‏הצגת רשומות עם תוויות אידיאולוגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אידיאולוגיה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 באפריל 2013

הכרזת העצמאות

ש' ואני עבדנו יחד יותר מארבע שנים בחדשות 10. אני חושב שאם נמדוד את זה (ואני בספק אם זה אפשרי) יש לנו מאות שעות של המתנה מחוץ לדלתות כשאנחנו מחכים למישהו שיבוא להגיד לנו משהו למיקרופון. לפעמים אלה היו חברי כנסת או שרים, לפעמים רופאים בהדסה שמעדכנים על מצב הפצועים, ולפעמים אלה היו סתם אנשים שהיינו צריכים לראיין אותם או לצלם אותם.

עבודה בחדשות, אתם יודעים. ככה זה.

ביום שאני וש' חתמנו על החוזה שלנו בחדשות 10, רגע לפני ה-1/1/2003 (היום בו החברה הוקמה באופן רשמי), חתמנו על סעיף בנספח ב' להסכם. הסעיף היה ברור לגמרי. העובד מתחייב, נאמר בסעיף, שלא להצטרף לאיגוד מקצועי או לארגון עובדים. כדי לחדד את המשמעויות טרחו מנסחי הסכם ההעסקה שלנו והדגישו כי סיכומים בין ארגוני עובדים לבין המדינה על תוספת יוקר וסיכומים אחרים לא ישפיעו על תנאי ההעסקה שלנו. 

חדשות 10 הציעו לי חוזה ככתב למרות שלא הייתי עיתונאי קודם. זה היה במסגרת קונספט של "בואו נחפש בחוץ אנשים שלא היו גל"צניקים וניתן להם צ'אנס". למרות שקיבלתי הזדמנות שאני מודה עליה מקרב לב עד היום, הסעיף הזה הרגיז אותי נורא. הייתי סטודנט (גרוע) למשפטים וידעתי שזה לא חוקי. שאלתי את עורכת הדין שהחתימה אותי אם היא יודעת שזה לא חוקי, ומדוע הסעיף הזה בנספח קיים בכלל. אין בעיה, היא אמרה לי - לא רוצה לחתום? אל תחתום. ולקחה את החוזה.

התנצלתי בנימוס על עזות המצח וחתמתי על החוזה.

זה היה בשיא ימי המחאה של 2011. כבר הייתי עורך בחדשות המקומיות (את 10 עזבתי 4 שנים קודם לכן) והחלפתי ליום אחד את עורך המהדורה בבאר שבע שהיה בחופש. הכתבה הפותחת הייתה על המנקות של אוניברסיטת בן גוריון שהתאגדו. אני זוכר איך התרגשתי מהכתבה הזאת, ואני זוכר את הנסיעה חזרה לירושלים שבה פתאום קלטתי שאני לא מאוגד. שאין לי זכויות בכלל.

בגלל איזה ציוץ בטוויטר על העניין הזה יאיר טרצ'יצקי יצר איתי קשר. אמר לי להפסיק לדבר על זה בקול רם כי משהו מתבשל. אחר כך היו שיחות מעמיקות יותר. הבנו שאנחנו רואים עין בעין. ואחר כך הישיבות הראשונות בדצמבר 2011 כשחיפשנו בית לאיגוד שנקים. ואז הפגישה הראשונה עם יואב ריבק, מיקי פלד, עינת פישביין, דרור פויר, שי ניב, אסף ליברמן, נורית קנטי ורוני לינדר-גנץ (ונטע אחיטוב ודבורה גינצבורג ובן זילכה שהצטרפו קצת אחר כך) והתובנות של גלי גבאי ועו"ד אמיר בשה שהחזיקו אותנו ביד והסבירו לנו איך מייצרים מציאות ולא רק מספרים עליה ועם רום דביר מהאגף להתאגדות בהסתדרות שהוא 180 מעלות ההפך מהתדמית של עובד בבניין הגדול שברחוב ארלוזורוב בתל אביב: צעיר ואידיאליסט.

הוא היה חודש מרגש, דצמבר ההוא. חודש שבו הדופק עלה כל הזמן כי קבענו שב-1/1/12 יוצאים מהארון. מספרים לעולם שהקמנו איגוד ומתחילים להחתים עובדים ולאגד אותם. סימנו לעצמנו יעד: קודם כל לא לריב עם ההנהלות השונות (בעיקר כי ממש אין שום סיבה), ושנית להגיע להחתמה של שליש מהעובדים בכל מקום עבודה: הכמות הנדרשת על פי חוק כדי להכריז על ועד עובדים. נשבענו שנשמור על דיסקרטיות. המילה "ועד" הייתה זרה לגמרי בעיתונות. אף אחד לא ידע מה זה אומר.

ביום שישי, 30/12/11, התקשרתי לדליה בודינגר המנכ"לית של החדשות המקומיות. ביום ראשון, אמרתי לה, אני מחתים את העובדים להצטרפות לארגון עובדים חדש שקם. אני מספר לך את זה כי חשוב לי שתדעי את זה ממני, אמרתי לה. היא הודתה לי על המידע ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה.

בבוקר יום ראשון, 1/1/12, אחרי ישיבת הבוקר שעסקה באייטמים שנשדר באותו יום במהדורת החדשות של ירושלים (שמאז, לצערי, ירדה מהאוויר) ביקשתי מכולם רגע של תשומת לב.

היום קם ארגון עובדים חדש, אמרתי לחברים. קוראים לו ארגון העיתונאים. המטרה שלנו היא לשפר את תנאי העבודה שלנו, לדאוג לכל אחת וכל אחד מאיתנו. המטרה היא שיהיה יותר טוב. יש לי פה טפסים, אמרתי להם. אני אחתום על הראשון, ואני מזמין אתכם להצטרף גם. זה רק למלא טופס - לא יותר מזה. לתת לאיגוד העובדים את הכוח לייצג אותנו. לדאוג לנו.

התיישבתי ליד השולחן שלי, הוצאתי טופס וחתמתי עליו. נחשון, עורך הוידאו, בא לשולחן לחתום. וליאור הצלם. ואורטל. ורוני. ועוד טופס. ועוד אחד. בשעה 9 נפתחה ישיבת הבוקר. בשעה 9:30 כמעט כל דסק ירושלים היה חתום. סימסתי ליאיר שאני שולח טפסים לשאר הדסקים שלנו בארץ להחתים. "בסדר", הוא ענה, "אבל תעשה את זה בשקט".

היעד הבא היה להחתים את עובדי חדשות 10. הערוץ עמד בינואר בפני סגירה (זה יקרה לו עוד פעמיים בשנה הזאת) ואמרו לעובדים שב-27/1 הם מפוטרים. ירדתי שתי קומות מתחת לדסק שלנו, למערכת של 10. ביקשתי ממי שהיו שם להתאסף. אמרתי להם שקם איגוד חדש. שגם בדסק הראשי בגבעתיים מחתימים כרגע את העובדים, ושאני מזמין אותם לחתום.

