כלשהו.


ומתחילים לרדת ברחוב מרמורק, והנה רינו צרור שניגש ואומר לי "זה חזק. חזק מאוד". והנה החבר'ה של טויטו, זכרו לברכה, מכיכר הלחם. פעם, באמצע שנות האלפיים, הוא אמר לי שמהפכה חברתית תתרחש בישראל רק "כשהאשכנזים ממרכז תל אביב ייצאו להפגין". ואני חושב כמה זה חבל שהוא נפטר צעיר והוא לא זוכה לראות את לב תל אביב זועק לתמורה. 


לשינוי. 


למהפכה.


והצמרמורת.


הצמרמורת שנעה מהגב ועולה במעלה העורף ומתפצלת לשניים לכיוון האוזניים וגורמת לרגע לקרקפת להרגיש כאילו התרוממה באוויר. כי זה הריכוז של האנשים הכי יפים בישראל. של האנשים הכי טובים. של הלבבות הכי זכים. של אנשים אכפתיים. והאנרגיה המטורפת הזאת, והברק בעיניים של כולם גורם לך להבין שאתה חווה מין אהבה קולקטיבית כזאת.


וכולם מחייכים מסביב. ופה ושם אנשים תופסים את הראש ולא מאמינים שעשרות אלפים יצאו מהבית להפגין לא למען איזו מטרה סקטוריאלית אלא למען מצב שבו אם הם מנצחים - כל המדינה מנצחת. כל הסקטורים. כל הפלגים וכל השבטים וכל הערים וכל האנשים.


בהפגנות השמאל והימין קשה לסמן טובים ורעים - הרי שני הצדדים רוצים שיהיה טוב במדינת ישראל והם רק חלוקים על הדרך להשיג את הטוב הזה. כאן זה אחרת.


בהפגנה הזאת נמתח קו ברור וחד בין הטוב המוחלט לרע המוחלט.


הרי איש לא טוען כנגד הקבלנים, ולא נגד בעלי הדירות. הם לא הרעים - ממש לא. המסר הוא אחר. המסר של ההפגנה אומר: תנו לנו קורת גג. תנו לנו את התנאי הבסיסי הזה. וזה רלבנטי לערבים, ולמתנחלים, ולחרדים, ולבורגנים, ולהתיישבות העובדת, ותושבי אילת ותושבי קצרין ותושבי יקנעם ותושבי מצפה רמון - לכווווולם.


ומי שבעד המסר הפשוט הזה נמצא בצד של הטובים. ומי שלא מסוגל לקלוט את העובדה שקורת גג היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שאומה צריכה לספק לאזרחיה - הוא ברעים.


טובים ורעים. שחור ולבן. 


אין פה אפור. גם אין סיבה שיהיה.


ודווקא השחור והלבן הזה מחבר כל כך בין כולם. מחבר בין דע"ם לבין בני עקיבא. בין חד"ש לחרדים.


וצועדים ברחובות, וכל מיני שכנים יוצאים החוצה עם מכסי סירים ודופקים בקול, והתופים של הצועדים עושים שמח, וצועקים ססמאות על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ופונים במגדל של גינדי, עוד סמל של התנכרות המדינה לאזרחיה למען אלו שיש להם, וככל שמתקרבים לרחבת המוזיאון מצטופפים עוד ועוד.


עצרנו על האי תנועה בשאול המלך לנפנף בדגל האדום ולהצטלם. שתהיה מזכרת. ובכל רגע חגי או לירון או אני פוגשים עוד מישהו או מישהי שאנחנו מכירים, כי כולם פה. כי אנשים מבינים שזה הקרב האחרון. הרגע שבו אם נהיה אדישים - המלחמה כולה אבודה.


והם התגייסו. והם באו מירושלים, ומכפר סבא, ומקריית שמונה ומבאר שבע.


