יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

אריק איינשטיין 1939-2013

זהו. זה רשמי.
פרופ' ברבש אמר רשמית את מה שידענו מכל קבוצות העיתונאים בוואטסאפ.
אריק מת.
והוא תמיד היה שם, מאז שאני זוכר את עצמי. שירים שהם הפסקול של החיים שלי.
וכשהייתי עצוב הייתי שם לעצמי אריק איינשטיין. וכשהייתי שמח הייתי שם לעצמי אריק איינשטיין. כשאני שם באוטו את האייפון על שאפל, כל כמה שירים הוא ייתן לי שיר של אריק, כי הוא מכיר את הטעם שלי ויודע שכשיש שיר שלו כנראה שלא אלחץ על השיר הבא.
ועצוב לי.
ועלי מוהר הלך, ועכשיו גם אריק הלך, ואיבדנו שניים מהאנשים הכי מרגשים שהיו פה. בטח ככה הרגישו החרדים כשהרב אלישיב ועובדיה יוסף נפטרו.
איבדנו את מורה הדור ואת מרן של החילונים.
וזה לא פייר שזה קורה לפני משחק חוץ.
זה כזה לא פייר.
לאריק מגיע שאחרי מותו יהיה משחק בית בבלומפילד. שכל שער 5 ושער 7 יהיו מכוסים בדגל פרישה ענק עם התמונה שלו ולידה הכיתוב אדומה שלי.
אני לא מצליח לכתוב את הפוסט הזה כי בלתי אפשרי לכתוב פרידה ממישהו שמייצג כל מה שאתה מאמין בו: ישראל, פטיש, מגל, פשטות.
אהבה.
ועצב.
כמה עצב.
יש אנשים יחידי סגולה שעצם הידיעה שהם קיימים בעולם היא עוגן של שפיות והידיעה שהיא ישנם נותנת את שלוות הנפש שתמיד יש על מה להישען. אריק היה אחד מהם.
והוא כבר לא.
אני לא מצליח לכתוב מבעד לדמעות.
תודה אריק. תודה על הכל. ברקע מתנגנת "פגישה לאין קץ".
אין שום דרך לסיים את הפוסט הזה.
עצב.
עצב מושלם וצלול ובהיר וצורב.

יום ראשון, 19 במאי 2013

נשבר הזין

קוראיו העקביים של הבלוג הזה יודעים שאני לא נוטה להשתמש בביטויים כאלה בפוסטים, אבל באמת נשבר הזין.

הבוקר קראתי בעיתון ששר הכלכלה רוצה לשלוח את הצבא לכבוש את הנמלים ולשבור שם את העבודה המאורגנת כי בגלל עובדי הנמלים המחירים בסופר עולים כל הזמן, ולא בגלל שהממשלה החליטה להקפיץ את המע"מ ולא לפקח על מחירי מוצרי היסוד. לפני שלושה שבועות שמעתי את שר האוצר מפנה אצבע מאשימה לעבר החרדים, כי בגלל הדוסים הדירות בארץ יקרות, ולא בגלל שלא בנו דירה אחת בדיור הציבורי בעשור האחרון. לפני שבוע שר הרווחה קרא לעניים לצאת לעבוד, כי הם הרי עניים בגלל שהם עצלנים וחרא של אנשים, ולא בגלל שאין עבודה. והמתנחלים שמוצצים את דם המדינה אשמים, והשמאלנים שנמצאים בשלטון באופן רצוף עוד מלפני שקמה המדינה אשמים, והפיסחים והעיוורים והחיגרים ושואבי המים וחוטבי העצים.

ונשבר הזין.

בנימין נתניהו הוא גאון. הוא פשוט גאון, וכל מי שטוען אחרת הוא או עיוור או נורא לא חכם.

האיש הצליח, בפעם המיליון בערך, לשסות את שבטי ישראל אלה באלה - כולם על כולם. כולם מאשימים את כל מי שלא שייך למגזר "שלו". שמאלנים שמתעבים את בנט פתאום הופכים לעדר מעודדות כששר הכלכלה תוקף את הוועדים "המושחטים" (הטעות הלשונית מכוונת), וימנים מהתנחלויות שבזים לעמדותיו המדיניות של לפיד מריעים לשר האוצר כשהוא תוקף את החרדים על ה"שוויון בנטל".

כולם על כולם.

כולם משתתפים במשחק גדול של מחפשים את הכסף אצל המגזרים האחרים. כולם כועסים על "ההם": מין המון אמורפי עצום ורב של זומבים שמוצצים את דמה של המדינה ו"גונבים אותה" מהאנשים שהם "אנחנו".