אף אחד לא חתם.

אנחנו רוצים לבדוק מה עמדת ההנהלה אמרו לי חלק מהאנשים. אנחנו לא בטוחים אמרו חלק אחר. אחד אמר שאם יהיה הראשון לחתום הוא יהיה הראשון להפר את הסעיף בנספח שאוסר להתאגד ויהפוך למטרה של ההנהלה.

ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה - את האויב הכי גדול של העבודה המאורגנת בזמן שבו היא מנסה להתארגן.

את הפחד.

אנשים פשוט פחדו להתאגד. זאת אומרת, כולם רצו איגוד שישמור עליהם ויילחם בשבילים - מי לא ירצה דבר כזה? - אבל אף אחד לא העז להיות זה שחותם על הטופס ומצטרף. מין דינמיקה קבוצתית כזו שבה כולם מסתכלים אחד על השני אבל אף אחד לא חותם. אף אחד הוא לא הראשון לקום ולחתום.

יצאתי מהדסק שלהם והבנתי שזה יהיה קשה - אבל לא הבנתי עד כמה. במשך שבוע וחצי ניסיתי להחתים את החברים שם. רק אחד חתם, וגם זה בתנאי שלא אגלה לאיש שהוא חתם וכשהוא חותם לי בפינה חשוכה של החניון מתחת לבניין ("איפה שאין מצלמות ביטחון"). עד כדי כך הפחד היה גדול. פחד. ראית אותו בעיניים של האנשים. עיניים שלא מעזות להסתכל אליך ישירות. עיניים שרק רוצות שהסיוט הזה ייגמר. שמישהו יעשה משהו, אבל שהמישהו הזה לא יהיה זה שמחובר אליהן.

עם ש' ביליתי שעות בשיחות במסדרון שמחוץ לדסק.

גם כשעוד ועוד עובדים מהדסק חתמו (כולם כמובן דרשו ממני להישבע שלא אגלה לאיש שחתמו ונשבעתי - וגם עמדתי במילתי), ש' סירב לחתום על טופס ההצטרפות.

בהתחלה הוא ביקש יומיים לחשוב על זה. כשהופעתי שוב אחרי יומיים, אמר לי לא עכשיו. כשקבעתי איתו שעה ספציפית ישבנו לכוס קפה. הסברתי לו שיש לו ילדים. שיש לו משכנתא. שהוא חייב שמישהו ישמור על האינטרסים שלו. שכרגע אפשר לפטר אותו בהתראה של 30 יום אפילו בלי לתת הסבר מוצדק ושהוא לא נהיה יותר צעיר. הסברתי לו שכשיקום ועד ברגע ששליש מהעובדים יצטרפו, הוועד יעבוד בשיתוף פעולה עם ההנהלה כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלו.

ש' מאוד אהב את מה ששמע, אבל כשהגיע הרגע בו הוצאתי את הטופס הוא סירב לחתום. "אני בכלל נגד ועדים", הוא אמר, והתחיל לנאום לי על ועדי הנמלים ועל ועד עובדי חברת חשמל וכמה שוועדים בכלל לא מתאימים לתקשורת ושאולי אני צודק אבל אין לזה סיכוי.

כמה ימים אחר כך השגנו פריצת דרך גם בדסק בגבעתיים וגם בדסק בירושלים. אחרי כמה ימים של מתח מול ההנהלה היא הפסיקה לרמוז לעובדים שלא כדאי להם להצטרף לארגון. כמעט כל עובדי הדסק בירושלים חתמו - אבל ש' לא חתם. ואז יום אחד הוא הופיע שתי קומות מעל הדסק שלו, בשולחן שלי. "יאללה, תביא טופס" הוא אמר לי. מיד שלפתי טופס ריק ומילאתי עבורו את כל הרובריקות. נותר לו רק לחתום. הוא חייך אליי וחתם. "זה לא יועיל ממילא", הוא אמר, "אבל יאללה אחי - העיקר שתהיה מבסוט".

הגענו לשליש המבוקש בחדשות 10. בחדשות ערוץ 2 היינו צריכים עוד חודש וחצי של עבודה סיזיפית שבהן החתמנו אנשים טיפין טיפין עד שהגענו לשליש. בחדשות המקומיות הגענו לשליש שבועיים אחרי תחילת ההחתמה (למעשה זה היה יותר לכיוון של 70% מהעובדים). בכל יום ראשון בערב היינו נפגשים במשרד של עו"ד בני כהן ומדווחים מה מצבנו בגזרות השונות. בסוף ינואר ערכנו כנס ראשון באולם תל אביבי לא גדול במיוחד. הוא הוגדר ככנס פעילים - קיווינו שיגיעו 50 איש. הגיעו פי שניים מזה. שבועיים אחר כך היה כנס יסוד רשמי של ארגון העיתונאים בישראל.

בינתיים שלחנו זרועות לכמה שיותר כלי תקשורת לא מאוגדים. לכל אייטם הייתי יוצא עם סטיפה של טפסי הצטרפות, וכך גם שאר החברים. צילום הארכת מעצר? מצוין. יש שם כתבים וצלמים שאפשר להחתים. ראיון בכנסת? מעולה. יש שם עשרות עיתונאים בכל יום שאפשר לצרף לארגון ולהפוך אותם לעובדים מיוצגים.

ולא יכולתי שלא לשים לב לעיניים. העיניים שפחדו כל כך, אלה שעד הרגע בו הביטו על ידן חותמת על טופס ההצטרפות וריצדו על הטופס כשהן מנסות "לגמור עם זה כמה שיותר מהר ובלי שישימו לב" השתנו. כשפגשתי אנשים שכבר היו חתומים, הם פתאום הביטו עליי במבט אחר. מבט של שותפות גורל. של אחווה.

כשהייתי מגיע לאייטם ופוגש מישהו שעוד לא חתם, החברים שהיו שם וכבר הצטרפו לא חששו לבוא ולומר לו "חתמנו, תצטרף גם - זה למען כולנו". פתאום הייתה סולידריות. ואז הבנתי שהאנשים שהצטרפו בעצם השתחררו.

החתימה הזאת, הקטנה, הפכה אותם לבני חורין. ההתאגדות נתנה להם כוח וביטחון. הם הפסיקו להרגיש אטומים שמרחפים בחלל והתחילו להרגיש שהם חלק ממולקולה. פתאום הבנתי למה הימים האלה מרגשים אותי כל כך. הבנתי מה הדרייב שגורם לי לרוץ ממקום למקום ולהחתים אנשים - פתאום הבנתי שלראשונה, אני חופשי.

חופש.

איזו תחושה נהדרת.