והטור של הצועדים שחולפים על פנינו נראה אינסופי, והוא לרוחבה ולאורכה של השדרה. ושוב, הצמרמורת. ההבנה שאנחנו מסתכלים כרגע על רגע משמעותי. רוב הפעמים לא תדע שרגע הוא משמעותי עד שהוא כבר חלף ועבר. תבין זאת רק בדיעבד. בהפגנה הזאת כולנו יודעים שצריך לנשום פנימה כל נהרת פנים. כל חיוך. כל מבט חטוף של אושר. מבינים שזה רגע היסטורי. שיש תנועה טקטונית. שבקרוב תחל רעידת האדמה.


לירון עמד לימיני כשהגענו לכיכר של המוזיאון. חגי אחריו. מאחורינו אורי שנער, לשעבר הבוס של קשת ואיש שהפרוטה מצויה בכיסו ובכל זאת מבין את המסר ומתחבר אליו. משמאל ילד קטן, ולפנינו אנשי תנועת המחנות העולים.


ומשתדלים להיות ציניים, כרגיל. הרי התרגלנו בשנים האחרונות לבנות חומה של ציניות מסביב כדי להתגונן מכל האסונות שתוקפים פה חדשות לבקרים. אבל המחאה הזאת יודעת לסדוק באבחה אחת את הציניות, ואז היא מנשקת במקום בו נפער הסדק ומעטה הציניות כולו מתנפץ.


ואתה מרגיש חשוף כמו שלא הרגשת מזה שנים. וכל מילה שנאמרת חודרת ישר לתוך הלב. ואתה רוצה לחבק המון מהאנשים שנמצאים שם כי אתה רואה בעיניים שלהם את מה שבטח רואים בעיניים שלך: אמונה אמיתית. אמונה שמה שאתה עושה כרגע הוא אמת.


ופתאום הילד הזה שעומד לשמאלך נראה מוכר.


ואתה מבין שבעצם זה אתה, פעם, לפני שהחיים קרו. שזה אתה כשהאמנת - באמת האמנת! - ביכולת שלך, הקטן, לשנות מציאות. להביא את התודעה לייצר הוויה. ואתה מסתכל לילד הזה בעיניים, ונותן לו יד כי הוא ילד בין כל המבוגרים האלה וצריך לשמור עליו, ודמעה בורחת לך ואתה נורא מקווה שלא ישימו לב אז אתה מספר איזו בדיחה סרת טעם ומטופשת, כדי לשמור על פאסון.


ולא פגשת אותו המון זמן. והוא מביט בך ואתה נזכר איך נראית לפני שנים, כשתער גילוח לא היה רלבנטי לחיים שלך. ואתה מחזיק לו את היד יותר חזק, ואתה מבין שהוא היה בפנים כל הזמן, ושבצעדה של שעה בערך הוא יצא החוצה עם כל צעד.


ואתה כל כך שמח שהוא חזר ולא בטוח אם זה אתה מחזיק לו את היד או שאולי זה דווקא הוא שמחזיק את היד שלך.


03:22 בירושלים.


אין מצב לישון. הן ממילא יתעוררו בקרוב. הן הלכו לישון מוקדם. היו עייפות אחרי לילה במאהל המחאה.


הוא נורא דומה לשתיהן, הילד הזה. הוא נורא תמים, ומאמין, ויודע שאם ישמור על הכללים הם ישמרו עליו. והוא לא חושב שיש רוע בעולם. והוא בטוח שאם הוא יהיה טוב, הכל יהיה טוב.


והוא לא צריך ציניות, כי הוא מאמין באמת.


והוא חזר.


ואני נורא התגעגעתי אליו.


ואני לא מתכוון להילחם בשבילו. אני מתכוון להילחם בשבילן. אני מתכוון להגן עליהן מהצורך להיות ציניות. להגן מהצורך להגן על עצמן.


אני הולך לברוא להן עולם אחר. טוב יותר. הולך לעשות את זה עם כל האנשים הנפלאים שהיו היום בהפגנה בתל אביב.


