הכרזת העצמאות

ש' ואני עבדנו יחד יותר מארבע שנים בחדשות 10. אני חושב שאם נמדוד את זה (ואני בספק אם זה אפשרי) יש לנו מאות שעות של המתנה מחוץ לדלתות כשאנחנו מחכים למישהו שיבוא להגיד לנו משהו למיקרופון. לפעמים אלה היו חברי כנסת או שרים, לפעמים רופאים בהדסה שמעדכנים על מצב הפצועים, ולפעמים אלה היו סתם אנשים שהיינו צריכים לראיין אותם או לצלם אותם.

עבודה בחדשות, אתם יודעים. ככה זה.

ביום שאני וש' חתמנו על החוזה שלנו בחדשות 10, רגע לפני ה-1/1/2003 (היום בו החברה הוקמה באופן רשמי), חתמנו על סעיף בנספח ב' להסכם. הסעיף היה ברור לגמרי. העובד מתחייב, נאמר בסעיף, שלא להצטרף לאיגוד מקצועי או לארגון עובדים. כדי לחדד את המשמעויות טרחו מנסחי הסכם ההעסקה שלנו והדגישו כי סיכומים בין ארגוני עובדים לבין המדינה על תוספת יוקר וסיכומים אחרים לא ישפיעו על תנאי ההעסקה שלנו. 

חדשות 10 הציעו לי חוזה ככתב למרות שלא הייתי עיתונאי קודם. זה היה במסגרת קונספט של "בואו נחפש בחוץ אנשים שלא היו גל"צניקים וניתן להם צ'אנס". למרות שקיבלתי הזדמנות שאני מודה עליה מקרב לב עד היום, הסעיף הזה הרגיז אותי נורא. הייתי סטודנט (גרוע) למשפטים וידעתי שזה לא חוקי. שאלתי את עורכת הדין שהחתימה אותי אם היא יודעת שזה לא חוקי, ומדוע הסעיף הזה בנספח קיים בכלל. אין בעיה, היא אמרה לי - לא רוצה לחתום? אל תחתום. ולקחה את החוזה.

התנצלתי בנימוס על עזות המצח וחתמתי על החוזה.

זה היה בשיא ימי המחאה של 2011. כבר הייתי עורך בחדשות המקומיות (את 10 עזבתי 4 שנים קודם לכן) והחלפתי ליום אחד את עורך המהדורה בבאר שבע שהיה בחופש. הכתבה הפותחת הייתה על המנקות של אוניברסיטת בן גוריון שהתאגדו. אני זוכר איך התרגשתי מהכתבה הזאת, ואני זוכר את הנסיעה חזרה לירושלים שבה פתאום קלטתי שאני לא מאוגד. שאין לי זכויות בכלל.

בגלל איזה ציוץ בטוויטר על העניין הזה יאיר טרצ'יצקי יצר איתי קשר. אמר לי להפסיק לדבר על זה בקול רם כי משהו מתבשל. אחר כך היו שיחות מעמיקות יותר. הבנו שאנחנו רואים עין בעין. ואחר כך הישיבות הראשונות בדצמבר 2011 כשחיפשנו בית לאיגוד שנקים. ואז הפגישה הראשונה עם יואב ריבק, מיקי פלד, עינת פישביין, דרור פויר, שי ניב, אסף ליברמן, נורית קנטי ורוני לינדר-גנץ (ונטע אחיטוב ודבורה גינצבורג ובן זילכה שהצטרפו קצת אחר כך) והתובנות של גלי גבאי ועו"ד אמיר בשה שהחזיקו אותנו ביד והסבירו לנו איך מייצרים מציאות ולא רק מספרים עליה ועם רום דביר מהאגף להתאגדות בהסתדרות שהוא 180 מעלות ההפך מהתדמית של עובד בבניין הגדול שברחוב ארלוזורוב בתל אביב: צעיר ואידיאליסט.

הוא היה חודש מרגש, דצמבר ההוא. חודש שבו הדופק עלה כל הזמן כי קבענו שב-1/1/12 יוצאים מהארון. מספרים לעולם שהקמנו איגוד ומתחילים להחתים עובדים ולאגד אותם. סימנו לעצמנו יעד: קודם כל לא לריב עם ההנהלות השונות (בעיקר כי ממש אין שום סיבה), ושנית להגיע להחתמה של שליש מהעובדים בכל מקום עבודה: הכמות הנדרשת על פי חוק כדי להכריז על ועד עובדים. נשבענו שנשמור על דיסקרטיות. המילה "ועד" הייתה זרה לגמרי בעיתונות. אף אחד לא ידע מה זה אומר.

ביום שישי, 30/12/11, התקשרתי לדליה בודינגר המנכ"לית של החדשות המקומיות. ביום ראשון, אמרתי לה, אני מחתים את העובדים להצטרפות לארגון עובדים חדש שקם. אני מספר לך את זה כי חשוב לי שתדעי את זה ממני, אמרתי לה. היא הודתה לי על המידע ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה.

בבוקר יום ראשון, 1/1/12, אחרי ישיבת הבוקר שעסקה באייטמים שנשדר באותו יום במהדורת החדשות של ירושלים (שמאז, לצערי, ירדה מהאוויר) ביקשתי מכולם רגע של תשומת לב.

היום קם ארגון עובדים חדש, אמרתי לחברים. קוראים לו ארגון העיתונאים. המטרה שלנו היא לשפר את תנאי העבודה שלנו, לדאוג לכל אחת וכל אחד מאיתנו. המטרה היא שיהיה יותר טוב. יש לי פה טפסים, אמרתי להם. אני אחתום על הראשון, ואני מזמין אתכם להצטרף גם. זה רק למלא טופס - לא יותר מזה. לתת לאיגוד העובדים את הכוח לייצג אותנו. לדאוג לנו.

התיישבתי ליד השולחן שלי, הוצאתי טופס וחתמתי עליו. נחשון, עורך הוידאו, בא לשולחן לחתום. וליאור הצלם. ואורטל. ורוני. ועוד טופס. ועוד אחד. בשעה 9 נפתחה ישיבת הבוקר. בשעה 9:30 כמעט כל דסק ירושלים היה חתום. סימסתי ליאיר שאני שולח טפסים לשאר הדסקים שלנו בארץ להחתים. "בסדר", הוא ענה, "אבל תעשה את זה בשקט".

היעד הבא היה להחתים את עובדי חדשות 10. הערוץ עמד בינואר בפני סגירה (זה יקרה לו עוד פעמיים בשנה הזאת) ואמרו לעובדים שב-27/1 הם מפוטרים. ירדתי שתי קומות מתחת לדסק שלנו, למערכת של 10. ביקשתי ממי שהיו שם להתאסף. אמרתי להם שקם איגוד חדש. שגם בדסק הראשי בגבעתיים מחתימים כרגע את העובדים, ושאני מזמין אותם לחתום.

אף אחד לא חתם.

אנחנו רוצים לבדוק מה עמדת ההנהלה אמרו לי חלק מהאנשים. אנחנו לא בטוחים אמרו חלק אחר. אחד אמר שאם יהיה הראשון לחתום הוא יהיה הראשון להפר את הסעיף בנספח שאוסר להתאגד ויהפוך למטרה של ההנהלה.

ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה - את האויב הכי גדול של העבודה המאורגנת בזמן שבו היא מנסה להתארגן.

את הפחד.

אנשים פשוט פחדו להתאגד. זאת אומרת, כולם רצו איגוד שישמור עליהם ויילחם בשבילים - מי לא ירצה דבר כזה? - אבל אף אחד לא העז להיות זה שחותם על הטופס ומצטרף. מין דינמיקה קבוצתית כזו שבה כולם מסתכלים אחד על השני אבל אף אחד לא חותם. אף אחד הוא לא הראשון לקום ולחתום.

יצאתי מהדסק שלהם והבנתי שזה יהיה קשה - אבל לא הבנתי עד כמה. במשך שבוע וחצי ניסיתי להחתים את החברים שם. רק אחד חתם, וגם זה בתנאי שלא אגלה לאיש שהוא חתם וכשהוא חותם לי בפינה חשוכה של החניון מתחת לבניין ("איפה שאין מצלמות ביטחון"). עד כדי כך הפחד היה גדול. פחד. ראית אותו בעיניים של האנשים. עיניים שלא מעזות להסתכל אליך ישירות. עיניים שרק רוצות שהסיוט הזה ייגמר. שמישהו יעשה משהו, אבל שהמישהו הזה לא יהיה זה שמחובר אליהן.

עם ש' ביליתי שעות בשיחות במסדרון שמחוץ לדסק.

גם כשעוד ועוד עובדים מהדסק חתמו (כולם כמובן דרשו ממני להישבע שלא אגלה לאיש שחתמו ונשבעתי - וגם עמדתי במילתי), ש' סירב לחתום על טופס ההצטרפות.

בהתחלה הוא ביקש יומיים לחשוב על זה. כשהופעתי שוב אחרי יומיים, אמר לי לא עכשיו. כשקבעתי איתו שעה ספציפית ישבנו לכוס קפה. הסברתי לו שיש לו ילדים. שיש לו משכנתא. שהוא חייב שמישהו ישמור על האינטרסים שלו. שכרגע אפשר לפטר אותו בהתראה של 30 יום אפילו בלי לתת הסבר מוצדק ושהוא לא נהיה יותר צעיר. הסברתי לו שכשיקום ועד ברגע ששליש מהעובדים יצטרפו, הוועד יעבוד בשיתוף פעולה עם ההנהלה כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלו.

ש' מאוד אהב את מה ששמע, אבל כשהגיע הרגע בו הוצאתי את הטופס הוא סירב לחתום. "אני בכלל נגד ועדים", הוא אמר, והתחיל לנאום לי על ועדי הנמלים ועל ועד עובדי חברת חשמל וכמה שוועדים בכלל לא מתאימים לתקשורת ושאולי אני צודק אבל אין לזה סיכוי.