באחד מימי ראשון בראשית מרץ הקריאו את רשימת המקומות בהם אנחנו "יציגים" (מקומות בהם החתמנו שליש או יותר מהעובדים ואפשר כבר להקים בהם ועד). הרשימה העבירה בנו צמרמורת. חדשות ערוץ 2, חדשות 10, החדשות המקומיות, גלובס, ועוד פוש קטן יהיה ועד גם ב- ynet ובמעריב.

התחיל דיון מתי להכריז על הוועדים האלה ולהודיע למעסיקים ולעובדים שחוקי המשחק השתנו. שהעובדים מיוצגים. רציתי להפוך שולחן כששאר החברים החליטו לחכות למעריב ולהכריז על הוועדים רק אחרי פסח. "אני רוצה ועד עכשיו!" צעקתי. הייתי במיעוט. הייתה הצבעה - רק אני הייתי בעד הכרזה מיידית. השאר, פחות חמומי מוח ממני, החליטו ללכת עם ההצעה של יאיר לחכות עד אמצע אפריל. "העבודה המאורגנת בעיתונות חיכתה עד היום", עינת אמרה בישיבה, "היא יכולה לחכות עוד חודש".

ביקשתי יום חופש ליום ראשון, 22/4/2012. התעוררתי בבוקר ושמתי עליי את החולצה האדומה מהמשחקים של הפועל. בערך ב-9 יאיר התקשר. "אתה חתום על טפסי היציגות של גלובס וחדשות ערוץ 2" הוא עדכן אותי. באותה שעה הוא שלח למנכ"לים של 8 גופי תקשורת מכתב עם לוגו של ארגון העיתונאים. למעלה משליש העובדים במקום העבודה הצטרפו לארגון העיתונאים בישראל, היה כתוב במכתב. העובדים הקימו ועד עובדים זמני נכתב בסעיף השני, ומתחתיו רשימה של 3-7 עובדים שישמשו כוועד. בתחתית המכתב, שמות שלושה מבינינו הופיעו כחותמים בשם ארגון העובדים.

בשעה 12:00 בישרנו לעולם במסיבת עיתונאים שהקמנו שמונה ועדים - הרגשנו כאילו זו הייתה הכרזת העצמאות של העובדים בענף העיתונות. הכרזת העצמאות של העורכים, הכתבים, הצלמים, עורכי הוידאו, אנשי הקונטרול, המגיהים, הגרפיקאים, המפיקים - של אלה שפתאום זכו לקול. שלנו. של החברים שלנו.

מאז אותה הכרזה הצטרפו לשמונה הוועדים הראשונים עוד שבעה נוספים ובענף העיתונות יש כבר שלושה הסכמים קיבוציים. כמעט 2000 עיתונאים כבר הצטרפו לארגון, וכמעט פי שניים מהמספר הזה עובדים במקומות עבודה שבהם פועל ועד יציג ורשמי. הביטויים "ועד", "הסכם קיבוצי", "זכויות עובדים", "איגוד" - כל אלה ועוד הפכו לחלק מהשיח היומיומי בין העובדים והמעסיקים בעיתונות הישראלית. שנה אחרי היום ההוא, לאלפי עובדים בענף העיתונות בישראל זה כבר לא נשמע מוזר. 

עשינו מהפכה. 

בדרך ממסיבת העיתונאים שבה הכרזנו על הוועדים, ש' התקשר אליי. שמעתי חיוך בקולו וחשבתי שהוא הולך לרדת עליי בקטע של "יאללה, מה אתה מתלהב".

"אני יכול להגיד לך משהו ברצינות?" הוא שאל. בטח, עניתי. "אני מאושר, ואני גאה שזכיתי לקחת בזה חלק. באמת כל הכבוד לכולנו".

והוא התכוון לכל מילה, כי גם הוא הפך לבן חורין.

כי הפחד מת - יחי החירות!

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

עולמות מתנגשים

בסך הכל, הקווים די ברורים.


אלו שני עולמות שצריכים להתנגש. המרקסיסטים קוראים לזה תזה ואנטי תזה שצריכים ליצור סינתזה. הכימאים קוראים לזה בסיס וחומצה שיוצרים תגובה. הדתיים קוראים לזה יצר הטוב ויצר הרע.


שני עולמות.


עולם אחד הוא עולם ליברלי.  


עולם שבו יש יכולת להכיל ולאפשר ביטוי למחזיקים בדעת המיעוט מבלי לפגוע בהכרעת הרוב. עולם שבו הכל מרכינים ראשם לפני המשפט. עולם שבו שלטון החוק הוא ערך עליון כאמצעי להסדיר את היחסים בין בני האדם. עולם שלקח יותר מ-2500 שנה עד שיתפתח, מימי הפוליס באתונה ועד הדמוקרטיה המערבית בת ימינו.


העולם השני הוא עולם ניאו-שמרני.


עולם שבו הכרעת הרוב משמעותה הכל או כלום. עולם שבו המחזיקים בדעת המיעוט נדרשים ליישר קו או להפוך למדוכאים. עולם של לשלטון בחרתנו. עולם פרנואידי הבטוח כי עליו להתגונן כל הזמן מפני אלה שניצח בבחירות. עולם עתיק לאין שיעור מהפוליס האתונאי - עולם שקיים כמעט מיום שבו נוצרו שבטים ראשונים של בני אדם. עולם אלים (אלימות היא לא רק מכות, אחרי הכל) של שלטון שרואה לעצמו מטרה אחת: לשמר את עצמו.


ישראל היא נס דמוקרטי. כבר 63 שנים שהמדינה הזאת שרוב תושביה באים מארצות לא דמוקרטיות בעליל, מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו אפילו בארצות מערב אירופה: להעביר שלטון מצד פוליטי אחד לצד שני בלי נפגעים. הולכים לקלפי, מצביעים, מכבדים את הכרעת הבוחר - וזהו. בלי שדה גול יאיים להביא טנקים לפאריז.


אנחנו במצב הרבה פחות טוב מהשכנים שלנו ככל שהדברים נוגעים לכוח אדם, לעושר באוצרות טבע - לכל תחום.


אבל לישראל היה מאז ומעולם יתרון אחד ויחיד: היותה דמוקרטיה. העובדה שכל אזרח יכול להשפיע על זהותם של אלו שקובעים את עתידו היא זו שגורמת לנו להשתתף בצורה פעילה בבניית המדינה שלנו - אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו יודעים שאנחנו אלה שמעצבים את גורלנו בקלפיות, ושעלינו לכבד את הכרעת הרוב ולצאת אפילו למלחמה שאיננו מסכימים עמה. הסוד הגלוי הזה, שאדם שמשתתף בצורה פעילה בהכרעה יהיה כנראה גם זה שיקבל אותה, הוא זה שמביא מדינות שהן דמוקרטיות מערביות לנצח תמיד - תמיד! - במלחמות חמות או קרות כנגד אומות טוטליטריות.