איש ידו בכיס אחיו.

ונשבר הזין לגמרי.

חברות וחברים - אין פשוט מזה. יש ממשלה לישראל. יש אנשים שבחרנו כדי שינהלו את המדינה, ומהם אנחנו צריכים לדרוש את התשובות. אין שום טעם בהחלטה שאתם תומכים או מתנגדים לפלישה מזוינת מהאוויר לנמל אשדוד או תקיפה משולבת של שכונת מאה שערים בירושלים, כי זו לא החלטה שלכם.

זו החלטה של הרשות המבצעת. 

זו החלטה של הממשלה.

רצה הגורל ורצו הבוחרים, ובנימין "יש לנו כלכלה מצוינת שכל העולם מתקנא בה" נתניהו התמנה שוב לתפקיד ראש ממשלת ישראל. הוא לא יכול להאשים את הממשלה הקודמת או את הבור שירש מקודמו בתפקיד. זאת אומרת, הוא יכול - אבל גם איפור בעשרות אלפי שקלים לא יסתיר את העובדה שהוא עמד גם בראש הממשלה הקודמת. הוא לא יכול לומר שלא ידע על הגירעון התקציבי, והוא גם לא יכול להגיד שהגירעון הזה לא נוצר בימיו שלו בתפקיד החשוב ביותר בממשל הישראלי.

אבל הוא גאון, כבר אמרתי קודם. הוא יודע שבישראל חיים 8 מיליון אידיוטים (מיליון מתוכם ערבים, וזה באמת מפתיע שאף אחד מהם עדיין לא האשים אותם במשבר הכלכלי - אבל היי, עוד לא נגמרו דיוני התקציב אז לך תדע מה יהיה הלאה). נתניהו יודע שכל מה שהוא צריך זה רק להספין ולסמן אשמים וזה בכלל לא משנה אם אלה עובדים מאורגנים, חרדים, מתנחלים או אפילו את גיבורי המחאה של 2011 - כולם בסדר ובלבד שזה עושה כותרת ומרחיק ממנו את האשמה. מרחיק ממנו עדות.

ונשבר הזין.

אתם רוצים לדעת איפה הכסף? אתם רוצים שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות? אתם רוצים שהאדם העובד יפסיק להיות האדם האובד ולשרת את בעלי ההון? תעשו כמו הטייקונים - לכו לראש הממשלה ולשרים. צאו להפגין. צאו לרחובות. הרי בכל העולם יודעים שנתניהו פריך. שהאיש לחיץ יותר מבקבוק קטשופ. צאו ללחוץ אותו.

צאו לדרוש את מה שדרשנו לפני שנתיים - שינוי אמיתי. צאו להסביר לו שנמאס לנו שמשסים אותנו אלה באלה, ושאנחנו מצפים מהממשלה לדאוג לכולנו לא לפי חלוקה שבטית. שאנחנו רוצים שגם לילד החרדי תהיה רווחה. שגם לילדה הערביה יהיה חינוך ראוי. שגם העובד הצעיר יהיה עובד מאורגן ובעל זכויות. שגם העצמאית שפתחה עסק תזכה לרשת ביטחון סוציאלית כי היא מנוע הצמיחה האמיתי של המשק: שכל אלה הם מדינת ישראל האמיתית, ולא אלה שקרובים לצלחת המתפקעת של משפחת המלוכה.

צאו כבר מהבית.

צאו מהבית אבל לא כחבורת לינץ' כנגד השכנים שלכם. צאו מהבית למענם. זה הזמן להשפיע, לפני שהקפיטליסטים הקיצוניים שבחרנו להנהגה מעבירים את הצעת התקציב שלהם. זה הזמן להוציא את הידיים אחד מהכיס של השני ולשלב אותן מול אלה שבאמת שולחים זרועות תמנון לכיסים שלנו.

זה הזמן.

כי נשבר הזין.

יום שלישי, 16 באפריל 2013

הכרזת העצמאות

ש' ואני עבדנו יחד יותר מארבע שנים בחדשות 10. אני חושב שאם נמדוד את זה (ואני בספק אם זה אפשרי) יש לנו מאות שעות של המתנה מחוץ לדלתות כשאנחנו מחכים למישהו שיבוא להגיד לנו משהו למיקרופון. לפעמים אלה היו חברי כנסת או שרים, לפעמים רופאים בהדסה שמעדכנים על מצב הפצועים, ולפעמים אלה היו סתם אנשים שהיינו צריכים לראיין אותם או לצלם אותם.

עבודה בחדשות, אתם יודעים. ככה זה.