כמה ימים אחר כך השגנו פריצת דרך גם בדסק בגבעתיים וגם בדסק בירושלים. אחרי כמה ימים של מתח מול ההנהלה היא הפסיקה לרמוז לעובדים שלא כדאי להם להצטרף לארגון. כמעט כל עובדי הדסק בירושלים חתמו - אבל ש' לא חתם. ואז יום אחד הוא הופיע שתי קומות מעל הדסק שלו, בשולחן שלי. "יאללה, תביא טופס" הוא אמר לי. מיד שלפתי טופס ריק ומילאתי עבורו את כל הרובריקות. נותר לו רק לחתום. הוא חייך אליי וחתם. "זה לא יועיל ממילא", הוא אמר, "אבל יאללה אחי - העיקר שתהיה מבסוט".

הגענו לשליש המבוקש בחדשות 10. בחדשות ערוץ 2 היינו צריכים עוד חודש וחצי של עבודה סיזיפית שבהן החתמנו אנשים טיפין טיפין עד שהגענו לשליש. בחדשות המקומיות הגענו לשליש שבועיים אחרי תחילת ההחתמה (למעשה זה היה יותר לכיוון של 70% מהעובדים). בכל יום ראשון בערב היינו נפגשים במשרד של עו"ד בני כהן ומדווחים מה מצבנו בגזרות השונות. בסוף ינואר ערכנו כנס ראשון באולם תל אביבי לא גדול במיוחד. הוא הוגדר ככנס פעילים - קיווינו שיגיעו 50 איש. הגיעו פי שניים מזה. שבועיים אחר כך היה כנס יסוד רשמי של ארגון העיתונאים בישראל.

בינתיים שלחנו זרועות לכמה שיותר כלי תקשורת לא מאוגדים. לכל אייטם הייתי יוצא עם סטיפה של טפסי הצטרפות, וכך גם שאר החברים. צילום הארכת מעצר? מצוין. יש שם כתבים וצלמים שאפשר להחתים. ראיון בכנסת? מעולה. יש שם עשרות עיתונאים בכל יום שאפשר לצרף לארגון ולהפוך אותם לעובדים מיוצגים.

ולא יכולתי שלא לשים לב לעיניים. העיניים שפחדו כל כך, אלה שעד הרגע בו הביטו על ידן חותמת על טופס ההצטרפות וריצדו על הטופס כשהן מנסות "לגמור עם זה כמה שיותר מהר ובלי שישימו לב" השתנו. כשפגשתי אנשים שכבר היו חתומים, הם פתאום הביטו עליי במבט אחר. מבט של שותפות גורל. של אחווה.

כשהייתי מגיע לאייטם ופוגש מישהו שעוד לא חתם, החברים שהיו שם וכבר הצטרפו לא חששו לבוא ולומר לו "חתמנו, תצטרף גם - זה למען כולנו". פתאום הייתה סולידריות. ואז הבנתי שהאנשים שהצטרפו בעצם השתחררו.

החתימה הזאת, הקטנה, הפכה אותם לבני חורין. ההתאגדות נתנה להם כוח וביטחון. הם הפסיקו להרגיש אטומים שמרחפים בחלל והתחילו להרגיש שהם חלק ממולקולה. פתאום הבנתי למה הימים האלה מרגשים אותי כל כך. הבנתי מה הדרייב שגורם לי לרוץ ממקום למקום ולהחתים אנשים - פתאום הבנתי שלראשונה, אני חופשי.

חופש.

איזו תחושה נהדרת.

באחד מימי ראשון בראשית מרץ הקריאו את רשימת המקומות בהם אנחנו "יציגים" (מקומות בהם החתמנו שליש או יותר מהעובדים ואפשר כבר להקים בהם ועד). הרשימה העבירה בנו צמרמורת. חדשות ערוץ 2, חדשות 10, החדשות המקומיות, גלובס, ועוד פוש קטן יהיה ועד גם ב- ynet ובמעריב.

התחיל דיון מתי להכריז על הוועדים האלה ולהודיע למעסיקים ולעובדים שחוקי המשחק השתנו. שהעובדים מיוצגים. רציתי להפוך שולחן כששאר החברים החליטו לחכות למעריב ולהכריז על הוועדים רק אחרי פסח. "אני רוצה ועד עכשיו!" צעקתי. הייתי במיעוט. הייתה הצבעה - רק אני הייתי בעד הכרזה מיידית. השאר, פחות חמומי מוח ממני, החליטו ללכת עם ההצעה של יאיר לחכות עד אמצע אפריל. "העבודה המאורגנת בעיתונות חיכתה עד היום", עינת אמרה בישיבה, "היא יכולה לחכות עוד חודש".

ביקשתי יום חופש ליום ראשון, 22/4/2012. התעוררתי בבוקר ושמתי עליי את החולצה האדומה מהמשחקים של הפועל. בערך ב-9 יאיר התקשר. "אתה חתום על טפסי היציגות של גלובס וחדשות ערוץ 2" הוא עדכן אותי. באותה שעה הוא שלח למנכ"לים של 8 גופי תקשורת מכתב עם לוגו של ארגון העיתונאים. למעלה משליש העובדים במקום העבודה הצטרפו לארגון העיתונאים בישראל, היה כתוב במכתב. העובדים הקימו ועד עובדים זמני נכתב בסעיף השני, ומתחתיו רשימה של 3-7 עובדים שישמשו כוועד. בתחתית המכתב, שמות שלושה מבינינו הופיעו כחותמים בשם ארגון העובדים.

בשעה 12:00 בישרנו לעולם במסיבת עיתונאים שהקמנו שמונה ועדים - הרגשנו כאילו זו הייתה הכרזת העצמאות של העובדים בענף העיתונות. הכרזת העצמאות של העורכים, הכתבים, הצלמים, עורכי הוידאו, אנשי הקונטרול, המגיהים, הגרפיקאים, המפיקים - של אלה שפתאום זכו לקול. שלנו. של החברים שלנו.

מאז אותה הכרזה הצטרפו לשמונה הוועדים הראשונים עוד שבעה נוספים ובענף העיתונות יש כבר שלושה הסכמים קיבוציים. כמעט 2000 עיתונאים כבר הצטרפו לארגון, וכמעט פי שניים מהמספר הזה עובדים במקומות עבודה שבהם פועל ועד יציג ורשמי. הביטויים "ועד", "הסכם קיבוצי", "זכויות עובדים", "איגוד" - כל אלה ועוד הפכו לחלק מהשיח היומיומי בין העובדים והמעסיקים בעיתונות הישראלית. שנה אחרי היום ההוא, לאלפי עובדים בענף העיתונות בישראל זה כבר לא נשמע מוזר. 

עשינו מהפכה. 

בדרך ממסיבת העיתונאים שבה הכרזנו על הוועדים, ש' התקשר אליי. שמעתי חיוך בקולו וחשבתי שהוא הולך לרדת עליי בקטע של "יאללה, מה אתה מתלהב".

"אני יכול להגיד לך משהו ברצינות?" הוא שאל. בטח, עניתי. "אני מאושר, ואני גאה שזכיתי לקחת בזה חלק. באמת כל הכבוד לכולנו".

והוא התכוון לכל מילה, כי גם הוא הפך לבן חורין.

כי הפחד מת - יחי החירות!

מלחמת הדפים

הטקסט הבא נכתב עבור עיתונאים, באחת משעותיו הקשות ביותר של הענף שעליו כולנו יושבים, אבל הוא נכון לגבי כל עובד, בכל מקום, משחר ההיסטוריה ועד היום. אני כבר מודיע שבטקסט הזה לא תיאמר מילה על תפקידה החשוב של העיתונות, על כלב השמירה של הדמוקרטיה או כל דבר אחר שמדברים עליו בחוג לתקשורת:

בואו נתחיל מכמה הנחות יסוד.

עיתונאים הם פועלים. כן כן, פועלים. צווארון כחול. יש מעטים מאוד שהם פועלים שמשתכרים יפה (ממש כמו שבמפעל לייצור בקבוקים יימצאו הפועלים שיקודמו למשרות הנהלה זוטרה), אבל רוב רובם של העיתונאים הם פועלים. למעשה, הם פועלים שמרוויחים דומה או אפילו פחות מפועלי הייצור בכל מפעל ממוצע. לעיתונאים בתחילת הדרך בטלוויזיה למשל, יש עבודה מעניינת, מאתגרת, מרגשת, משפיעה - ומשכורת של 6000 ש"ח אם שפר עליהם גורלם. לחלקם גם את הסכום הזה אין בתלוש המשכורת בסוף החודש. הם מדמיינים שאוטוטו הם נוגעים באיזה "זוהר" שהתקשורת מייצרת סביב עצמה, אבל כשהם מספיק זמן במקצוע הזה הם מבינים שאין זוהר. זו עבודה עם אפס ביטחון תעסוקתי, משכורת גרועה, ושעות עבודה גמישות מאוד (אפשר לעבוד גם 15 שעות ביום לפעמים, אבל המשכורת לא תשתנה).

האינטרס של הפועלים ושל המעסיקים לעולם לא יהיה אותו אינטרס. המעסיק יראה לנצח בפועל כאמצעי ייצור ותו לא. עוד משהו שמשרת אותו בדרך להכניס עוד רווחים ולמשוך עוד דיבידנד. הפועל-העיתונאי הוא, עבור רוב הבעלים והמו"לים, עוד הוצאה ממש כמו דפי ה- A4 במדפסת וכמו האינטרנט במערכת. אמצעי ייצור ותו לא. הפועל-העיתונאי הוא בסך הכל עוד ספק. אין לבעלים שום מחויבות כלפיו, ובגלל אותה תופעת "זוהר" טיפשית שפושה בציבור, ובגלל אותו רצון של אנשים לגעת בו - הבעלים יכול להחליף את הפועל-העיתונאי במודל חדש יותר וזול יותר כמעט מדי שנה. יש המונים שמתים לעבוד בעבודה ה"זוהרת" הזאת, אז מוציאים ישן מפני חדש על בסיס חודשי כמעט.