ועכשיו הדבר הזה שלקחנו כמובן מאליו, סל החירויות הבסיסיות שלנו, נמצא תחת מתקפה. בית המשפט שמשמש כשומר הסף של הדמוקרטיה מאוים בוועדה לבחירת שופטים בה הפוליטיקאים אומרים בפה מלא כי בכוונתם לבחור שופטים על פי אמת מידה אידיאולוגית (שלא לדבר על רעיון העוועים לבחור שופט עליון על פי מוצאו, במין גישה מתנשאת לפיה צריך "פרענק מחמד" במערכת המשפט, ולא לבחור שופט פלוני על סמך כישוריו); מהלכים אימים על התקשורת כדי לגנוז תחקירים, וכדי למנוע להתחיל בתחקירים חדשים; ניסיונות למנוע מימון מארגוני אופוזיציה שאיש לא טוען שהם עוברים על החוק רק בשל מחלוקת אידיאולוגית חריפה בינם לבין הממשלה; התעלמות מוחלטת של הממשלה מהפגנות שאחד מכל שישה ישראלים מעל גיל 18 נטל בהן חלק כדי להמשיך ולקיים סדר כלכלי שמאפיין יותר רפובליקות בננות ופחות מדינות רווחה מערביות; חוק החרם שקבע שניתן להחרים את בייגל בייגל כי הוא יקרן, אבל לא כי הוא מייצר באזור התעשייה ברקן; ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע התארגנות של ועדים כמו זה של המתמחים, שלא לדבר על מניעת התפטרות של עובדים ממקומות עבודתם תוך שימוש בבתי הדין ועוד. ועוד. ועוד.


חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, עצמאות המשפט - כל אלה נמצאים תחת מתקפה.


הניאו-שמרנים רוצים לשנות את ישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה מודרכת. דמוקרטיה לפי המודל הרוסי. דמוקרטיה שבה מצביעים אחת לכמה שנים, אבל בין לבין - השליט אינו חייב דין וחשבון לאיש כמעט. אין איזונים ואין בלמים. אין שומר על השלטון.


הקווים ברורים, בסך הכל.


זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים.


בין ישראל לבין ישראל היום.


הקרב הזה לא קשור לעמדות מדיניות. זה לא קשור לאיזה פתק אנחנו שמים בקלפי. זה קשור לערכים. לדמוקרטיה. לחופש הביטוי. הפסד בקרב הזה משמעותו סופה של ישראל הדמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים, והפיכתה למדינה שבה אומרים לכם מה לחשוב, מה להגיד, ובסוף - גם מה להצביע.


והניאו שמרנים בטוחים שבשבועות האחרונים הם ניצחו את הישראלים. הם מציעים עוד ועוד שוטים ועקרבים לייסר בהם את הליברלים. 


אבל הם לא מבינים דבר אחד. אפשר להשתמש בטקטיקות של הפחדה ושימוש בכוח רק עד גבול מסוים. עד הקו שבו לקורבן כבר אין מה להפסיד זולת כבלי שעבודו. בשלב הזה, שבו פגעו כבר בכל מה שיקר לו וכואב לו - הוא נלחם בחזרה. הוא מגיב. הוא מחזיר.


חברות וחברים, אנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי. יש מאין, הצליח בנימין נתניהו דרך שיתוף הפעולה שלו עם כל היריב לוינים, ציפי חוטובליות ואיווט ליברמנים שמקיפים אותו בטבעת הדוקה, לייצר מחדש את האופוזיציה בישראל. ממצב של ריסוק מוחלט, ממצב שבו אפילו המכשירים כבר ניתקו עצמם מגופתה מרוב יאוש, היא קמה כעוף החול.


אין לה מנהיג, אבל יש לה חיילים. אין לה כיוון אבל יש לה תקווה. ובלב האפלה, פתאום אלומה של אור נכנסת לחייה, והאור דומיננטי לאין שיעור מהחושך.


המחאה החברתית שראינו כל הקיץ תתורגם להישג פוליטי. המחאה הדמוקרטית שנראה בחורף הקרוב תתורגם להישג חוקתי.


הישראלים חייבים לנצח. אין לנו ברירה - והדמוקרטיה תמיד מנצחת.


אמרתי כבר פעם: אנחנו לא רוצים מדינת ישראל היום. אנחנו רוצים בחזרה את מדינת ישראל. היום.





יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

טייקונים שמייקונים

זהבית כהן התפטרה! ניצחון הטוב על הרע! המחאה מצליחה!


האמירות האלה ממלאות את פייסבוק וטוויטר כבר כמה ימים. ישראל היום, הביטאון הרשמי של משפחת נתניהו מרח על העמוד הראשי שלו את האמירה "הצרכנים ניצחו". דיונים שלמים נערכו וכתבות, ופרשנויות, ומה לא - כי זהבית כהן עזבה את תנובה.


תסלחו לי שאני הורס את אווירת החג לכולם אבל - למי אכפת?!


שבועיים אחרי שהתחילה המחאה, ואחרי ההפגנה הראשונה שהיינו בטוחים שהיא עצומה בגודלה, הפגנה של 30,000 איש בתל אביב, ביבי נתניהו התייחס סוף סוף למחאה. הוא האשים את הריכוזיות במשק במצב הקשה של המעמד הבינוני. מקורביו דיברו שלא לייחוס בתדרוכי עיתונאים והפנו אצבע מאשימה לעבר הטייקונים. 


"הם", אמרו המקורבים, "הם משתלטים על כל חלקה טובה. הם מונעים תחרות. הם אשמים בכל".


ואז, בימים הראשונים של המחאה, כשרק הוקמו המאהלים בכל הארץ, ידענו לזהות את הספין. ידענו להגיד בקול רם את מה שנראה ששכחנו לאחרונה - יש רק אחראית אחת למצבם, רווחתם ושלומם של אזרחי ישראל: ממשלת ישראל.


אבל תיכף נחזור לזה. 


בואו נדבר רגע על הטייקונים.


לא אכפת לי מהם. חלקם אמנם חזירים קפיטליסטים שלא יירקו לעבר נזקק שיושיט יד לעזרה, אבל חלקם גם אנשים סופר נורמטיביים שעשו חיל בעסקים. הם סתם אנשים. הם לא "מחוללי כלכלה", ולא "הכרחיים לשוק הישראלי" ולא כלום.