ביום שאני וש' חתמנו על החוזה שלנו בחדשות 10, רגע לפני ה-1/1/2003 (היום בו החברה הוקמה באופן רשמי), חתמנו על סעיף בנספח ב' להסכם. הסעיף היה ברור לגמרי. העובד מתחייב, נאמר בסעיף, שלא להצטרף לאיגוד מקצועי או לארגון עובדים. כדי לחדד את המשמעויות טרחו מנסחי הסכם ההעסקה שלנו והדגישו כי סיכומים בין ארגוני עובדים לבין המדינה על תוספת יוקר וסיכומים אחרים לא ישפיעו על תנאי ההעסקה שלנו. 

חדשות 10 הציעו לי חוזה ככתב למרות שלא הייתי עיתונאי קודם. זה היה במסגרת קונספט של "בואו נחפש בחוץ אנשים שלא היו גל"צניקים וניתן להם צ'אנס". למרות שקיבלתי הזדמנות שאני מודה עליה מקרב לב עד היום, הסעיף הזה הרגיז אותי נורא. הייתי סטודנט (גרוע) למשפטים וידעתי שזה לא חוקי. שאלתי את עורכת הדין שהחתימה אותי אם היא יודעת שזה לא חוקי, ומדוע הסעיף הזה בנספח קיים בכלל. אין בעיה, היא אמרה לי - לא רוצה לחתום? אל תחתום. ולקחה את החוזה.

התנצלתי בנימוס על עזות המצח וחתמתי על החוזה.

זה היה בשיא ימי המחאה של 2011. כבר הייתי עורך בחדשות המקומיות (את 10 עזבתי 4 שנים קודם לכן) והחלפתי ליום אחד את עורך המהדורה בבאר שבע שהיה בחופש. הכתבה הפותחת הייתה על המנקות של אוניברסיטת בן גוריון שהתאגדו. אני זוכר איך התרגשתי מהכתבה הזאת, ואני זוכר את הנסיעה חזרה לירושלים שבה פתאום קלטתי שאני לא מאוגד. שאין לי זכויות בכלל.

בגלל איזה ציוץ בטוויטר על העניין הזה יאיר טרצ'יצקי יצר איתי קשר. אמר לי להפסיק לדבר על זה בקול רם כי משהו מתבשל. אחר כך היו שיחות מעמיקות יותר. הבנו שאנחנו רואים עין בעין. ואחר כך הישיבות הראשונות בדצמבר 2011 כשחיפשנו בית לאיגוד שנקים. ואז הפגישה הראשונה עם יואב ריבק, מיקי פלד, עינת פישביין, דרור פויר, שי ניב, אסף ליברמן, נורית קנטי ורוני לינדר-גנץ (ונטע אחיטוב ודבורה גינצבורג ובן זילכה שהצטרפו קצת אחר כך) והתובנות של גלי גבאי ועו"ד אמיר בשה שהחזיקו אותנו ביד והסבירו לנו איך מייצרים מציאות ולא רק מספרים עליה ועם רום דביר מהאגף להתאגדות בהסתדרות שהוא 180 מעלות ההפך מהתדמית של עובד בבניין הגדול שברחוב ארלוזורוב בתל אביב: צעיר ואידיאליסט.

הוא היה חודש מרגש, דצמבר ההוא. חודש שבו הדופק עלה כל הזמן כי קבענו שב-1/1/12 יוצאים מהארון. מספרים לעולם שהקמנו איגוד ומתחילים להחתים עובדים ולאגד אותם. סימנו לעצמנו יעד: קודם כל לא לריב עם ההנהלות השונות (בעיקר כי ממש אין שום סיבה), ושנית להגיע להחתמה של שליש מהעובדים בכל מקום עבודה: הכמות הנדרשת על פי חוק כדי להכריז על ועד עובדים. נשבענו שנשמור על דיסקרטיות. המילה "ועד" הייתה זרה לגמרי בעיתונות. אף אחד לא ידע מה זה אומר.

ביום שישי, 30/12/11, התקשרתי לדליה בודינגר המנכ"לית של החדשות המקומיות. ביום ראשון, אמרתי לה, אני מחתים את העובדים להצטרפות לארגון עובדים חדש שקם. אני מספר לך את זה כי חשוב לי שתדעי את זה ממני, אמרתי לה. היא הודתה לי על המידע ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה.

בבוקר יום ראשון, 1/1/12, אחרי ישיבת הבוקר שעסקה באייטמים שנשדר באותו יום במהדורת החדשות של ירושלים (שמאז, לצערי, ירדה מהאוויר) ביקשתי מכולם רגע של תשומת לב.