האינטרס של הפועל-העיתונאי הוא לשרוד. להתקיים. לא למצוא את עצמו זרוק ברחוב עם מקצוע שמקומות העבודה שמעסיקים את אנשי המקצוע כמוהו הולכים ונסגרים כל הזמן. כיצור שורד, הפועל-העיתונאי מפתח תודעה תאגידית (כוזבת למדי) שקובעת שאם יהיה לויאלי לתאגיד ויילחם את מלחמותיו, יתכן וחרב הפיטורין הבאה לא תונף מעל ראשו. שאם רק ישחק לפי הכללים ויהיה דף A4 טוב, הכל יהיה בסדר.

ההתנגשות הזאת בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס של הפועל-העיתונאי (אחד רוצה לקבל את אותו מוצר במחיר שהולך ויורד והשני רק רוצה שימשיכו לקנות ממנו את המוצר שהוא מספק, בכל מחיר, ובלבד שיהיה לו כסף לאוכל) מביא לאחד משני מצבים: האחד, הנפוץ, הוא המצב של התודעה התאגידית. זה המצב שבו פועלים-עיתונאים מתאגידים שונים מתכתשים עם פועלים-עיתונאים מתאגידים אחרים ונלחמים את מלחמות הבעלים בניסיון נואש להראות כמה הם בסדר, כשלמעשה הם מתכתשים עם היחידים שאיכשהו מזדהים איתם ומבינים את כאבם: אחיהם הפועלים-עיתונאים. הרי מבחינת המו"ל של עיתון פלוני, עובדיו של עיתון אלמוני יכולים להיחנק (הרי לא אכפת לו אפילו מהעובדים שלו כי הם רק ספקים מבחינתו) וכנ"ל היחס של המו"ל של עיתון אלמוני כלפי עובדי עיתון פלוני. הדבר היחיד שמעניין באמת את המו"ל הוא להשמיד את העיתון השני כדי שהתחרות תפחת והוא יוכל - בשאיפה - להגדיל את עוגת ההכנסות שלו על בסיס ההכנסות שעשה העיתון השני שחדל מלהתקיים. 

זה בדיוק הדבר שראינו במלחמת מעריב-הארץ השבוע. עובדים זוטרים יותר ופחות שמלכלכים זה על זה בכל רשת חברתית אפשרית, כאילו שמדובר ביחסי איראן-ישראל. נלחמים את מלחמות המעסיקים שלהם, במקום להתעסק בהישרדותם שלהם, ושל עמיתיהם - אחיהם בכלי תקשורת אחרים. זה קרה אחרי שבוע של מופת קולגיאלית כשנציגים מכל כלי התקשורת באו להפגין יחד עם עובדי חדשות 10 ועובדי מעריב שנלחמו למען פרנסתם. נציגים מכל ועדי העובדים שהוקמו על ידי ארגון העיתונאים, איגוד העובדים של העיתונאים, יצאו באמצע יום העבודה כדי להביע סולידריות עם עובדים אחרים.

ואז באו המנהלים והתחילו את קרבות הדיאדוכים שבין מעריב להארץ. ההנהלות הן ההפך המוחלט מהעובדים. האינטרסים הפוכים. המטרות הפוכות. אגלה לכם סוד גלוי למדי: מקום העבודה שלי נמצא בסכנת סגירה, אם לא יועבר אליו התקציב לשנה הבאה ממשרד האוצר. אחד הסכינים הכי גדולים שנתקעו בגב החדשות בכבלים ו-150 העובדים בכלי התקשורת הזה היה כששני עובדים מערוץ 10 שנשלחו מטעם ההנהלה אמרו לח"כים שאסור לתקצב את הכבלים כל עוד אין פתרון לערוץ 10. לו היינו מטומטמים, הרי זו הייתה עילה למלחמת עולם בין עובדי הכבלים לבין עובדי חדשות 10. הרי איך הם מעזים בשעתנו הקשה לתקוע בנו סכין?

אבל הבנו היטב שמי שעומד מאחורי זה היא ההנהלה שחושבת שכך היא אולי תשרוד ושימותו כל השאר, ממש כמו שבסיפור הארץ-מעריב מדובר בהנהלות. באלה שיש להם, ורוצים להגדיל את העוגה: לא בעובדים, אלה שנלחמים להשיג פירור מהעוגה כדי לחלק אותו כארוחה לבני המשפחה שלהם.

וזה בדיוק המצב השני. המצב הנכון. המצב שבו התודעה התאגידית הכוזבת נמחקת, והתודעה כפועלים פוקחת את העיניים: המצב בו מבינים שלפועלים-עיתונאים כמו לכל פועל אחר בעולם יש שתי אפשרויות, ושתיים בלבד - להתאחד או להיכחד. לעמוד ביחד ולראות מבעד לאינטרסים של ההנהלות, או לעמוד לבד ולהתפלל שחרב הקיצוצים לא תערוף את ראשם. 

להילחם את קרבותיהם של אלה שעם שוך הקרבות לא יגלו ולו גרם של חמלה כלפי הווטראנים אם הדבר לא יתאים לאינטרסים שלהם, או להילחם את קרבותיהם שלהם ושל אחיהם - הקרב למען הפרנסה. למען תנאי ההעסקה. הקרב שאם ינצחו בו יהפכו עצמם מדפי A4, לבני אדם שיש להתייחס אליהם כבני אדם.

סולידריות. זה כל הסוד.

להילחם במלחמות תאגידים או להילחם במלחמות למען עובדים? אני בוחר באפשרות השנייה. די לתודעה הכוזבת. די להיות דפי A4 שכל אחד יכול לרשום עליהם מה שבא לו, ושניתן למחזר אותם ברגע שלא רוצים אותם יותר.

די.

נלחמים רק בשביל עצמנו. לפעמים זה אומר להילחם לצד הבעלים, לאותה המטרה (כמו להציל את מקום העבודה מהתמוטטות, למשל) וזה בסדר גמור. אבל לא נלחמים אחד בשני. לא עובד נגד עובד. לבד אולי נשרוד. אולי. אבל רק אם נהיה ביחד יהיה לנו סיכוי לחיות באמת.

עוד יום על הקרחון הנמס

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עם נשימה שטוחה, דופק גבוה וזיעה קרה. זה היה אחרי שלא עניתי ל-17 שיחות הערב, רובן ככולן מעיתונאים שרצו לדעת מה קורה איתם. מה יקרה איתם. האם יש להם עבודה.

לא ידעתי מה לענות, אז פשוט לא עניתי לטלפון. שיחה שלא נענתה זה הרבה יותר טוב מתשובה של "אני באמת לא יודע מה יהיה". נראה לי.

נתחיל עם מספרים. בסוף השבוע הזה 500 עובדים במעריב ובמקומונים של העיתון הזה (ועוד כמה מאות במערך ההפצה של העיתון) לא יודעים אם יש להם עבודה בשבוע הבא. גם 400 עובדים בחדשות 10 נמצאים באותו מצב. 150 עובדים בחדשות המקומיות (אני אחד מהם) אמורים להפוך למובטלים ב-31/12 אם האוצר ימשיך להתעקש לסגור אותנו. 70 עובדים מהארץ אמורים להיות מוזמנים לשימוע לפני פיטורים בקרוב. בגלובס מדובר ב-30 עובדים. כ-30 אזרחים שעובדים בגלצ מסיימים חוזה בסוף נובמבר ונכון לעכשיו לא מחדשים להם אותו. בידיעות מדברים על משהו כמו 80 עובדים בקבוצה שיצאו לאבטלה בחודשיים הקרובים.

גם אם נניח שלא יהיו עוד פיטורים (וזו הנחה מוטעית, כי אין היום אף גוף תקשורת שלא מדבר על פיטורים) אנחנו מדברים פה על כמעט 1300 עיתונאים שיש סיכוי טוב שיפוטרו בשלושת החודשים הקרובים.

והעולם שלנו קורס.

זה כאילו כל העיתונאים עומדים על קרחון שניתק מהיבשת, והגענו לאזור בו השמש לוהטת, והקרחון נמס וכל הזמן יש פחות מקום לעמוד, ואנשים נופלים מהקרחון למים - והסיכוי להציל אותם הולך ופוחת כי אין מקום על הקרחון אפילו עבור אלה שניתן עדיין לשלוח יד ולהגיע אליהם כדי שלא ישקעו במצולות.

הבוקר הלכתי להפגנה של עובדי חדשות 10 מול בית ראש הממשלה בירושלים. זה היה כמו פגישת מחזור. כל הוותיקים יותר, אלה שעבדו שם כשעוד הייתי כתב בחברה הזאת (עזבתי לפני 5 שנים) היו שם. הם למודי מאבקים, כי לערוץ הזה עוד לא היה יום אחד של נחת כלכלית מיום שנולד. יתכן שההתרסקות המתמשכת שלו היא בגלל ניהול גרוע, יתכן שהיא בגלל רגולציה שאין קשר בינה לבין המציאות ויתכן שהיא בגלל התנכלות הממשלה. למעשה, סביר שכל הסיבות האלה מדויקות. אבל מה שאפשר לומר בוודאות, זה שערוץ 10 לא מתרסק בגלל העובדים.

העובדים, הפועלים השחורים של הענף הזה, הם אלה שמחזיקים את הערוץ על הכתפיים - והם גם אלה שמחזיקים את המאבק על חייו. התחקירנים, המפיקים, אנשי הקונטרול, הכתבים, עורכי הוידאו, עורכי המשנה, הגרפיקאים. השכירים. האנשים שזו העבודה שלהם. שזה אמצעי המחיה שלהם. הפרנסה.

ובאמת, להפגנה בירושלים הגיעו כמעט אך ורק אנשי "הצווארון הכחול" של החדשות. הם הגיעו בשלושה אוטובוסים שפרקו אותם בהפגנה. הטאלנטים, אלה שכנראה ימצאו עבודה גם אם ייסגר הערוץ (שחלקם יצאו בגלוי נגד התאגדות העובדים ורמזו להם שיבולע להם ולערוץ אם יתאגדו במסגרת ארגון העיתונאים) לא טרחו לעלות על המאזדה שהמערכת מספקת להם ולנסוע את המרחק העצום של 65 ק"מ מבית הוורד בגבעתיים ועד בית נתניהו בבירה.