חוץ משלושה ארבעה שירשו את הכסף מאבא, רובם בסך הכל היו בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לקחת את המתנות שממשלת ישראל - כן, שוב הממשלה - חילקה להם. הרי תנובה של פסגות וזהבית כהן, למשל, לא הייתה הופכת לתאגיד תאב בצע וכלל לא היינו רואים מאבק על הקוטג' אם לא היה משרד האוצר מאלץ את החקלאים למכור את הקואופרטיב לגוף פרטי כתנאי יסודי לקבלת סיוע ממשלתי. בכתב ההתאגדות של תנובה ה"מקורית" נכתב שתפקיד הקואופרטיב הוא לשווק תוצרת חקלאית לפועלים בארץ. לפועלים - לא לעשירים. לא במחיר מופרז. אבל באה ההפרטה - ובאו ההתייקרויות.


גם כביש 6, מפעלי ים המלח, בזק ועוד שנמכרו בחצי חינם, יס והוט והחברות הסלולריות שמתאמים מחירים לרעתנו, העובדה שיש בישראל מושג שנקרא "ספקית אינטרנט" (שלא קיים בשום מקום בעולם!) וצריך לשלם לה, תיאום העמלות של הבנקים, וכמובן מחירי הדיור - בכל אלה אשמים הטייקונים? זהבית כהן, תשובה, דנקנר, הדור הבא לבית עופר ושרי אריסון הם האחראים בכך?


התשובה היא חד משמעית לא.


האחראית היחידה לחוליי המשק הישראלי היא ממשלת ישראל.


תפקידה של הכנסת, הרשות המחוקקת, הוא לפקח על הממשלה, הרשות המבצעת, כדי שזו תעבוד למען האזרח. הכנסת לא מבצעת את עבודתה כבר שנים כי לח"כים הרבה יותר דחוף להעביר חוקים קאנוניים כמו החוק שמאפשר לקופאיות לקום לפיפי באמצע המשמרת (ואינני מזלזל בחשיבות העניין - רק שואל את עצמי מדוע הדבר הוא סעיף בספר החוקים של המדינה שלי, במקום להיות תקנה זניחה), מאשר להתעמת עם שר התחבורה - שחבר באותה הקואליציה - ולשאול אותו למה לעזאזל יש למעלה מ-400 איש שמתים על הכביש כל שנה.


יותר דחוף להם לקבל עמוד אחורי באחד העיתונים עם תמונה וידיעה על הצעת חוק שלעולם לא תבוא לעולם, מאשר לפקח ולשאול מה בדיוק עושים שני שרים שאפילו לא קיבלו תואר כמו "לענייני מודיעין" או "שר מתאם", סתם שניים שיש להם תואר "שר", עם הזמן שלהם בתפקידם הרם והנישא.


אז הח"כים עסוקים כל היום בחקיקה, ואז השרים שוכחים את עצמם. לא בקטע של שחיתות. אני לא חושב שיש טייקון כלשהו שהעביר כסף או הטבות לשר או לפקיד באוצר. אבל גם לא ממש צריך לעשות את זה - מדובר בשרים כל כך גרועים, כל כך לא בקיאים בעבודתם, עד שניתן להניח שהם ישעו יותר ללוביסט שמזמזם על אוזנם (ולאזרחים, להזכירכם, אמורים להיות לוביסטים בדמות הח"כים - רק שאלה לא עוסקים בביקורת על הממשלה), ויקנו כל מה שאותו נציג של בעלי ההון מוכרים להם. 


אבל בואו נניח לרגע שכל שרי הממשלה הם מקצוענים - הרי אנחנו אלה שבחרו אותם לכנסת, והיות והכנסת הצביעה בעד מינוים לתפקידי שר, הרי שאנחנו מינינו אותם באמצעות שליחינו. אסור להתעלם, גם במצב כזה, מנתון אחד קריטי:


ביבי נתניהו, גם כשר אוצר (תפקיד בו הוא מחזיק גם כיום, למי שלא יודע) ובוודאי כראש ממשלה, דוגל אידיאולוגית בכך שתפקידה של המדינה הוא לעשות כמה שפחות. הוא מאמין ב"כוחות השוק". בכך שבסוף מחירי הדיור יתיישרו מעצמם. בכך שאם הצלחת - הרי שתפקידה של המדינה לסייע לך להמשיך בדרכך זו, והכסף "יחלחל" מהמאיון העליון, במורד העשירונים, ועד הדלפונים.


ביבי נתניהו, חברות וחברים, יחד עם כל עוזריו ושותפיו לדרך ולאידיאולוגיה הממלאים את משרד האוצר, הם אלה שיצרו את הטייקונים יש מאין. הם המציאו אותם. בטירוף ההפרטה ו"היעילות של המגזר הפרטי" ו"האיש הרזה שסוחב איש שמן" הם פשוט העבירו בעלות על נכסי הציבור לכל דיכפין - ובהינתן שלרובנו לא היו כמה מיליארדים נזילים בצד, מי שקנו את המדינה היו תמיד אותם אנשים כי להם היו את אותם הסכומים.


ולא רק בכך אשמה הממשלה - אפילו את המעט שהיא מחויבת בו: פיקוח על התנהלותם של אותם רוכשים, אפילו את זה היא לא עושה. הרי אין מצב שממשלת ישראל זיהתה שיש תיאום עמלות בין הבנקים רק לפני כמה חודשים. אם אני, הדיוט מוחלט בנושאי כלכלה, יכולתי להבחין שכולם לוקחים אותן עמלות ובאותם מחירים - אז שלום שמחון או קודמו בתפקיד פואד בן אליעזר לא ידעו? אם כל מי שהלך לסופר יכול היה לראות שאין תחרות אמיתית במחירים ושכל מוצרי החלב עולים אותו דבר, אז ביבי נתניהו ויובל שטייניץ לא יודעים? 


אנחנו אמורים לקנות את זה?


בוודאי שלא.


ובכל זאת המשיכו למכור לנו את ההפרטה כתנאי מקדמי לכל התקדמות כלכלית, ויעיד כל מי שהגיע לסניף דואר כלשהו לאחרונה, שהתור נותר אותו דבר גם אחרי ההפרטה - אבל מה שכן, שמו מסכי פלזמה עם שעון ואינדיקציה למקומך בתור כדי שהיאוש יהיה יותר נוח.


חברות וחברים - הטייקונים לא מעניינים. באמת שלא. גם לא המנוולים והחזירים שביניהם.


כשטייקון נופל זה אולי נחמד לנו ברמת הרכילות והשמחה לאיד - אבל זה לא מה שישנה את חיינו. רחוק מכך.


השינוי יקרה במדינה כשממשלת ישראל, היא ולא אף אחד אחר, תחליט לדאוג לאזרחים. תחליט לשנות את המציאות הכלכלית האלימה שבה אנחנו חיים. הוא יקרה רק כשממשלת ישראל תחליף תקליט. רק כשגם היא תדחה את העמדות שהעולם כולו דחה. עמדות שאפילו בארצות הברית מפגינים נגדן.