כי יש טובים ורעים. כי הקו הוא ברור. כי מי שבצד שלנו הוא הטוב המוחלט ומי שלא הוא רע. כי זה לא עניין מפלגתי.


זה עניין של ילדים. אלו שישנים בחדר השני, ואלו שיצאו היום החוצה לכמה שעות וחזרו להאמין.


אנחנו ננצח.


אנחנו ננצח כי אנחנו הטובים.


ושוב הצמרמורת. והדמעות.


והן לא עצובות. הן הדמעות הכי לא עצובות בעולם. הן הדמעות של הזיכוך המוחלט של הנפש. של הקתרזיס. של הרגע הכי יפה שהיה בארץ המסוכסכת הזאת מזה שנים.


כן. אין לי שמץ של ספק.


אנחנו ננצח.

בהיאחזות הנורמליות בבירה

תמר, גיסתי, גרה כבר שנה ומשהו בפלורידה. מאז שהשתחררה. היא עברה לשם ישר אחרי הצבא "כדי לעשות קצת כסף" ובגלל שהיא אזרחית אמריקנית זה אפילו חוקי. ידעה שבארץ אין מצב שתרוויח סכומים כאלה באיזו עבודת-אחרי-צבא שכזו.


הערב היא כתבה לי על הוול בפייסבוק שהיא מופתעת שעוד אין תמונות של האוהל שלי, עם כל מחאת האוהלים שעוברת במדינה כרגע.


ואני התביישתי.


התביישתי כי עוד אין לי אוהל. כי אני מצייץ בטוויטר, וכותב פה פוסטים, ומעדכן סטטוסים בפייסבוק ועוד לא הרמתי פעם אחת את התחת והלכתי להרגיש - ממקור ראשון, בלי פילטרים - את מה שמסתמן כאחד הדברים הכי מרגשים שקרו פה מאז שנות התשעים.


לפני יומיים אחד הכתבים היה חולה. הלכתי לצלם במקומו כתבה על הסניף הירושלמי של מחאת הדיור. כשהגעתי לכיכר ציון, המקום שבו אמורה הייתה להיות עיר האוהלים לא מצאתי שם אף אחד. שוב, בפעם המי-יודע-כמה קיללתי את העיר הזאת שאני גר בה כבר 12 שנה. שוב תיעבתי את השמרנות הנוראית שלה, ואת היישור-קו-לא-משנה-מה-עם-הליכוד-שבשלטון, ואת העובדה שהיא העיר הכי ענייה בארץ ותמשיך תמיד לתמוך במענייה ומעניה.


אבל הפוסט הקצר על הוול שלי שהגיע מפלורידה גרם לי לקום ולעשות סיבוב בעיר. לראות אולי משהו השתנה. אולי באמת קורים דברים. אולי... אולי אפילו לפנטז על מיני מהפכה שמתחילה כמו שמהפכות צריכות להתחיל: כאלו שמתחילות מלמטה. כאלו בלי הנהגה. כאלו בלי איזה אייקון פוליטי שעומד בראש ומתראיין. כאלו שנובעות מזעם אמיתי, מכאב, מיאוש - מרצון אמיתי לטלטול המערכת לא כדי להרוויח הון מיידי אלא כדי לשנות את היסודות.


נסעתי בהתחלה לבית של ביבי ברחוב עזה, משהו כמו דקה נסיעה מהדירה השכורה שלנו בקטמון הישנה. חגי קראוס אמר שתהיה שם הפגנה. כשהגעתי לא הייתה שם נפש חיה - רק כמה ניידות משטרה עם שוטרים משועממים. שוב קיללתי את העיר הקשה הזאת, עיר לא רחמנית שאפילו לא מרחמת על עצמה מספיק כדי שיהיה לה אכפת מאיך שהיא נראית ואיך שהיא מתנהגת.