כל מי שמכיר אותי מ"אז", מהימים שעבדתי ב-10, ניגש לשאול אותי מה אני חושב שיהיה. הם יודעים שאני באיגוד. את חלקם הרי צירפתי בעצמי כשנלחמנו בהנהלת הערוץ שתתן לעובדים להתאגד (ההנהלה שעכשיו מתחבאת מאחורי אותם עובדים מאוגדים ונעזרת באותו איגוד ממש... אירוניה זה כאן). שאלתי אותם מה נראה להם. ואז עורך וידאו ותיק אמר לי "האיגוד איתנו. העיתונאים איתנו. בסוף יהיה טוב".

אני לא יודע אם הוא אמר את זה באירוניה או באמת, אבל אני יודע שהייתה לי צמרמורת. הסתכלתי מסביב. פויר מגלובס בא להזדהות. צוות של חדשות ערוץ 2 בא לצלם כדי להביע סולידריות. כתבים ממעריב בירושלים באו גם, להראות לחברים מ-10 שהם לא לבד. גם אני באתי בשם עובדי החדשות בכבלים. 

בפעם הראשונה מאז שאני בתחום הזה שנקרא עיתונות, חשתי את כוחה של העבודה המאורגנת. של ה"ביחד". החזרנו לז'רגון העיתונאי ביטויים כמו ועד, סולידריות בין עובדים, ערבות הדדית, רעות, הבנה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זה היה רגע מכונן. זה היה רגע שבו הבנת שאנשים סביב מאמינים שביחד אפשר לשנות את העולם. אפשר להציל את מקום העבודה שלהם.

וזה מילא אותי באופטימיות.

פתאום, השמש היוקדת שמפשירה את הקרחון עליו אנחנו עומדים, התכסתה בעננים ותהליך ההמסה נעצר. פתאום הרגשתי שכל מה שהבטחנו לכל מי שצירפנו לארגון - מלחמה בלתי מתפשרת על תנאי ההעסקה שלהם - מתגשם.

ואנחנו נציל את חדשות 10 ואת ערוץ 10, כי לעובדים שם מגיע יותר מפיצויים ובעיטה בתחת בדרך ללשכת האבטלה.

ואז בערב - מעריב. הדירקטוריון רוצה לסגור את העיתון שאבא שלי היה פורש על הרצפה ביום שישי וקורא באדיקות (מיד אחרי "דבר", כי הלויאליות למפלגה באה לפני כל דבר). ומיד יוצאת הזמנה להפגנת חירום מול עזריאלי ואני בכלל מכין שניצלים לבנות שלי. ושוב טלפונים, הפעם מחברים ממעריב. רוצים לדעת מה יהיה.

ולא עניתי, כי לא היה לי מה לומר.

ואני עוקב דרך טוויטר ואינסטגרם אחרי החברים שמפגינים בעזריאלי, ומרגיש את העננים מתפזרים מסביב לשמש היוקדת. שוב הקרחון נמס, והניצולים ממעריב שנסחפים איתנו על גביו כבר מרגישים את הבקע בקרח ומסתכלים עלינו - על העומדים על הקרחון - במבט קרוע של "לא!!!". והניצולים האחרים מתעשתים, ומיד מתחילים לנסות לאחות את הבקע מתחת לרגליהם.

ומצליחים.

חגי מהוועד שם סימס לי שמעריב לא ייסגר. הם זוכים להישאר איתנו על הקרחון, לפחות עד הבקע הבא בשכבת הקרח. לא עבר הרבה זמן, והוועד של 10 מעדכן ששטייניץ מתחיל להזיז את עצמו ומקים צוות שידון עם ההנהלה על פריסת החובות. גם מתחת לאנשי חדשות 10 הקרח מתעבה והבקע מתחיל להתמלא בקרח שכולם תורמים להם.

ואצלי? אצלי הקרח כבר דק, ו-150 ניצולים שצפים איתי כבר שנתיים על הקרחון הנמס רואים כבר את הים מבעד לשכבה הדקיקה ומבינים שאם לא תבוא עזרה בקרוב - ניפול לים, ושוב לא נמצא מקום על הקרחון. אמנם אין עדיין בקע, אבל עוד 3 חודשים, כאשר שמש המשבר תגבר, פשוט נצלול אל מתחת לגלים.

יתכן מאוד שזה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי מאז שארגון העיתונאים הוקם. יום שבו שני כלי תקשורת מרכזיים שמעסיקים מאות עובדים עומדים על הקצה, ומחשבים את קצם לאחור. יום שבו, לראשונה, לא ידעתי מה לענות לאנשים ששואלים מה יהיה.

אבל יש לנו אחד את השני. יש לנו סולידריות. אנשים סוף סוף מבינים ששניים זה אחד, ושאחד לבד זה אפס. אם כולנו נחתור כאיש אחד חזרה לכיוון היבשת, נציל את הקרחון שלנו מהמסה. אני מאמין שזה אפשרי. אני חייב להאמין בזה.

זה או להאמין בזה, או להסתכל אחורה על חבורת 150 הניצולים שעומדת איתי על אותה משבצת קרח עליה כתוב "חדשות בכבלים" ולהסתכל למטה על הדגים שכבר רואים מבעד לקרח הדק, ולקבל את זה שסופנו לטבוע בסוף השנה הזאת.

לא מסכים לקבל את זה.

בשביל זה אנחנו מאוגדים. כדי לשרוד את הרגעים האלה. זו שעתה הקשה ביותר של העיתונות בישראל. לא יודע אם זו שעתה היפה ביותר, אבל אני מאמין שיום אחד נסתכל אחורה על הרגעים האלה בגאווה גדולה. נספר יום אחד על איך הצלנו את האנשים על הקרחון.

נספר איך התאגדנו.

נספר איך ניצחנו את אחד המאבקים הכי קשים שיש, ואיך כמעט 1300 איש ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

נספר איך כל אחד נתן מעצמו למעט הכלל, ואיך הכלל שמר על כל אחד. נספר על סולידריות. נספר על איך שרדנו.

עולם מצטמצם

עולם התקשורת הישראלית מצטמצם. קורס לתוך עצמו.


אם בגלל שורת הפתיחה אתם מצפים לפוסט על חופש העיתונות, דמוקרטיה, חשיבותו של הפלורליזם התקשורתי לשיח הציבורי או כל דבר אחר שלומדים בקורסי המבואות של הפקולטה לתקשורת - לא תמצאו את זה פה. אני מצטער, אבל זה לא פוסט על אקדמיה ועל ההוגים שדנו בתקשורת ההמונים, ועל תיאוריות מופשטות, גם אם הן נכונות ומדויקות וחשובות. 


הפוסט הזה הוא על הישרדות.


היום הייתי בכנסת. הלכתי לצלם כתבה על דו"ח מבקר המדינה בעניין השרפה בכרמל. בין ראיון לראיון פרפרתי בין הלשכות השונות למזנון, ושוחחתי עם ח"כים כדי שיתמכו בהצעת החוק שתאפשר לחדשות בכבלים, מקום העבודה שלי, להמשיך ולהתקיים. ב- 31/12 נגמרת הוראת השעה שמאפשרת לנו לחיות. אם לא יעבור החוק, בסוף השנה אנחנו הופכים להיות משפחה שיש בה מפרנסת יחידה - אשתי. אני בוועד, הסברתי לחברי הבית שמכירים אותי עוד מימיי ככתב בכנסת. אם לא תתמכו בחוק אני ועוד 119 עובדים הולכים הביתה. צריך שתצילו אותנו. חייבים. בבקשה.


אחד הכתבים ניגש אליי. אחד שאני מכיר היטב, ויודע שהאתיקה העיתונאית היא נר לרגליו. בחיים שלו לא תיקן כתבה כי מישהו דרש ממנו "לא להרגיז מישהו". לקח אותי הצידה ואמר לי שקיבל טלפון מהמערכת. הבהירו לו שבמהלך סיקור דו"ח המבקר, דו"ח שצלב את שר הפנים ושר האוצר, שלא ייתן דגש לביקורת כלפי שטייניץ. המערכת צריכה טובה מהאוצר כדי לשרוד. זה לא הזמן לריב איתם, הדגישו בפניו. "אני מתבייש", הוא אמר, "אבל איזו ברירה יש לי". אין לך. עניתי לו. תעשה מה שאומרים לך. תוריד את הראש, קח נשימה עמוקה ותקווה שהגל העכור יעבור כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להרים את הראש ולנשום אוויר נקי. 


אמרתי, ולא האמנתי שאמרתי. הרי אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים של אתיקה עיתונאית. רוצה לחשוב שאנחנו אמיצים כמו וודוורד וברנסטין. מפרסמים את כל מה שראוי לפרסום, ללא מורא וללא משוא פנים.


בצהריים חברה טובה סימסה לי שבהארץ מדברים על הימים האחרונים של העיתון. חבר ממעריב שפגשתי היום שמח שראה ששמו לא פורסם בין עשרות המועמדים לפיטורים, אבל לא מעט חברים שלו מופיעים ועוד איך. אחר הצהריים קיבלתי טלפון בהול ממישהי שעובדת שם, והשם שלה מופיע, והיא מבקשת להצטרף לאיגוד כי היא חייבת שיגנו עליה בשימוע - "תגיד כמה זה עולה", היא אמרה, "אני אשלם". זה לא עולה, אמרתי לה. רק תשלחי לי את טופס ההצטרפות. נעזור, הבטחתי, ומיד תיקנתי: נעשה כל מאמץ לעזור.


שתי קומות מתחת לדסק שלי, בדסק של חדשות 10 בירושלים כולם בדיכאון, מספרים לי. כל עובדי המערכת מחשבים את קיצם לאחור. אחד הצלמים מספר שבדסק הראשי בגבעתיים, מי שיכול כבר בודק מה הסיכוי למצוא עבודה אחרת. כן, כרגע נראה שרובם ניצלו מהסבב הזה של הפיטורים, אבל לך תדע אם חודש הבא לא יתחיל סבב נוסף.