ואם ממשלת ישראל והעומד בראשה לא יבינו זאת לבד, מההפגנות, הרי שתפקידם של כל אחד ואחת מאיתנו לזכור זאת היטב, ובבחירות לבוא חשבון עם כל אחד מאותם שליחי ציבור ששכחו שהם עובדים אצלנו. שהם שליחים שלנו.


כי שליח שנכשל בתפקידו, ראוי לו להיות מפוטר.


ביבי רוצה שנשנא את הטייקונים. הוא רוצה שנחשוב שהם מקור כל רע. הוא רוצה שנשכח שבלעדיו, ובלי העמדות שהוא מייצג - לא הייתה פה תופעה של טייקונים.


טייקונים שמייקונים - הממשלה. רק היא אחראית לזה שרע פה. רק היא יכולה לעשות שיהיה פה טוב.

יום שבת, 30 ביולי 2011

נושאת הדגל

היא לחוצה כבר יומיים, נושאת הדגל.

היא לא הייתה כל כך לחוצה מאז החתונה שלה. צריכה שהכל ידפוק פיקס. שלא יהיו פאדיחות. השם שלה, אחרי הכל, רשום על התוצאה.

כבר ארבעה ימים שהטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. מאז שפרסמה את ההפגנה. עיתונאים, אנשים מהרחוב שרוצים מידע, טרמפיסטים שרוצים לקחת קרדיט ושתזכיר אותם או תתן להם להשתתף, יח"צנים - כל אחד שרוצה מתקשר וחופר לה במוח שעות. והיא, מנומסת שכמותה, מתפנה לכל אחד ומסבירה להם משהו נורא פשוט: אני ממש לא מובילה פה את הכל. אני סתם מישהי שאכפת לה. אני לא רוצה שאף אחד ייקח קרדיט. גם אני לא רוצה את הקרדיט הזה. זה למען כולנו.

והאנשים הקטנים לא מבינים. לא מאמינים שיכול להיות שמישהו עושה משהו מתוך אכפתיות. מתוך אלטרואיזם. בלי לרצות להרוויח שום דבר.

עשיתי את החיבור בינה לבין זאת שמארגנת את אנשי הרוח. זאת של אנשי הרוח לא ישנה כבר שבוע. מפרפרת בין סופרים ומשוררים ומביאה אותם למאהלים. דואגת למוראל של הגרים שם. דואגת שיידעו שיש מאחוריהם עושר רוחני עצום. ארגנה אפילו שעות סיפור יומיות לילדים במאהל התל אביבי עם טובי הספרים. אני מכיר אותה מטוויטר. פעם קראה איזה פוסט שלי והתחילה לעקוב - ואני עקבתי בחזרה כי היא כותבת מרתקת וזה תענוג לקרוא את מה שהיא כותבת. טוב נו, היא סופרת והכל.

והיא עושה לילות כימים על העניין הזה של שעת הסיפור. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל מתכוונת לעשות הפגנה בירושלים היא מיד רצה לטלפון. שיהיה סופר שיספר לילדים סיפור. שיהיה טוב. שאנשים יידעו שהם לא לבד.

והיא עושה הכל בהתנדבות, ואף אחד אפילו לא משלם לה את הטלפון.

והזמרת, היפה ירקוני של המחאה - היא מסתובבת בין המאהלים בארץ כבר שבוע וחצי עם גיטרה. הולכת לכל מקום גם אם זה רק כמה אנשים. נותנת לחבר'ה דקות ארוכות של אושר עם הקול הנעים והצלול שלה והשירים המתוקים והבועטים שמצליחים לחדור לפלייליסט של התחנה של המדינה למרות שהפיקה את האלבום שלה לבד ובלי יח"צ. היא התעקשה שזה יהיה לבד. היא טיפוס פייטרי כזה - לא אחת שתתפשר על התוצאה או על הזכויות שלה.

ולא דיברתי איתה אף פעם לפני כן, אפילו שאנחנו מתכתבים כבר המון זמן דרך הפיד בטוויטר. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל רוצה להרים הפגנה, היא מיד התגייסה, ואמרה שתבוא - כי הרי צריך מוזיקה למי שיבואו להפגנה. והיא עשתה טלפונים עד ניו יורק וארגנה את הזמר שיופיע אחריה. אחד שמשלמים לא מעט כדי לראות אותו בהופעות, והוא יבוא בחינם.

ונושאת הדגל פנתה לסטודנטים שמיד הביאו את ההגברה, בתרומה. וההוא מרשת הסופרים הענקית שחוטף על הראש (ובצדק) על כל מיני החלטות די דפוקות שלו לאחרונה החליט לתרום את המים, כי יהיה חם למפגינים. ולא - הוא לא רוצה קרדיט. הוא תורם כי אכפת לו. וכל רשימות התפוצה בעיר מריצות את הפלאייר של ההפגנה. וכמה קהילות של דתיים הייטק מעבירות את זה בינם לבין עצמם.

וכולם מתגייסים. וכולם מתנדבים. ואפילו אלו שניסו לתפוס טרמפ כבר מתביישים בעצמם כי אולי גם הם סוף סוף מבינים שמה שקורה במדינה יותר גדול מאיזה אזכור תקשורתי. יותר גדול מקרדיט. יותר גדול מכולנו.

כי הזמרת, והסופרת, ונושאת הדגל, והסטודנטים, והארגון שהתרים את ההוא מהסופרמרקטים וההוא מהסופרמרקטים עצמו - כולם עושים את זה מהסיבות הכי נכונות.

כי מה שעובר עכשיו בארץ הוא גל צלול ומקסים שכל כולו חיוביות. פתאום מושגים כמו אכפתיות חזרו להיות אופנתיים. כי פתאום אני עושה דברים ולא מפחד לצאת פראייר. כי זה כבר לא אישיו. כי עכשיו עושים דברים בשביל הקולקטיב. בשביל האחרים.

כי עכשיו זה הזמן שבו אני מרגיש הכי קרוב בעולם לאנשים שהיו זרים מוחלטים עד לפני שבועיים. כי עכשיו זה הזמן שבו העולם שלנו עובר את הטלטלה הכי חיובית, הכי מלכדת, הכי נעימה שהוא עבר מאז תש"ח.

חלק מאלה שרואים את הפלאייר של נושאת הדגל שואלים מה אנחנו רוצים. חלק מהארגונים מבקשים לנסח רשימת דרישות. ופתאום אתה מבין שזה לא רק הדיור. אנחנו פשוט נלחמים על הפנים של המדינה. אנחנו דוחים את הסדר שניסו לכפות עלינו בעשור האחרון - הסדר שאומר שכל אדם לעצמו. שתפוס כמה שתוכל, או שתפסיד. שאתה חייב לדרוך על הראשים של האחרים כדי להגיע לראש הפירמידה.