היום קם ארגון עובדים חדש, אמרתי לחברים. קוראים לו ארגון העיתונאים. המטרה שלנו היא לשפר את תנאי העבודה שלנו, לדאוג לכל אחת וכל אחד מאיתנו. המטרה היא שיהיה יותר טוב. יש לי פה טפסים, אמרתי להם. אני אחתום על הראשון, ואני מזמין אתכם להצטרף גם. זה רק למלא טופס - לא יותר מזה. לתת לאיגוד העובדים את הכוח לייצג אותנו. לדאוג לנו.

התיישבתי ליד השולחן שלי, הוצאתי טופס וחתמתי עליו. נחשון, עורך הוידאו, בא לשולחן לחתום. וליאור הצלם. ואורטל. ורוני. ועוד טופס. ועוד אחד. בשעה 9 נפתחה ישיבת הבוקר. בשעה 9:30 כמעט כל דסק ירושלים היה חתום. סימסתי ליאיר שאני שולח טפסים לשאר הדסקים שלנו בארץ להחתים. "בסדר", הוא ענה, "אבל תעשה את זה בשקט".

היעד הבא היה להחתים את עובדי חדשות 10. הערוץ עמד בינואר בפני סגירה (זה יקרה לו עוד פעמיים בשנה הזאת) ואמרו לעובדים שב-27/1 הם מפוטרים. ירדתי שתי קומות מתחת לדסק שלנו, למערכת של 10. ביקשתי ממי שהיו שם להתאסף. אמרתי להם שקם איגוד חדש. שגם בדסק הראשי בגבעתיים מחתימים כרגע את העובדים, ושאני מזמין אותם לחתום.

אף אחד לא חתם.

אנחנו רוצים לבדוק מה עמדת ההנהלה אמרו לי חלק מהאנשים. אנחנו לא בטוחים אמרו חלק אחר. אחד אמר שאם יהיה הראשון לחתום הוא יהיה הראשון להפר את הסעיף בנספח שאוסר להתאגד ויהפוך למטרה של ההנהלה.

ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה - את האויב הכי גדול של העבודה המאורגנת בזמן שבו היא מנסה להתארגן.

את הפחד.

אנשים פשוט פחדו להתאגד. זאת אומרת, כולם רצו איגוד שישמור עליהם ויילחם בשבילים - מי לא ירצה דבר כזה? - אבל אף אחד לא העז להיות זה שחותם על הטופס ומצטרף. מין דינמיקה קבוצתית כזו שבה כולם מסתכלים אחד על השני אבל אף אחד לא חותם. אף אחד הוא לא הראשון לקום ולחתום.

יצאתי מהדסק שלהם והבנתי שזה יהיה קשה - אבל לא הבנתי עד כמה. במשך שבוע וחצי ניסיתי להחתים את החברים שם. רק אחד חתם, וגם זה בתנאי שלא אגלה לאיש שהוא חתם וכשהוא חותם לי בפינה חשוכה של החניון מתחת לבניין ("איפה שאין מצלמות ביטחון"). עד כדי כך הפחד היה גדול. פחד. ראית אותו בעיניים של האנשים. עיניים שלא מעזות להסתכל אליך ישירות. עיניים שרק רוצות שהסיוט הזה ייגמר. שמישהו יעשה משהו, אבל שהמישהו הזה לא יהיה זה שמחובר אליהן.

עם ש' ביליתי שעות בשיחות במסדרון שמחוץ לדסק.

גם כשעוד ועוד עובדים מהדסק חתמו (כולם כמובן דרשו ממני להישבע שלא אגלה לאיש שחתמו ונשבעתי - וגם עמדתי במילתי), ש' סירב לחתום על טופס ההצטרפות.

בהתחלה הוא ביקש יומיים לחשוב על זה. כשהופעתי שוב אחרי יומיים, אמר לי לא עכשיו. כשקבעתי איתו שעה ספציפית ישבנו לכוס קפה. הסברתי לו שיש לו ילדים. שיש לו משכנתא. שהוא חייב שמישהו ישמור על האינטרסים שלו. שכרגע אפשר לפטר אותו בהתראה של 30 יום אפילו בלי לתת הסבר מוצדק ושהוא לא נהיה יותר צעיר. הסברתי לו שכשיקום ועד ברגע ששליש מהעובדים יצטרפו, הוועד יעבוד בשיתוף פעולה עם ההנהלה כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלו.

ש' מאוד אהב את מה ששמע, אבל כשהגיע הרגע בו הוצאתי את הטופס הוא סירב לחתום. "אני בכלל נגד ועדים", הוא אמר, והתחיל לנאום לי על ועדי הנמלים ועל ועד עובדי חברת חשמל וכמה שוועדים בכלל לא מתאימים לתקשורת ושאולי אני צודק אבל אין לזה סיכוי.