אחרי שיחה עם עוד ח"כ אני מקבל טלפון ממישהי מאחד העיתונים. אומרת שמדברים אצלם על לשחרר שליש מהמערכת. שואלת כמה אנשים חסרים כדי להקים ועד. אולי ועד יצליח להציל שם כמה אנשים, היא אומרת. 


"מה הוועד שלכם יעשה?" שואל אותי אחד הכתבים על מה שקורה במעריב ובחדשות 10. אני מסביר, בטון הכי מלא ביטחון שאני יכול, שמרגע שהעובדים מאוגדים יש להם את האפשרות לקיים מו"מ. לנקוט בפעולות. לעשות צעדים ארגוניים. הוא עובד באחד העיתונים שבהם עוד לא הקמנו ועד. עדיין מתלבט אם להצטרף לאיגוד או לא. "ותצליחו?", הוא שואל, "תצילו עובדים מפיטורים?". אני מקווה, אני אומר לו. לעזאזל, אפילו סיכוי קטן לחיות זה טוב יותר ממוות ודאי, לא?


ואני? הראש שלי בכלל בעניינים שלי. במקום העבודה שלי. בחוק שצריך להאריך כדי שהעובדים אצלנו לא ילכו הביתה. לך תכיל את הצרות של כולם. הרי מה אני? כולה שכיר. פועל. אחד כמו כולם. 


רק אחד שמנסה להתפרנס בכבוד. לא יותר מזה.


ושוב מפרפר. ועוד שיחה עם עוד ח"כ חשוב ובעל השפעה. תבין, אני אומר לו, חדשות בכבלים זה חשוב. אנחנו היחידים שעושים אייטמים על הפריפריה כל יום. רק אצלנו שומעים על חצור הגלילית ועל גני תקווה ועל מצפה רמון, בלי שיהיה שם רצח או איזה אסון אחר. באמת שאנחנו חשובים. תתמוך בנו. זה חשוב.


ואז, בא הרגע הכי קשה שהיה לי לאחרונה.


ליד מזנון הח"כים פגש אותי ח"כ מהקואליציה. עמדתי שם עוד שלושה כתבים כשהוא ניגש אלינו, כולו מחויך. "קשה לכם באיגוד, הא? מפטרים עיתונאים", הוא אמר לי. "כמה עשרות במעריב. מפטרים בהארץ. תגידו תודה לדפני ליף כי זה בזכותה. בזכותה אין מפרסמים. בוא נראה אתכם מעודדים שוב את המחאה כמו בקיץ הקודם". 


מפטרים עשרות אנשים. מקום העבודה שלי גם הוא בסכנה. אנשים יוצאים לשוק שלא צריך אותם כי הוא מוצף ממילא, והוא מחייך. מחייך, ונותן צ'אפחה כזאת של "איזה קטעים איתי". וכל מילה שלו דוקרת בחזה. כל הברה שלו היא סטירה. כל צליל הוא רעש המכה שמקבל עובד שקיבל היום טלפון שמזמין אותו לשימוע.


כי העולם שלנו מצטמצם מאוד. כי העיתונאים בישראל חלשים. מאוד חלשים. כי מנהלים שמתקשרים ואומרים לא לסקר משהו, זה דבר נורמטיבי כי כולם צריכים להתפרנס. כי אם יש חרם מודעות כי איזה עיתון הרגיז איזה טייקון, העיתונאים יהיו הראשונים שיפוטרו, ובד"כ יפטרו קודם כל את אלה שהרגיזו את בעל ההון, כדי לשלוח מסר של פיוס. הי, אם כבר חייבים לפטר מישהו, עדיף לפטר את אלה שמעצבנים את העשירים, לא?


ואתה שומע את כל הדברים האלה כי אתה באיגוד, וכי ארגון העיתונאים נלחם היום באיזה מיליון חזיתות בו זמנית כדי להציל את מה שיש, בקרבות בלימה מתישים ונואשים נגד חיסול העיתונות. וכי אתה חלק מזה. שדר שאני מאוד אוהב אמר לי היום שזה נהדר שהקמנו איגוד, אבל איחרנו בעשר שנים. שזה נגמר. שהעיתונות מתה. שהעולם שלנו רק ילך ויצטמצם.


יש מצב שהוא צודק. האמת? רוב הסיכויים שהוא צודק. אבל אני חייב להאמין שיש סיכוי שנציל את עצמנו. שאם נהיה מאוחדים תחת אותו דגל ועם אותן מטרות ואותה מחויבות הדדית של אנשים אחד כלפי השני, נוכל לשרוד את התקופה הזאת. חייב להאמין. בלי זה, למה לטרוח בכלל.


בכל פעם שבה אני ניגש לעוד ח"כ, ואומר לו "תעשה טובה. זה 120 עובדים. תתמוך בהארכת את החוק של החדשות בכבלים. זה חשוב. בבקשה", אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם בה אנחנו מצרפים עוד מישהו לאיגוד, אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם שבה אנחנו מקימים ועד בכלי תקשורת שלא היה בו ועד מעולם, אני מאמין שזה משפיע.


העולם שלנו, עולם העיתונות, מצטמצם. הוא הולך ונלחץ לתוך עצמו, נשאב לאיזו נקודה קטנטנה אחת והולך וקטן. בכל פעם שבה אנחנו עושים למען עצמנו ומקימים ועד, אנחנו מרחיבים אותו. קצת, לא בקצב שמשתווה לקצב ההקטנה - רחוק מהקצב ההוא - אבל מגדילים.


חייבים להאמין בזה.


אחרת, באמת מה הטעם בהכל. 

להבין את המובן מאליו

זה מפתיע כל פעם מחדש עד כמה המובן מאליו הוא בלתי מובן לרבים כל כך.


השבוע הייתי במילואים, והמדינה שבתה למען זכויות עובדי הקבלן. בגלל שהיינו בשטחי האש של צאלים, היינו מנותקים מהחדשות כמעט לחלוטין. אף אחד מהחבר'ה בפלוגה לא הושפע מהשיח במדינה, כי היינו די מנותקים ממנה.


ניגשתי לכמה מהחברים לשאול אותם מה דעתם על השביתה. זה היה אחרי שגיליתי שכאילו לא מספיק קשה לה כשאני לא נמצא בבית והיא לבד עם הבנות, אשתי תיאלץ להיאבק גם עם אפשרות שהגן יהיה סגור עקב שביתת הסייעות.


לא ממש מפתיע, אבל כל מי שעובד במקום עבודה מסודר כמו עובדי המדינה, החברות הממשלתיות, המפעלים הגדולים ושאר המקומות שיש בהם איגוד מאז ומעולם תמכו ללא סייג בשביתה. כולם אמרו שלא מתקבל על הדעת ששני עובדים יעבדו באותה עבודה בדיוק, באותו מקום עבודה - ואחד מהם יהיה עובד קבלן בשעה שהשני מועסק ישירות. שהפנסיה של אחד תהיה גדולה יותר משל חברו כי אצלו המעסיק מפריש יותר לימי הזקנה שעוד נכונו לו, בשעה שחברו שיושב לידו במשרד נאלץ לבצע את כל ההפרשה לפנסיה בעצמו או שלא יהיה לו גרוש כשיגיע לגיל 67.


אלו שעובדים כשכירים בשוק "הפרטי" הסתייגו מהשביתה. הרי עופר עיני מושחת. ההסתדרות רקובה. הכל מונע מפוליטיקה. זה תעלול בחירות. לא אכפת לאיגודים באמת מעובדי הקבלן. 


בדרך הביתה, ביום חמישי, קיבלתי מייל מהחברים בארגון העיתונאים. המנהלים של ynet פיטרו את הנציגים שלנו שם. את אלה שהחתימו את עובדי האתר על הצטרפות לאיגוד, כדי שנגיע שם לשליש מהעובדים שהם חברים מה שמבטיח יציגות והקמתו של ועד מוכר וחוקי שמייצג את העובדים מול הבעלים והמנהלים. 


הכל התחבר לי.


כשאני מנסה לצרף אנשים לאיגוד ממקומות שאליהם עוד לא נכנסנו, מקומות בהם עוד לא הקמנו ועד אני תמיד שומע את אותם הדברים. את הרצון שהמצב הנוכחי, בו העובד הוא אסקופה נדרסת ונטולת זכויות, ישתנה - אבל מצד שני את הפחד המצמית מפני זעם המנהלים. כולם רוצים שיקרה משהו, אבל אף אחד לא מעז לשנות את המציאות.


ואז, מוצאים את הסיבות למה לא להצטרף לאיגוד - הרי הוא בהסתדרות, והיא מושחתת. ועופר עיני שם. והתירוץ האהוב עליי יותר מכולם:


הרי זה לא יעבוד והצטרפות לאיגוד מקצועי לא תשנה שום דבר.


ואני לא שומע את זה רק מקולגות בהקשר של המקצוע שלנו, של ארגון העיתונאים. אני שומע את זה גם מאנשים שעובדים בהייטק, ומאלה שעובדים בחברות התקשורת, ומעובדים במפעלים קטנים - כולם אומרים את אותו הדבר.


כולם כל כך הורגלו לתודעה הכוזבת ולפיה אין שום סיכוי לשנות את המציאות האפרורית והנוראית בה ניתן לבעוט אותם ממקום העבודה תוך 30 יום עם מכתב פיטורין, שהם לא מעלים על דעתם שיש אופציה אחרת. הם לא זוכרים שבדור של ההורים שלנו, לא לפני מיליון שנה, כמעט כל העובדים היו מאוגדים. כמעט כולם נהנו מהגנה של ועד. של הסכם קיבוצי. של רשת ביטחון סוציאלית.