המשכתי לנסוע לכיוון אזור ממילא-שער יפו. אמרו שהיה שם משהו היום. שהחבר'ה מהאוהלים הלכו להפגין על הגדרות של שכונת הרפאים הנוראית הזאת שבעלי הבתים שלה הם תושבים מחו"ל שבאים לארץ רק בפסח ובסוכות ושאר הזמן הדירות סגורות אלא אם המנקה עוברת שם אחת לכמה שבועות.


גם שם לא מצאתי אף אחד, חוץ מהמודעות של "משכנות המלך דוד", עוד פרוייקט יוקרה שנבנה למען יהודים עשירים מחו"ל ורק למענם, ואת השלט הענק של תכשיטי פדאני שמברכים אותי לרגל הגעתי לממילא.


פניתי שמאלה לכיוון כיכר צה"ל. אמרו ששם יתמקם המאהל. בטעות נכנסתי למנהרה שעוברת מתחת לכיכר והלב דפק. הם יהיו שם? הם לא יהיו שם? זה קורה באמת?


והציניות שוב זורמת בוורידים ואומרת שאם אמצא שם מניין, דיינו. כולל תיירים ועוברים ושבים. הרי אין מצב שמשהו נורמלי יקרה במדינה הזאת. משהו אותנטי. ובטח שלא בירושלים.


ואז ראיתי אותם. עשרות אוהלים, רובם בצבע אפור מטאלי צפופים על הדשא שבין מסילת הרכבת הקלה - עוד דוגמא קלאסית של אונס משאבי ציבור לטובת בעלי ההון - לבין חומות העיר העתיקה. את האוטו החניתי בעירייה, וכשירדתי לרחוב יפו שכל החנויות בו פשטו את הרגל בגלל הרכבת, הפיגועים והמדיניות של ביבי, הם צעדו שם. המון אנשים בקבוצות של שניים-שלושה עד עשרה. עם אוהלים ומחצלות ביד. עם מבט קצת סקפטי בעיניים. כזה שרוצה, כמוני, לגלות שזה אמיתי אבל מפחד להתאכזב.


מבט שמסכים לוותר לרגע על הציניות המתבקשת ולנסות ולחוות רגע מיוחד של סולידריות. של מאבק פוליטי אבל לא מפלגתי. של דרמה אמיתית.


וצעדתי אחריהם את 200 המטרים לכיכר. ועם כל צעד המוזיקה מהמאהל מתגברת ומשמיעה שירים שמישהו נטול כישרון שירה כלשהו שר בקולי קולות במערכת הגברה מקרטעת. והנה אנשים מגיעים גם מרחוב שלומציון, ומוותרים על הבירה באחד הפאבים כדי לבוא גם. והיי, יש גם אנשים שמגיעים מאגרון. ולכולם יש את אותו מבט משתאה בעיניים כשבכל צעד הולכת ונחשפת העובדה: לכולנו יש משהו משותף. כולנו פה לאותה התכלית, ואנחנו לא לבד.


והם ישבו שם.


מאות.


מקשיבים לשיר, ולנאום שבא אחר כך על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ועל אחווה בין פועלים ועל המעמד הבינוני שמתרושש.


וסטודנט מבצלאל עושה בועות סבון ענקיות בעזרת שני חבלים מגולגלים שהוא טובל בתמיסה, והן מתנפצות על מאות האנשים ועל שני אברכים וזוג חרדי שמקשיבים לנאומים על סוציאליזם שנואמים חילונים ליד החומות שבנה סולימן המפואר, כשבצד השני של הכיכר עומדים שלושה כמרים פרבוסלאווים עם זקנים עצומים ומסתכלים בהשתאות על מה שקורה מעבר לחומה מאחוריה הם גרים.


ופתאום הם הגיעו.