כמה ימים אחר כך השגנו פריצת דרך גם בדסק בגבעתיים וגם בדסק בירושלים. אחרי כמה ימים של מתח מול ההנהלה היא הפסיקה לרמוז לעובדים שלא כדאי להם להצטרף לארגון. כמעט כל עובדי הדסק בירושלים חתמו - אבל ש' לא חתם. ואז יום אחד הוא הופיע שתי קומות מעל הדסק שלו, בשולחן שלי. "יאללה, תביא טופס" הוא אמר לי. מיד שלפתי טופס ריק ומילאתי עבורו את כל הרובריקות. נותר לו רק לחתום. הוא חייך אליי וחתם. "זה לא יועיל ממילא", הוא אמר, "אבל יאללה אחי - העיקר שתהיה מבסוט".

הגענו לשליש המבוקש בחדשות 10. בחדשות ערוץ 2 היינו צריכים עוד חודש וחצי של עבודה סיזיפית שבהן החתמנו אנשים טיפין טיפין עד שהגענו לשליש. בחדשות המקומיות הגענו לשליש שבועיים אחרי תחילת ההחתמה (למעשה זה היה יותר לכיוון של 70% מהעובדים). בכל יום ראשון בערב היינו נפגשים במשרד של עו"ד בני כהן ומדווחים מה מצבנו בגזרות השונות. בסוף ינואר ערכנו כנס ראשון באולם תל אביבי לא גדול במיוחד. הוא הוגדר ככנס פעילים - קיווינו שיגיעו 50 איש. הגיעו פי שניים מזה. שבועיים אחר כך היה כנס יסוד רשמי של ארגון העיתונאים בישראל.

בינתיים שלחנו זרועות לכמה שיותר כלי תקשורת לא מאוגדים. לכל אייטם הייתי יוצא עם סטיפה של טפסי הצטרפות, וכך גם שאר החברים. צילום הארכת מעצר? מצוין. יש שם כתבים וצלמים שאפשר להחתים. ראיון בכנסת? מעולה. יש שם עשרות עיתונאים בכל יום שאפשר לצרף לארגון ולהפוך אותם לעובדים מיוצגים.

ולא יכולתי שלא לשים לב לעיניים. העיניים שפחדו כל כך, אלה שעד הרגע בו הביטו על ידן חותמת על טופס ההצטרפות וריצדו על הטופס כשהן מנסות "לגמור עם זה כמה שיותר מהר ובלי שישימו לב" השתנו. כשפגשתי אנשים שכבר היו חתומים, הם פתאום הביטו עליי במבט אחר. מבט של שותפות גורל. של אחווה.

כשהייתי מגיע לאייטם ופוגש מישהו שעוד לא חתם, החברים שהיו שם וכבר הצטרפו לא חששו לבוא ולומר לו "חתמנו, תצטרף גם - זה למען כולנו". פתאום הייתה סולידריות. ואז הבנתי שהאנשים שהצטרפו בעצם השתחררו.

החתימה הזאת, הקטנה, הפכה אותם לבני חורין. ההתאגדות נתנה להם כוח וביטחון. הם הפסיקו להרגיש אטומים שמרחפים בחלל והתחילו להרגיש שהם חלק ממולקולה. פתאום הבנתי למה הימים האלה מרגשים אותי כל כך. הבנתי מה הדרייב שגורם לי לרוץ ממקום למקום ולהחתים אנשים - פתאום הבנתי שלראשונה, אני חופשי.

חופש.

איזו תחושה נהדרת.

באחד מימי ראשון בראשית מרץ הקריאו את רשימת המקומות בהם אנחנו "יציגים" (מקומות בהם החתמנו שליש או יותר מהעובדים ואפשר כבר להקים בהם ועד). הרשימה העבירה בנו צמרמורת. חדשות ערוץ 2, חדשות 10, החדשות המקומיות, גלובס, ועוד פוש קטן יהיה ועד גם ב- ynet ובמעריב.

התחיל דיון מתי להכריז על הוועדים האלה ולהודיע למעסיקים ולעובדים שחוקי המשחק השתנו. שהעובדים מיוצגים. רציתי להפוך שולחן כששאר החברים החליטו לחכות למעריב ולהכריז על הוועדים רק אחרי פסח. "אני רוצה ועד עכשיו!" צעקתי. הייתי במיעוט. הייתה הצבעה - רק אני הייתי בעד הכרזה מיידית. השאר, פחות חמומי מוח ממני, החליטו ללכת עם ההצעה של יאיר לחכות עד אמצע אפריל. "העבודה המאורגנת בעיתונות חיכתה עד היום", עינת אמרה בישיבה, "היא יכולה לחכות עוד חודש".