אבל אנחנו, משכילים יותר מהורינו, צברים ברובנו, כאלה שגדלו במערכת החינוך של המדינה - במקום לצעוד קדימה, זינקנו אחורה. הנה כמה שאלות לכל אלו שאין ועד במקום העבודה שלהם: כמה מכם בטוחים לחלוטין במקום העבודה שלכם? כמה מכם יודעים בוודאות שאין שום סיכוי שיפטרו אתכם סתם כך? כמה מכם מרגישים את אותו ביטחון תעסוקתי שהיה להורים שלכם? כמה מכם יודעים להגיד שמקום העבודה הנוכחי שלכם יהיה זה שממנו תפרשו כשתגיעו לגיל הפרישה?


כמעט אף אחד, אני מתאר לעצמי.


וזו מציאות חיינו במדינת ישראל כיום. וזו מציאות מאוד מאוד חולנית.


היא חולנית כי היא לא מאפשרת לנו תכנון פיננסי ארוך טווח. היא חולנית כי היא לא מאפשרת לנו ביטחון סוציאלי. היא חולנית כי היא לא נותנת לנו לבלות זמן עם המשפחה שלנו וגורמת לנו לנצל כל דקה פנויה לעבודה פן הבוסים שלנו יחשבו שאנחנו מזלזלים ויזרקו אותנו ממקום העבודה.


היא חולנית כי היא לא נורמלית ולא נורמטיבית.


ועכשיו אנחנו עושים מהפכה בתקשורת, עם ארגון העיתונאים שמאגד את כל הכתבים, והעורכים, והמפיקים, ועורכי הוידאו, והצלמים, והמקליטים, וכל מי שעובד במקצועות העיתונות. ועכשיו גם ההסתדרות עושה היסטוריה עם עובדי הקבלן, כי עובדים מאוגדים עומדים שכם אל שכם עם הקולגות שלהם שהזכויות שלהם נרמסו - ומשנים עבורם את העולם.


ככה זה חברים, ביחד אפשר לנצח: לבד אין לאף אחד סיכוי. זה כמו לקום להסתערות בצבא: כשאחד מסתער, הוא מטרה קלה ליריב - מכוונים אליו את כל הקנים, והוא נופל. כשפלוגה שלמה קמה, הרבה יותר קשה לפגוע בכולם, ועצם המאסה שקמה בבת אחת גורמת לפחד אצל היריב ולעתים קרובות גם לנסיגתו.


והעובדים של ynet? הבהרנו למנהלים שלהם שהם נציגים של איגוד עובדים. שאסור לגעת בהם, ומי שיפגע בהם יזכה לתביעה אישית על ניסיון לשבירת התארגנות עובדים. זה בא עם תג מחיר של 200,000 ש"ח. לא זול לדפוק את העובדים, מסתבר.




כשאומרים לי את התירוץ שאני אוהב, "זה לא ישנה שום דבר", אני אוהב לתת תשובה אחת: אחלה, אז מה אכפת לך שננסה?




לפני שבוע אף אחד לא העלה על דעתו שעובדי הקבלן יקבלו משהו חוץ מאצבע משולשת המופנית לפניהם. היום יש מו"מ על השאלה האם אחרי שיקבלו את כל הזכויות, ויועסקו בצורה ישירה על ידי המדינה, תהיינה עוד שביתות או לא.


עובדי הקבלן, האסקופות הכי נדרסות במדינת ישראל, הפכו פתאום לבעלי זכויות. עיתונאים, מגזר שב-25 השנים האחרונות נרמס עד עפר, הפכו לחברי איגוד. זה הכוח של העבודה המאורגנת. זה הכוח של הפועלים והשכירים. זה הכוח של כולנו.



אז יאללה, חברות וחברים - זה הזמן להתאגד.


זה כל כך קל לנצח כשכולם קמים ביחד למאבק. כל כך קל. אבל בשביל זה צריך שכולם יהיו ביחד. בשביל זה צריך להצטרף לאיגוד.

כנס התקווה להצלת התקשורת

זו התחושה הזאת.


היא נורא מוזרה.


זר לא יבין זאת.


תכל'ס, אם לומר בכנות - אני לא בטוח שאני מבין זאת.


בשבועיים ויומיים הצלחנו לעשות דבר שאף אחד לא האמין שנצליח לעשות. הצלחנו לעשות משהו שרק חלמנו עליו, אבל זה היה מהחלומות האלה שאתה לא מספר עליהם לאחרים מחשש שיסתכלו עליך כאילו אתה לא שפוי. כאילו אתה חי באיזו בועה משל עצמך, מנותק מהמציאות.


עד לפני שבועיים ויומיים, כל מי שאינו עיתונאי היה בטוח שעיתונאים חיים טוב. שכל מי שהשם שלו מתפרסם על כתבה בעיתון או ששומעים את קולו ברדיו או רואים את פניו בטלוויזיה, נמצא בדרך לבוננזה כלכלית. הרי הוא בטלוויזיה. הרי היא כותבת בעיתון. הרי שמעתי אותם הבוקר בדרך לעבודה.


אני בספק אם יש מישהו שידע איזו תעשייה מנצלת היא תעשיית החדשות בישראל. למעשה, אני בטוח שאין אף אחד שלא היה חלק ממנה שידע על כך. הסיבה היא טכנית להכעיס: התקשורת הישראלית מדווחת על עוולות שמתרחשות בכל מקום במדינה. היא מדווחת על פועלים יגעי כפיים שלא מקבלים משכורת, על מחאה חברתית, על קריסת ענפים כלכליים - על הכל.


חוץ מאשר על עצמה.


ככה זה. אף אחד לא רואה את הגיבנת שלו.


וצרכן התקשורת הממוצע, כל אחד ואחת מאיתנו, יודע שטאלנטים מרוויחים תועפות. הוא גם יודע שברוב אמצעי התקשורת יש פרסומות של הגופים החזקים במשק שמשלמים לא מעט כדי לקבל עמוד בעיתון או 30 שניות במבזק הפרסומות הבא ברדיו או בטלוויזיה. הוא מניח שהכסף הזה בטח מעשיר את קופת יצרני החדשות שלו, ושבטח הם - אלה שטוענים שהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, והרשות הרביעית וכל זה - בטח הם מתייחסים כמו שצריך לעובדים. רוצים אינדיקציה לזה שכולם חושבים כך? כל שנה רף הכניסה לפקולטות השונות לתקשורת במוסדות להשכלה גבוהה עולה. כולם רוצים להיות עיתונאים. טאלנטים. 


כולם רוצים את הבוננזה.


והצרכן הממוצע לא יודע שמאחורי הכתב שמבליח לו בשעה 20:07 בשידור חי ממקום שקר כלשהו עומדים גם צלם, ומקליט, ומפיק ניידת, ומפעיל ניידת. ושהם מעבירים את השידור לטכנאי ב- MCR שמעביר אותו לקונטרול. ובקונטרול הבמאי שואל את עוזרת הבמאי כמה זמן לאייטם הבא, וה-CG מכין את הסופר (הכתובית) עם הקרדיט לכתב כדי שהעורך והמפיק שיושבים מאחוריו לא יצרחו "איפה הסופר?!", ונתב התמונה מוודא שהכתב ייכנס לשידור בדיוק ברגע הנכון, והסאונדמן מבקש מהכתב לספור עד 10 כדי לוודא שהלוולים מדויקים. הוא גם לא יודע, צרכן התקשורת הממוצע שמחוץ לקונטרול יושב עורך משנה שבודק מה משדרים המתחרים, ויש עורכי וידאו שעדיין עורכים את החומרים למהדורת הלילה שתתחיל בעוד כמה שעות, ומפיקי שידור שרצים בין חדרי העריכה, והתחקירניות של תוכנית הבוקר שיישארו בדסק הרבה אחרי שכולם כבר יילכו.


התוכנית שלהן מתחילה ברבע לשבע, ואין טעם שייסעו הביתה לשעתיים-שלוש של שינה.


ומה שתיארתי עכשיו הן רק 2 דקות של שידור חי. ולא ציינתי את המאפרת של המגיש, ואת זו שאיפרה את הכתב בשטח, ואת המפיק הראשי שיושב תמיד ומוודא שהכל עובד, ואת הקשביה שבודקת חדשות מהעולם 24/7, וכך הרשימה היא אינסופית.


מאות אנשים עובדים כל יום כדי שתקראו את העיתון שלהם. כדי שתשמעו את המבזק שלהם. כדי שתראו את המהדורה שלהם.


מאות.


ואותם מאות, ברובם, הם עובדים מנוצלים.


הם עובדים שחתומים כולם על חוזה אישי שהדבר האישי היחיד בו הוא השם ומספר תעודת הזהות של העובד - כל שאר הסעיפים הם בדיוק מה שחתמו עליו שאר העובדים בחברה. ובכל חוזה אישי כזה נקבע שניתן יהיה לפטר את העובד בתוך 30 יום, בלי הסברים. 


חודש. זה האופק התעסוקתי של העיתונאי השכיר בישראל. העיתונאי הפרילנסר, שעושה בדיוק את עבודת השכיר אחד לאחד, נהנה מאופק תעסוקתי של 24 שעות בלבד.


זוהי מציאות המקצוע שלנו. זוהי המציאות בה חיים העיתונאים שמדווחים לכם על העולם. יש חרב תמידית על צווארם. ראשם נמצא תמיד על הגיליוטינה. להוריד את הלהב או לא היא החלטה של המנהלים שלהם - ולהם אין שום זכות להתערב בהחלטה.


במידה רבה, מדובר באחת התעשיות בהן מעמדו של העובד הוא הגרוע ביותר. אחוז ניכר מהעובדים הקבועים כלל לא נהנים מיחסי עובד-מעביד, ואלו שכן מרוויחים משכורות שבדרך כלל נמוכות יותר מהשכר הממוצע במשק. פועלים שחורים שמשדרים מהדורות חדשות נוצצות מגלאם, או מייצרים עיתונים מבריקים מרוב פוטושופ.


פועלים מנוצלים.


ואז החלטנו לשנות את המציאות הזאת.


החלטנו, קבוצה קטנה של עיתונאים, שהגיע הזמן להבין שבסופו של דבר אנחנו לא שונים מכל תעשייה מנצלת אחרת, ותעשיית החדשות הישראלית היא תעשייה מנצלת - גם אם אנחנו מתים על העבודה שלנו ולא חושבים להחליף אותה בעד שום הון כי היא מרתקת. 