הזמרת, נושאת הדגל, הסופרת - הן מורדות בסדר הזה. הן, ואיתן עשרות אלפים בארץ, הוציאו מהנפטלין את הדגל שסבתא וסבא האמינו בו, ושאפילו ההורים של סבתא וסבא והסבים שלהם הניפו אותו: ואהבת לרעך כמוך. כל ישראל ערבים זה לזה.

אמרו שהפכנו לחברה של אינדיבידואלים. דיברו על זה שאנחנו מנותקים אחד מהשני. דיברו על מדינת תל אביב ומדינת ישראל. דיברו על כך שיש פה לפחות שלושה מעמדות שלא מתקשרים זה עם זה. 

הערב הייתי אצל ההורים, במודיעין. פתאום שמעתי שיחה מאחת המרפסות מסביב. דיברו על פער מעמדי, ועל הצורך במהפכה חברתית. על סולידריות. כשהשפה משתנה - הכל משתנה.

השפה השתנתה.

ואני יודע שכל מי שיגיע להפגנה לא בא בשביל הופעה. הם באים בשביל הסיבות הכי נכונות. הם באים כי כמוני, וכמו נושאת הדגל והסופרת והזמרת - הם רוצים לשנות את העולם שלנו.

ואני מתרגש עד דמעות כשאני מבין כמה כוחות חיוביים התגייסו כדי שההפגנה של נושאת הדגל תצליח. אני מתרגש, כי אני יודע שאני והבנות שלי חווים את אחד הרגעים הכי יפים שהיו במדינה שלנו מאז שקמה. ונושאת הדגל כל כך לחוצה, וכל כך מחויבת, וכל כך שקועה באירוע עד שאין לה אפשרות להרים ראש ולראות איזה אלופה היא. איך היא הולכת ללמד את הבנות שלי מה זו דמוקרטיה. מה זו מחויבות.

תרימי ראש לרגע. תסתכלי מסביב.

את משנה את העולם.

ואני כל כך, כל כך גאה בך.

כי העולם משתנה בזכותך, ובזכות איה כורם ובזכות רוני גלבפיש ובזכות כל הנשים והגברים שנמצאים גם עכשיו באוהל או בבית ומדברים וחושבים על מהפכה - לא על מהפכה שלטונית אלא על מהפכה מחשבתית. על לייצר שינוי תודעתי.

כי החזרנו את הסולידריות לאנשים שגרים במדינה הזאת.

כי החזרנו את ישראל לישראלים.

כל כך גאה בך ובדגל שאת מניפה.

אם לא הייתי יודע שאת נשואה, אשתי היקרה, הייתי מציע לך להתחתן איתי.

יום רביעי, 27 ביולי 2011

כשהעולם משתנה

כשהעולם משתנה, הוא בדרך כלל משתנה בצורה מינורית. כזו שצריך כלי עבודה של מומחים כדי להבחין בה. כזו שהעין הבלתי מזויינת לא תראה.

מדעני האקלים יבחינו בתנודה של אלפית המעלה. הגאולוגים יבחינו בשינוי קטן בהרכב הסלעים. הפיזיקאים ימדדו פליטות אור מעולמות רחוקים. הם יחקרו זאת במשך שנים, ורק אחרי מדידות של מיקרונים וננומטרים הם יפרסמו באיזה רבעון מדעי שהעולם השתנה.

אבל ממש קצת.

כשהעולם משתנה, הוא לא עושה זאת בבת אחת. נדבך, ועוד נדבך, ועוד אחד. לאט לאט. כמו האבולוציה של דרווין - זה עניין של כמה דורות, אם לא של אלפי שנים.

העולם משתנה כל הזמן. יש רק פעם אחת שבה אנחנו יכולים לראות זאת: כשהעולם שלנו מתפרץ. כשהר געש מתפוצץ או כשהאדמה רועדת.

והעולם שלנו כאן, בישראל, השתנה. האדמה רועדת והר הגעש מתפוצץ בהתפרצות דרמטית.

אני מנסה להיזכר באיך העולם נראה לפני שבועיים. לא הרבה זמן - ארבעה עשר ימים.

חצי מדינה התעסקה בגמר כוכב נולד. אני הייתי עסוק בחמש שנים למלחמת לבנון השנייה ובפלאשבקים שהייתי תקוע איתם. מוני הראל ואלי טביב התקוטטו על ניהול הקבוצה שלי ואני רפרשתי כל שתי דקות את אתרי הספורט כי אני חייב לדעת מה קורה עם הפועל. כי חוץ מהמשפחה, מה חשוב יותר מהחולצה האדומה שמלווה אותי מאז הילדות?!

וביום חמישי הפועל תשחק בליגה האירופית ואני אפילו עוד לא טרחתי לגשת להביא את המנוי איתו אכנס למשחק.

כי זה כבר לא ממש הדבר הכי מעניין בעולם.

העולם השתנה.

בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילה מחאת האוהלים, עברתי סדנת גמילה מציניות. הזדכיתי על כל מנגנון הגנה שבניתי לאורך השנים, מנגנונים שנועדו לאפשר לי להתנהג כאילו שכחתי את הדברים שהאמנתי בהם. ויתרתי על האינסטינקט להטיל ספק בתום לבם ויושרם של אנשים שמדברים בשפה שתמיד רציתי לשמוע, ותמיד פחדתי שאם תדובר לידי הזינוק של הלב לשמיים יהיה שני רק לדרמת ההתרסקות שלו לקרקע.

ויתרתי על הפחד.

בשבועיים האחרונים אנחנו יוצאים מהארון.

כל מי שכף רגלו דרכה באחד המאהלים בארץ יוכל לספר לכם על החוויה.

הם מגיעים בהתחלה, כמוני, עם מבט סקפטי. עם ארשת פנים שאומרת "אני לא בטוח שאני אמור להיות פה". ומישהו מציע לשבת. ומתגלגלת שיחה קצרה. ופתאום כל מיני מושגים שהם לא שמעו שנים מצטלצלים באוזניים. 

ערבות הדדית.

סולידריות.

חברה.

צדק. 

וההוא שהגיע רק לפני רגע מרגיש פתאום חופשי. פתאום מותר להגיד מילים גדולות. מילים שרק לפני רבע שעה היו מעלות גיחוך של מבוכה. מילים כמו פרדיגמה או אידיאולוגיה או אפילו - רחמנא ליצלן - סוציאל דמוקרטיה.

ויש ביניהם חרדים, ודתיים לאומיים, וימנים, ושמאלנים, וערבים, ואפילו תיירים זרים.

וכולם, תוך רגע מתחברים למסר אחד, פשוט, שעומד בסתירה מוחלטת למה שניסו להלעיט אותנו בו בשנים האחרונות: מותר לדרוש שיהיה פה אחרת. מותר לדרוש שבני אדם יהיו בני אדם ויזכו ליחס של בני אדם ושלא יתנהגו אליהם כחומר גלם המיועד להדפסת כסף לבעלי ההון או לממשלה.