ביקשתי יום חופש ליום ראשון, 22/4/2012. התעוררתי בבוקר ושמתי עליי את החולצה האדומה מהמשחקים של הפועל. בערך ב-9 יאיר התקשר. "אתה חתום על טפסי היציגות של גלובס וחדשות ערוץ 2" הוא עדכן אותי. באותה שעה הוא שלח למנכ"לים של 8 גופי תקשורת מכתב עם לוגו של ארגון העיתונאים. למעלה משליש העובדים במקום העבודה הצטרפו לארגון העיתונאים בישראל, היה כתוב במכתב. העובדים הקימו ועד עובדים זמני נכתב בסעיף השני, ומתחתיו רשימה של 3-7 עובדים שישמשו כוועד. בתחתית המכתב, שמות שלושה מבינינו הופיעו כחותמים בשם ארגון העובדים.

בשעה 12:00 בישרנו לעולם במסיבת עיתונאים שהקמנו שמונה ועדים - הרגשנו כאילו זו הייתה הכרזת העצמאות של העובדים בענף העיתונות. הכרזת העצמאות של העורכים, הכתבים, הצלמים, עורכי הוידאו, אנשי הקונטרול, המגיהים, הגרפיקאים, המפיקים - של אלה שפתאום זכו לקול. שלנו. של החברים שלנו.

מאז אותה הכרזה הצטרפו לשמונה הוועדים הראשונים עוד שבעה נוספים ובענף העיתונות יש כבר שלושה הסכמים קיבוציים. כמעט 2000 עיתונאים כבר הצטרפו לארגון, וכמעט פי שניים מהמספר הזה עובדים במקומות עבודה שבהם פועל ועד יציג ורשמי. הביטויים "ועד", "הסכם קיבוצי", "זכויות עובדים", "איגוד" - כל אלה ועוד הפכו לחלק מהשיח היומיומי בין העובדים והמעסיקים בעיתונות הישראלית. שנה אחרי היום ההוא, לאלפי עובדים בענף העיתונות בישראל זה כבר לא נשמע מוזר. 

עשינו מהפכה. 

בדרך ממסיבת העיתונאים שבה הכרזנו על הוועדים, ש' התקשר אליי. שמעתי חיוך בקולו וחשבתי שהוא הולך לרדת עליי בקטע של "יאללה, מה אתה מתלהב".

"אני יכול להגיד לך משהו ברצינות?" הוא שאל. בטח, עניתי. "אני מאושר, ואני גאה שזכיתי לקחת בזה חלק. באמת כל הכבוד לכולנו".

והוא התכוון לכל מילה, כי גם הוא הפך לבן חורין.

כי הפחד מת - יחי החירות!

יום שבת, 16 במרץ 2013

שוויון? עזבו אותי, באמא'שכם

אני מת על זה שכולם מדברים על שוויון בנטל. זה מרגש אותי. באמת.

השתחררתי שנה לפני סוף המילניום. בסוף נובמבר 1998 סיימתי שלוש שנות שירות כלוחם ומפקד בחטיבת הנח"ל, שלוש שנים בהן פימפמו לנו ללא הרף כמה חשובה העבודה שאנחנו עושים, ואיך כשמסתכלים אחורה ורואים את האורות של ישראל ברור כמה השהות שלנו בלבנון חשובה. זה ששנה וחצי אחרי שיצאתי את שערי הבקו"ם אחרוני חיילי צה"ל בלבנון יצאו משער פטמה לנצח, זה סתם ניואנס ולא ניכנס לזה כרגע כי זה סתם מרגיז.

בתעודת השחרור שלי רשומים המקצועות שרכשתי בשלוש השנים שקדמו להנפקתה: אני מ"כ רובאי 07 משנת 1996 (מה שאומר שעשיתי טירונות ואימון מתקדם של 6 חודשים. לא קל, שתדעו), סיימתי קורס סמלי חי"ר (שלושה חודשים בחום אימים בביסל"ח. מבאס) בשנת 1997, ובאותה שנה גם הוסמכתי כמש"ק גבנוני - זה אומר שצבא ההגנה לישראל השקיע בי שלושה שבועות קורס כדי שאוכל לירות טילי נ"ט מסוג דראגון, טילים שהיום אי אפשר למצוא אפילו במוזיאון צה"ל.