והקמנו איגוד. והמצאנו לו שם: ארגון העיתונאים בישראל. 


והתחלנו בקטן. חתמנו ראשונים, וביד רועדת מהתרגשות, על טופס ההצטרפות להסתדרות. המשימה הבאה הייתה לצאת מהארון ולהתחיל להחתים חברים לארגון. נשמנו עמוק ופנינו לחברים שלנו. הצענו להם להצטרף.


והם באו.


והם עדיין באים.


והגענו היום, 16 ימים מאותו יום בו חתמנו על טפסי ההצטרפות שלנו, למצב שבו מאות עיתונאים מכל כלי התקשורת מאוגדים באיגוד. מאות שכוללים בתוכם כתבים, עורכים, צלמים, מפיקים, עורכי וידאו, מגיהים, גרפיקאים, מקליטים, פרשנים, טאלנטים-מגישים, שדרים - עיתונאים!


וביום שישי הקרוב נערוך את כנס היסוד של האיגוד. אולם גדול. 


הרבה אנשים.


הרבה אנשים שבאים לשמוע ולראות אם החלום הפך באמת למציאות. לראות אם באמת יש איגוד, או אם השמועה הזאת על ארגון שידאג לזכויות של העובדים בתחום הפרוץ הזה הן לא יותר ממקסם שווא.


והם יגלו שזה אמיתי. 


הם יגלו, והם יחושו תחושה שהם לא מכירים. הם יהיו מוקפים באנשים שהם מכירים מכל מיני אייטמים או מקומות עבודה, ויהיה להם פתאום נעים בכל הגוף. והם יהיו בטוחים שזה בגלל שהם מזהים כל כך הרבה אנשים שהצטרפו לאותו איגוד שהם הצטרפו. הם יהיו בטוחים שמה שהם מרגישים, התחושה הזו של ביטחון, נובעת מההיכרות עם כולם.


אבל רק כשהם יעכלו את המשמעות של ארגון עובדים של כלל התקשורת הישראלית - כזה שיילחם עבורם ויביא את הקולגות שלהם להילחם עבורם ממש כמו שהם יעשו עבור הקולגות שלהם - הם יבינו איך הם מרגישים באמת:


הם ירגישו סולידריות. הם ירגישו אחווה.


הם ירגישו את מה שלכתוב אותו עושה לי צמרמורת ומרגש אותי עד היסוד:


הם ירגישו שהם חלק מאיגוד. שיש איגוד מקצועי אמיתי לעיתונאים!


כי זו כל הזמן התחושה הזאת.



היא נורא מוזרה.


זר לא יבין זאת.


תכל'ס, אם לומר בכנות - אני לא בטוח שאני מבין זאת.


חלמנו על איגוד - והגשמנו את החלום.


ועכשיו כבר אף אחד לא מפחד יותר שיסתכלו עליו מוזר כשהוא מדבר על יחסי עבודה בתקשורת. ואם שינינו את השיח בתחום שלנו בשבועיים והפכנו מושגים כמו שכר הוגן, ייצוג עובדים וזכויות למושגים שמדברים עליהם בפינות הקפה בכל דסק חדשות בארץ - אז כבר עשינו מהפכה.


שיגיע כבר יום שישי. שיתחיל כבר הכנס.


זה יהיה הרגע בו נהפוך מסוג של עבדים שכותבים ידיעות לעובדים בעלי מודעות. זה לא יהיה כנס החירום להצלת התקשורת - זה יהיה כנס התקווה להצלת התקשורת.


אלה ימים מרגשים. 


מטלטלים. 


אלה הימים בהם חלום הופך למציאות. הימים הכי יפים שיש.

איגוד

באחד מימי חמישי לפני תשעה חודשים נשלחתי לבאר שבע להחליף את העורך הקבוע של המהדורה שלנו שם. כשאתה מגיע כאורח לרגע לדסק אחר, אתה שואל את העורך הקבוע ואת הכתבים אילו נושאים יש להם על סדר היום.

אחת הכתבות שכולם הסכימו שחייבים לעשות באותו יום חמישי הייתה על עובדות הנקיון של אוניברסיטת בן גוריון. מסתבר שהמנקות שהרוויחו שכר זעום, עובדות קבלן כמובן, ניסו להתאגד. רצו שמישהו יגן עליהן מפני פיטורין שרירותיים, ומפני מצב בו הן עומדות לבד מול הנהלת האוניברסיטה ומול החברה הקבלנית - והרי איזה כוח יש להן, כשרובן עולות חדשות ונאלצות לעבוד בשביל גרושים גם כך, כי לא מצאו עבודה אחרת.

אגודת הסטודנטים של בן גוריון עמדה לצד המנקות, והן הצליחו להתאגד דרך ארגון כוח לעובדים. הן הצליחו לחתום על הסכם קיבוצי חדש, שמבטיח להן זכויות סוציאליות בסיסיות כמו גם סוג של ביטחון תעסוקתי שהוא מעבר ל-30 ימי התראה ללא שימוע.

האייטם הזה ניגן על כל מיתר סוציאליסטי בלב. זה סיפור קלאסי של האנשים השקופים שמבינים שיש להם כוח אם רק יעמדו אחד לצד השני. שבסוף, אם מתעקשים ומתאמצים ומגלים סולידריות אפשר לנצח את הגדולים. את הקבלן. את האוניברסיטה.

ואז הגיע זמן השידור, ומאיה המגישה הקריאה את הפתיח שכתבתי, והבמאי צעק "רול!" והכתבה התחילה לרוץ, ואחת המנקות - עם מבטא רוסי כבד ועברית רצוצה למדי - אמרה: "היינו ביחד ורק בביחד ניצחנו".

והמשפט הזה, הלא ממש נכון תחבירית, נשאר לי חקוק בזיכרון. 

הוא נשאר שם, כי ברגע שהיא אמרה את זה, פתאום קלטתי עובדה שידעתי מזמן שהיא נכונה אבל משום מה הדחקתי אותה כל הזמן לאחורי הראש - אולי כי זה לא היה נוח, ואולי כי אף פעם אין תזמון טוב, ואולי זה כי קיוויתי "שמישהו יעשה משהו" כמו שכולנו עושים כל כך הרבה פעמים:

הרי גם אני לא מאוגד. הרי גם לי, כמו לרוב האנשים במקצוע העיתונות, יש אופק תעסוקתי של 30 יום ללא שימוע. כן, בכל רגע נתון לפי החוזים האישיים שלנו, יכולים לבוא מעסיקינו ולומר לנו לא לבוא יותר לעבודה בעוד חודש. אז ברור, מגיעים פיצויים כחוק והכל, אבל איזה מין חיים אלה כשאתה יכול לתכנן את ההכנסות שלך רק חודש קדימה?

ופתאום הבנתי שהמנקה מהאוניברסיטה בבאר שבע נמצאת כעת במצב הרבה יותר טוב ממני - היא מאוגדת. היא פתחה במו"מ על הסכם קיבוצי באמצעות הנציגים שלה. היא זוכה לביטחון תעסוקתי. שקופה או לא, היא הרבה יותר נראית ממני. מהעיתונאי שמחזיק מעצמו, כמו רוב עמיתיו, כאילו הוא איזה מי יודע מה.

אני חושב שהעבודה שלי היא אחת העבודות הכי מרגשות שיש. אנחנו יודעים הכל ראשונים (כולל סודות שאסור לספר), אנחנו אלה שמתקשרים אליהם החברים כשהם רוצים לברר למה הכוונה במשהו שראו או שמעו - אנחנו סוכני המידע.

העבודה שלי היא אחת העבודות עם הכי הרבה אחריות שיש. אנחנו יושבים על הצומת הכי דרמטית שיש: אנחנו קובעים, במידה מסוימת, על מה ידברו מחר בפינת הקפה במשרד. התפקיד שלנו הוא לאפשר לצופים, מאזינים או קוראים שלנו לנהל את שגרת היומיום שלהם ואנחנו מעדכנים אותם מה קרה מעבר לשדה הראייה שלהם היום. אנחנו מספרים להם מה עשו האנשים שהם בחרו לתפקידים שונים, איך משרדי הממשלה שלהם מתפקדים, מה חדש בתרבות שהם צורכים וכמה-כמה נגמר במשחק ההוא שלא יכלו לצפות בו.

וכל הגורמים האלה (ולא ציינתי את כמות האהבה שמורעפת על כל עיתונאי מצד כל מיני יח"צנים ודוברים ושאר עסקנים ובלבד שייתן לאותו מרעיף ולו כותרת מפרגנת אחת), כולם מתלכדים לידי תחושה אחת - אופוריה. עיתונאים חיים באופוריה תמידית. מכת האדרנלין שמקבלים לפני שידור ידיעה בלעדית או לפני פרסום דרמטי היא משהו שקשה מאוד להתחרות איתו. ואנחנו בטוחים שלעולם חוסן. הרי אנחנו טובים בעבודה שלנו ואוהבים אותה והכל.

אבל אנחנו שוכחים משהו בסיסי:

אנחנו פועלים.

שכירים.

ובניגוד לרוב הפועלים (כולל המנקות ההן מהדרום), ובניגוד לרוב השכירים - לנו אין אף אחד שמגן עלינו. יש את אגודת העיתונאים, שהעובדה שאני בביזנס הזה כבר כמעט עשור ומעולם לא הציעו לי להצטרף אליה מראה משהו לגבי האפקטיביות שלה, כך שהיא לא רלבנטית. אבל חשוב מכך: אין לנו שום שוט כנגד מעסיקים שפוגעים בזכויות העובדים שלהם.

הרי לעולם לא נשבית את התקשורת. אתית אני חושב שזה מעוות להשבית את הגורם שתפקידו לאפשר לאנשים לקבל מידע שבעזרתו הם מקבלים החלטות. אי אפשר להשבית שירות כזה לציבור. מעשית, הרי אנחנו בתחרות. העורך של ידיעות אחרונות לעולם לא ייתן הוראה שלא להוריד את העיתון לדפוס בשביל להציל את עובדי חדשות ערוץ 2. הקריין מקול ישראל לא יקבל הוראה שלא להקריא את מבזק חדשות השעה ארבע, בשביל לעזור לעובדי הארץ.