ההפגנה שחגי דיבר עליה, מול הבית של ביבי, אכן הייתה. ארבעה סוחבים אוהל פתוח על הכתפיים כמו במסע אלונקות, ואחריהם שובל ארוך שנע לאורך עשרות מטרים של אנשים מאושרים שיודעים שעשו היום משהו. הם באו ברגל מרחוב עזה עד המאהל. עברו בדרך את כל רחוב יפו, וכשהגיעו למרכז העיר הצטרפו אליהם עוד אנשים.


כי ככה זה כשמשהו טוב קורה. כשמשהו משמעותי חולף לידך. אתה רוצה להיות שם, לספוג קצת מהאבק המיוחד שאירועים כאלה נוטים להעלות.


מישהו שואל אותי למה באתי לשם. בהתחלה אני רוצה לומר לו שזו סקרנות, בגלל העבודה והכל. אבל זה שקר - באתי כי אני מזדהה לגמרי. כי גם אנחנו שירתנו את המדינה, וגם אנחנו עשינו כמה שנים באקדמיה (חלקנו עשינו קריירה אקדמית "קצת" פחות טובה מאחרים. אני, למשל), וגם אנחנו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק וגם לנו אין איך לקנות דירה.


והיאוש מהמצב.


והתסכול.


ואין האונים.


והאפלה שמסביב.


ופתאום מפציע לו אור אמיתי. כזה שנותן תקווה שלא הכל אבוד. שיש עוד מי שאכפת לו. שלא, מה שאני מרגיש כל יום זו לא איזו נרגנות פאתטית שמרמזת על כך שאני זקן בן 33 וחצי, אלא משהו אמיתי - שאני לא המתוסכל היחיד. שלא כולם מסוממים מהכותרות הדביליות על משטים ומטסים ואיראנים ולא יודע מה ומבינים שכל ההתעסקות בזה היא סוג של מסך עשן כדי שלא נבין את האמת הכי פשוטה: שהסיכוי שניהרג פה מטיל איראני הוא אחד חלקי מיליארד מהסיכוי שלא נגמור את החודש הקרוב.


והאור הזה, שפתאום מפלח את החושך, שגורם לאור הכתמתם, המכוער והמלנכולי שפולטים הפנסים בכיכר צה"ל בירושלים להיראות בהיר הרבה יותר - האור הזה יכול לנצח את החושך שאנחנו חווים פה כבר כמה שנים. הוא יכול לנצח אפילו קואליציה שמחזיקה 39 שרים וסגני שרים.


הוא יכול לנצח את הציניות.


אפילו את הציניות שלי.


ואם האור הזה יפציע בירושלים השמרנית, הליכודניקית, העייפה מצרותיה שלה עד כדי כך שאין לה יכולת או רצון להרים את הראש ולהסתכל מה הן הבעיות האמיתיות של המדינה - אם הוא יפציע פה, הוא יאיר את כל הארץ.


התקשרתי לאחות הגדולה של הגיסה מפלורידה, זו שידועה יותר כאשתי. אמרתי לה שאנחנו באים לעשות את השישבת באוהל, עם הבנות. היא מיד הסכימה. אחרי הכל, זה מאבק עבורנו. עבור המעמד הבינוני הקורס שכל הזמן מרוצצים את גבו עם גזירות חדשות.


לעזאזל, זה מאבק על העתיד שלהן.


תבואו גם. בחייכם. תבואו.


תבואו, כי זה חשוב. 


תבואו, כי אם לא יש מצב שאתם מפספסים את אחד הרגעים הכי קסומים, הכי מרגשים, הכי דרמטיים שתחוו. את הרגע שבו מותר לדבר בקול רם ולהגיד מילים כמו אידיאולוגיה. מילים כמו שינוי. מילים כמו מהפכה.


רגעים שבהם אפשר, רק לזמן מוגבל, לצאת מהדכדוך היומיומי ולחוות קצת אור.


רגעים כמו מה שחוויתי הערב בהיאחזות הנורמליות בבירה.


תבואו.


תבואו כי משהו חייב להאיר את האפלה העמוקה שהמדינה הזו נמצאת בה.


פשוט תבואו.