ליד הרשימה הזאת יש עמודה ובה צה"ל כותב את המקצוע האזרחי המקביל למקצוע הצבאי שרכשתי. אצלי העמודה הזאת ריקה.

מוזר, אבל מסתבר שבאזרחות אין שימוש לבוגרי קורס סמלי חי"ר, אין ממש צורך במ"כ רובאי דרגה 07 ולא תאמינו - כי גם אני הייתי בשוק טוטאלי כשזה התחוור לי - מסתבר שבאזרחות לא יורים טילי נ"ט ולא צריך אנשים שמוסמכים לירות ולפקד על כוונים של טילי דראגון!

מזעזע, אני יודע.

למה אני מספר את כל המור"ק הלא ממש מרגש הזה?
שוויון בנטל, זה למה.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, יש עתיד והבית היהודי עוסק ארוכות בעניין הזה של "שוויון בנטל", כאילו הדבר הכי לא שוויוני בהקשר של השירות הצבאי הוא העובדה שבני דודי החרדים לא התגייסו ואמרו פרקי תהלים בזמן שאני עשיתי ריצות אפוד בקורס סמלים.

ובכן, בואו ננפץ מיתוס - אם יש אי שוויון בחלוקת הנטל בכל הקשור למיתוס שנקרא "גיוס לצה"ל", הוא נמצא בראש ובראשונה בחברה החילונית. כן כן, הבעיה היא יותר אצלנו מאשר אצל הדוסים המרגיזים האלה שזה כל כך פופולרי להיכנס בהם.

אחד הסעיפים בהסכם הזה מדבר על קיצור השירות הצבאי לשנתיים למעט מקצועות שהצבא יחליט שהוא זקוק להם. לכאורה, זה סעיף טוב שיאפשר לצמצם את האבטלה שכבר מזמן קשה לקרוא לה סמויה ביחידות העורפיות של צה"ל ויאפשר להשאיר לוחמים וחיילים תומכי לחימה "שהושקעו כספים רבים בהכשרתם" בתוך המערכת הצבאית, כשמובטח להם גם לקבל שכר מינימום בשנה הנוספת הזאת שהם נותנים.

למה טוב לכאורה?

כי אין שוויון בצבא בין הלוחמים לבין אלה שאינם לוחמים, ואני ממש לא מתכוון לאתוס של סיכון החיים ועמידה בקו הראשון. אני מתכוון לזה שבמדינת ישראל מי שהולך לשרת ביחידה לוחמת מתחיל את חייו האזרחיים, באופן בלתי ניתן לערעור, בנחיתות משמעותית לעומת בן כיתתו מהתיכון ששירת ביחידה עורפית בלי קשר למשימות שביצעו שניהם.

דוגמה הכי טיפשית? בשמחה. מי ששירת בבסיס פתוח והיה כל יום בבית יכול היה לחלטר (בניגוד לחוק הבלתי נאכף ביותר בהיסטוריה הצבאית) בעבודות שונות ולהרוויח קצת כסף בזמן השירות, בזמן שהלוחם שמר בעמדה בלילות.

אם אותו חייל גם שירת בתפקיד שיש לו מקביל אזרחי (נהג, טבח, מדפיס, פקיד מקצועי, רכז כוח אדם, מכונאי - יו ניים איט - שלא לדבר על בוגרי יחידה 8200 או פקחי טיסה) הוא יכול להתחיל לעבוד במקצוע שלו ולצבור ותק וזכויות סוציאליות כבר עם צאתו ממדור שחרורים בתל השומר כשהמעסיק שמח לקבל עובד בראשית דרכו, כך שידרוש שכר נמוך יותר, ועם הרבה ניסיון מעשי בעבודה.

החי"רניק, השריונר, התותחנית או לוחמת הקרקל יגלו לתדהמתם שזה לא רק שאף אחד לא מחכה להם בחוץ עם הצעת עבודה כי הם פשוט לא צברו שום כישורי חיים בשלוש השנים האחרונות: למעשה, במקרים לא מעטים הם אפילו נתפשים כפחות אטרקטיביים להעסקה כי הם גם צפויים לעשות כמה עשרות ימי מילואים בשנה גם במודל המילואים החדש, בזמן שחבריהם הג'ובניקים מהסוג שלא עשה יותר מדי בסדיר מקבלים כמעט אוטומטית פטור מלא ממילואים.