זה לא יקרה - וטוב שכך.

והבעלים של גופי התקשורת יודעים את זה. הם יודעים שאתית ומעשית לא נשבות לעולם. הם גם יודעים עוד משהו: שבכל שנה מסיימים מאות אנשים מוכשרים יותר או פחות את הפקולטות לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות ובבית הספר כותרת, ומוכנים לעבוד בשביל כל סכום, נמוך ככל שיהיה, ולו רק בשביל להכניס "רגל בדלת" ולהיות בתקשורת. כולם חולמים להפוך לטאלנטים. כולם בטוחים שאם יעבדו לשנה-שנתיים בשביל גרושים, הם יגיעו בסוף לאיזו בוננזה של כסף גדול.

אני יודע - גם אני הייתי כזה. המשרה הראשונה שלי בתקשורת הייתה ככתב בחדשות 10 עם הקמתה של החברה הזאת. המשכורת שלי, כולל נסיעות וסלולרי והכל הייתה 4,500 ש"ח. ומדובר במשרה שהיא הרבה יותר ממשרה מלאה. פעם חישבתי, אחרי חודש שבו סימנתי את שעות העבודה והמנוחה שלי, שהרווחתי 12 ש"ח לשעה. לא, אין פה טעות. שניים עשר שקלים לשעת עבודה. עבודה אמיתית, לא שעות שבהן ישבתי בדסק או משהו.

בנוסף לכך, היה לי גם סעיף מפורש בחוזה שאוסר עליי להצטרף לאיגוד עובדים כלשהו. כשבאתי לחתום על החוזה, אמרתי לזו שהחתימה על החוזים שאני יודע שאסור להכניס סעיף כזה. הרי זה לא חוקי. הרי הזכות להתאגד היא זכות מעוגנת בחוק, ומניעתה היא עבירה פלילית, ולמדנו בשנה א' במשפטים שאם יש סעיף בחוזה שסותר לחלוטין את הוראות החוק - הוא מתבטל.

היא לקחה מידי את החוזה, כיווצה את גבותיה והסתכלה עליי במבט של "מה נהיה איתך, ילד? על מה אתה מדבר?" ואמרה לי: "אז אל תחתום. זכותך".

מובן שמיד חתמתי.

וכך מתנהלת תעשיית העיתונות בישראל. התחרות על כל מקום פנוי היא עצומה, אז העובדים מעדיפים לוותר על זכויות בסיסיות שמעוגנות בחוק ולוותר על שכר הוגן - רק בשביל לעבוד במקצוע הזה.

הנסיעה מבאר שבע לירושלים באותו יום חמישי בו ערכתי את מהדורת הדרום לקחה לי שעה וקצת. נסעתי באוטובוס, ובניגוד לרוב הפעמים לא נרדמתי. ההכרה בכך שאין אף אחד שיוכל להגן עליי אם אזדקק לסיוע בתור עובד לא נתנה מנוח.

כמה חודשים אחר כך פרצה המחאה החברתית הגדולה של הקיץ שהמסר שלה היה דומה - אנחנו בני אדם. יש לנו זכויות. אנחנו לא רק אמצעי ייצור. אנחנו לא רק מריונטות בידיהם של המעסיקים שכאשר נמאס להם לשחק בהן, הם יכולים פשוט לזרוק אותן לפח ולעולם לא להסתכל לאחור.

יש לנו זכויות.

ואז פגשתי עוד עיתונאים שדעתם כדעתי. ואז התחילה ההתארגנות שהשבוע יצאה מהארון. יאיר טרצ'יצקי שדוחף להקים איגוד ארצי לעיתונאים בישראל היה הדוחף העיקרי. ודרור פויר הצטרף. ועינת פישביין. ונורית קנטי שעבדתי איתה ביחד תקופה קצרה בחדשות 10. וחברים מעוד גופי תקשורת. וכולם עם אותו מסר ואותו רעיון: אנחנו עיתונאים, אנחנו מתים על העבודה שלנו - אבל אנחנו מצפים ליחס הוגן מהמעסיקים. אנחנו רוצים שגם בענף שלנו יהיו יחסי עבודה תקינים.

יש לנו זכויות!

המשבר בחדשות 10 רק חידד עוד יותר את הצורך בהקמת האיגוד. הרי הטאלנטים שמרוויחים גם כיום משכורות גבוהות ישרדו בכל מקרה אם הערוץ ייסגר. הרי אלה שהפכו לדובריה הראשיים של ההנהלה כנגד האיגוד, הם הרי ימצאו לעצמם מוקדם מאוד סידור עבודה אחר או סבב הרצאות בתשלום על ההתרסקות של החברה בה עבדו מול ועדי עובדים או יהודים עשירים מארה"ב. לאנשים האלה אין בעיה להמליץ לעובדים האחרים שלא להצטרף.


הרי אם יוקם ועד עובדים בחדשות 10 במסגרת האיגוד, העובדים האחרים עלולים - חלילה! - לבקש תוספות שכר שלא ניתנו במקום העבודה הזה כבר למעלה משנה. בהינתן שסכום הכסף שמשולם למשכורות הוא סכום קבוע (ובמקום כמו ערוץ 10 שבו אין כסף, ברור שלא ניתן להעביר עוד למשכורת), מישהו יצטרך לוותר על חלק משכרו כדי להעלות את שכרם של האנשים השקופים של התקשורת. לאלה שלא מופיעים על המסך בחוזה טאלנט. האינטרס שלהם ושל ההנהלה הוא אחד: ההנהלה לא רוצה איגוד כדי שתוכל להמשיך לעמוד מול העובדים כשהם בודדים, ולא כשיש להם כוח, והטאלנטים פשוט לא רוצים להתחלק בקופה עם כל האנשים ה"קטנים" (ויודגש מיד: ממש לא כולם. בעבר, במשברים קודמים, הטאלנטים היו הראשונים להציע להפחית משכרם למען הקולקטיב. הדור ההוא, כנראה, די נעלם).

סביר שגם להנהלה, כמו לטאלנטים שמדברים נגד האיגוד, יימצא חיש מהר סידור עבודה. הרי מדובר באנשים מנוסים שניהלו ערוץ טלוויזיה, לא בקוטלי קנים. אבל מי יידאג למפיקת השידור? מי ישמור על הזכויות של איש ה- VTR? מי ישים אוכל על השולחן של הילדים של ה- AD שמטפלת בצוותים? מי יוודא שהמקליט גומר את החודש? איפה בדיוק יעבוד הצלם המנוסה, שכבר 9 שנים קורע את התחת בשביל המערכת?

האם להנהלה או לדובריה מקרב העיתונאים הבכירים יהיה אכפת בכלל? 

לדעתי התשובה היא לא. ממש לא. כמו בכל ספינה טובעת שאין בה ארגון מסודר - זה יהיה כל איש לעצמו, כשכולם מתנגשים בכולם ומנסים להיאחז בכל דבר שיצוף כדי לזכות בעוד רגע בלי לטבוע, גם אם זה אומר להעיף מי שהיו חברים לאוניה עד לפני רגע ולשלוח אותם אל המצולות.

אז הקמנו איגוד, ופנינו מיוזמתנו לעופר עיני וביקשנו ממנו להתאגד בהסתדרות כגוף עצמאי לחלוטין. הלכנו אליו כי אם נתאגד במסגרת כוח לעובדים והמנקות מאוניברסיטת בן גוריון ישבתו כאקט של סולידריות, לאיש לא יהיה אכפת. נרצה או לא נרצה - הן עדיין שקופות מדי. אבל אם נמל התעופה בן גוריון ישבות כאקט של סולידריות עם המפעל (גוף התקשורת) שאותו אנחנו נייצג - ירעדו אמות הספים.

זה כוח.

וכוח (לא כוחניות - כוח) נותן זכויות.

ההנהלה של ערוץ 10 מספרת לעובדים שאם הם יתאגדו במסגרת האיגוד החדש, משקיע חדש לא יגיע והערוץ יגווע. מה הסאבטקסט של האמירה הזאת? אף אחד לא יבוא, אם הוא יידע שאתם רוצים תנאים סוציאליים בסיסיים כמו שימוע לפני פיטורין. אף אחד לא יבוא אם לא תסכימו לוותר על כל סיכוי שיש לכם לזכויות.

אני חושב שזה מחריד. לשמחתי, אני עובד היום במקום עבודה הוגן - אחד היותר הוגנים שיש בתקשורת הישראלית. אבל העובדה שדבר כזה נאמר ברי"ש גלי מזעזעת. הרי ברור שדברים דומים יאמרו בכל גוף תקשורת בו יהיה משבר.

לכן חשוב שהאיגוד הזה, איגוד העיתונאים שמאחד בתוכו את כלל העיתונאים בישראל ולא רק גוף תקשורת כזה או אחר, יגיע מהר ככל האפשר לכל עיתונאי מהביטאון של מטולה ועד המקומון של אילת. מרשות השידור, דרך חברת החדשות הישראלית, דרך חדשות 10, ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ - כל גופי התקשורת בישראל.

השבוע הזה, השבוע שבו הקמנו את ארגון העיתונאים בישראל היה קשה. הוא היה תובעני. הצלחנו כבר לצרף מאות מאמצעי תקשורת רבים. אז נכון, באיגוד הזה חברים כל המתחרים של מקום העבודה שלי, וזה קצת מוזר שאנשים מגופים שמתגוששים בזירה התקשורתית יכולים להיות סולידאריים זה לזה - אבל עובדה שזה עובד. זה עובד כי כולנו שכירים. כי יש לנו את אותן הבעיות. כי הגיע הזמן שמכל מערכת בישראל, מכל דסק ומכל קונטרול ובית דפוס תצא קריאה חד משמעית:

עיתונאי ישראל - התאחדו!