זו גם הסיבה, והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול רם, שרוב מי שמגיעים לגדודי החי"ר, למשל, הם ממש לא טובי בנינו ובנותינו. צה"ל משבץ כבר שנים את דלת העם למשימות שנחשבות לכאורה למשימות הליבה שלו. אם נסתכל על מחלקת חי"ר ממוצעת בראשית הטירונות, היא מונה כ-40 חיילים. ממש לא נדיר לגלות שכ-50% מהחיילים בה יסחבו איתם בעיות ת"ש לא פשוטות, וממש ממש לא נדיר לגלות שאחוז לא מבוטל מבין החיילים שלה לא סיים בגרות או אפילו את חוק לימודיו.

פעם שאלתי גורם בכיר בצה"ל לגבי העניין הזה בשיחה ממש לא לייחוס. הוא חייך חיוך מריר ואמר "ראית פעם מישהו שמכין בשר טחון מחתיכת פילה?" - את הטובים ביותר ממש לא שולחים למטחנת הבשר. זה בזבוז.

וזה חוסר השוויון בנטל, חברים.

חוסר שוויון בנטל הוא העובדה שכבר שנים שהחברה הישראלית שולחת את החלכאים והנדכאים לעשות את המשימות שלה בזמן שרבבות אנשים איכותיים מתגייסים לצה"ל אבל לא באמת עושים צבא. הבעיה היא לא אי גיוס החרדים - הבעיה היא אפס תגמול למי שבאמת משרתים את המדינה.

תגמול, אגב, זה לאו דווקא כסף. תגמול הוא העדפה בקליטה לעבודה. תגמול הוא הכשרה מקצועית. תגמול הוא מלגות שונות שאינן תלויות במצב סוציואקונומי.
תגמול הוא יחס.

ואז באים המגלניסט בנט והמטכליסט נתניהו (שחווית השירות שלהם שונה בעליל מחווית השירות של 95% מהלוחמים בצה"ל) יחד עם כתב במחנה לפיד (שירות שונה בעליל, שם, שם) ומה הם עושים?
הם מקצרים את השירות לכל בעלי המקצועות הלא נדרשים, ונותנים כאמור שכר מינימום לאלה שישארו בצבא.

ועכשיו שאלה - מה עדיף לאדם העובד: עוד שנת ותק ורכישת מקצוע וזכויות סוציאליות אולי אפילו בשכר סביר, או שנה שבה הוא מקבל שכר מינימום ומסכן את חייו מבלי שהשנה הזו תיספר לו לצרכי רצף תעסוקתי, ולו רק בשל העובדה שהוא מסיים את "עבודתו" בצה"ל אחרי שנה?
החיילים והחיילות שהלכו לקרבי יראו את בני כיתתם תופסים משרות ומתחילים לבנות את חייהם, ללמוד ולהתקדם, בשעה שהם עדיין עושים 8:8 בעמדה ומקבלים ארוחת צהרים בחמגשית.

יתרה מכך - הם יראו בעיניים כלות איך צה"ל משקיע משאבים אין קץ בבניית יחידות "ידידותיות לחרדים" בזמן שמשאבי הצבא מוגבלים גם כך. כמעט בהכרח לא רק שהנטל שהושת על כתפיהם לא יהיה קל יותר, הוא יהיה קשה יותר כי לא מעט מהמשאבים שהופנו לרווחתם יופנו עתה לקניית אוכל גלאט כשר למהדרין עם חותמת של בית יוסף, מחפוד ועוד אין סוף סטאמפות שעולות כסף.

רוצים שוויון בנטל? תחזיקו חזק: אין שוויון בנטל. לא היה שוויון בנטל. לא יהיה שוויון בנטל.
גם אם יגייסו את הרב עובדיה יוסף להפעיל מרגמה במסייעת 12 ואת האדמו"ר מגור להיות מ"מ בסוללת ארטילריה, לא יהיה שום שוויון בנטל.

זה אינהרנטי. זה אופיו של השירות.

החברה הישראלית מאוד אוהבת לשנוא את האחר. את השונה. נורא כיף לחשוב שהסיבה שאני עושה עשרות ימי מילואים היא "כי הדוסים לא מתגייסים", ולא כי מדינת ישראל החליטה שהיא חתומה איתי על חוזה חד צדדי שבו אני מתחייב למות בשבילה אם צריך ותמורת זה היא מתחייבת לא להכניס אותי לכלא על נפקדות. הרבה יותר נעים לחשוב ש"אם יתגייסו המון חרדים המון לוחמים ישתחררו מוקדם מהשירות" כשלמעשה כבר היום רוב מי שמסיים כתה י"ב ומתגייס עושה שירות כל כך משמעותי עד שאם לא יגיע לצבא אף אחד לא ישים לב.

אז די נו, עזבו אותי מהסיסמה הזאת, באמא'שכם.

שוויון בנטל, עאלק.