זו כבר מזמן לא מחאתם של השמאלנים הבורגנים התל אביבים. זו מחאה ירושלמית, וחיפאית, והיא הגיעה עד קרית גת, ובאר שבע, ואופקים ובית שמש וקרית שמונה ורמלה ועכו ובית שאן.

זו מחאה שכל משמעותה היא אחת: תחזירו לנו את המדינה כי היא שלנו. כי אנחנו לא אמצעי ייצור. כי אנחנו בעלי הבית. כי יש לנו זכויות בסיסיות שהופרו פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

ואני לא זוכר איך היה קודם. אני אפילו לא זוכר את השפה של לפני שבועיים. אני לא זוכר למה דברים שנראים לי עכשיו טיפשיים, על גבול המגוחכים נראו לי קודם כל כך חשובים. ובעיקר, אני לא יודע להסביר לעצמי דבר אחד בסיסי:

איך זה שאני, שמחזיק מעצמי בחור נבון, התכסיתי גם כן בשכבה כזו של טמטום עצמי עד שלא ראיתי את המציאות כמו שאני רואה אותה כרגע. עד שלא ראיתי את המציאות כמו שהיא. כמה אסקפיזם צרכתי, טיפש שכמותי?!

כי אז, לפני שבועיים, בר רפאלי הייתה מעניינת. כי אז, לפני שבועיים, לראות גולים של הפועל בלופ של יוטיוב היה הדבר הכי חשוב בעולם. כי אז, לפני שבועיים, הפוליטיקה הארגונית של מקום העבודה הייתה נושא להרהר בו בדרך הביתה.

ועכשיו כל מה שמעניין זה השינוי. זה להחזיר את המדינה לציבור. זה לשכנע את הממשלה שתפקידה לשרת את האזרח ולא רק להשתמש בו לצרכיה.

זה להראות לכולם שהעולם השתנה.

לפני שלוש שעות, על המסך שבו אני כותב, אשתי קידמה את ההפגנה שהיא מארגנת ביום ראשון. המפיקה התותחית הזאת הרימה תוך יום וקצת הפגנת משפחות מול בית ראש הממשלה שתגיע בתהלוכה עד מאהל המחאה בירושלים. היא סידרה הגברה, ותאורה, וציוד והכל.

אני מספר את זה כי אשתי היא לאו דווקא הטיפוס שיקום ויארגן הפגנות. תנו לה את הפופקורן דל הקלוריות מול השידור החוזר ה- 49 של בנות גילמור והיא מבסוטית כל הערב. אבל ביום שישי האחרון, כשהלכנו לישון במאהל המחאה הירושלמי, גם היא - כמוני - השתנתה.

כי זו המהפכה האמיתית. הרגע שבו התודעה משתנה, והיא משנה את ההוויה. הרגע בו סדרי העדיפויות משתנים. הרגע שבו העולם משתנה באמת.

לכו למאהלים, חברים. שבו שם כמה דקות. תגיעו עם המבט הסקפטי. תוך דקות יושיבו אתכם שם, ויגלגלו אתכם שיחה.

ולפני שתשימו לב תתחילו לדבר במלים גדולות.

מלים שלא השתמשתם בהן שנים. מלים שלא שמעתם שמישהו אומר אותן לידכם במשך שנים, אלא אם הוא היה ציני.

לכו תזדכו על הציניות ותתחברו לחלום הסופר מציאותי שאומר שאפשר שיהיה פה אחרת. שאפשר שנהיה יותר מסתם סחבות שגוררות פה רגליים לכמה עשורים ומנסות לשרוד.

העולם שלי השתנה.

מאוד השתנה.

הלוואי שישתנה גם העולם שלכם.


יום חמישי, 21 ביולי 2011

בהיאחזות הנורמליות בבירה

תמר, גיסתי, גרה כבר שנה ומשהו בפלורידה. מאז שהשתחררה. היא עברה לשם ישר אחרי הצבא "כדי לעשות קצת כסף" ובגלל שהיא אזרחית אמריקנית זה אפילו חוקי. ידעה שבארץ אין מצב שתרוויח סכומים כאלה באיזו עבודת-אחרי-צבא שכזו.


הערב היא כתבה לי על הוול בפייסבוק שהיא מופתעת שעוד אין תמונות של האוהל שלי, עם כל מחאת האוהלים שעוברת במדינה כרגע.


ואני התביישתי.


התביישתי כי עוד אין לי אוהל. כי אני מצייץ בטוויטר, וכותב פה פוסטים, ומעדכן סטטוסים בפייסבוק ועוד לא הרמתי פעם אחת את התחת והלכתי להרגיש - ממקור ראשון, בלי פילטרים - את מה שמסתמן כאחד הדברים הכי מרגשים שקרו פה מאז שנות התשעים.


לפני יומיים אחד הכתבים היה חולה. הלכתי לצלם במקומו כתבה על הסניף הירושלמי של מחאת הדיור. כשהגעתי לכיכר ציון, המקום שבו אמורה הייתה להיות עיר האוהלים לא מצאתי שם אף אחד. שוב, בפעם המי-יודע-כמה קיללתי את העיר הזאת שאני גר בה כבר 12 שנה. שוב תיעבתי את השמרנות הנוראית שלה, ואת היישור-קו-לא-משנה-מה-עם-הליכוד-שבשלטון, ואת העובדה שהיא העיר הכי ענייה בארץ ותמשיך תמיד לתמוך במענייה ומעניה.


אבל הפוסט הקצר על הוול שלי שהגיע מפלורידה גרם לי לקום ולעשות סיבוב בעיר. לראות אולי משהו השתנה. אולי באמת קורים דברים. אולי... אולי אפילו לפנטז על מיני מהפכה שמתחילה כמו שמהפכות צריכות להתחיל: כאלו שמתחילות מלמטה. כאלו בלי הנהגה. כאלו בלי איזה אייקון פוליטי שעומד בראש ומתראיין. כאלו שנובעות מזעם אמיתי, מכאב, מיאוש - מרצון אמיתי לטלטול המערכת לא כדי להרוויח הון מיידי אלא כדי לשנות את היסודות.


נסעתי בהתחלה לבית של ביבי ברחוב עזה, משהו כמו דקה נסיעה מהדירה השכורה שלנו בקטמון הישנה. חגי קראוס אמר שתהיה שם הפגנה. כשהגעתי לא הייתה שם נפש חיה - רק כמה ניידות משטרה עם שוטרים משועממים. שוב קיללתי את העיר הקשה הזאת, עיר לא רחמנית שאפילו לא מרחמת על עצמה מספיק כדי שיהיה לה אכפת מאיך שהיא נראית ואיך שהיא מתנהגת.


המשכתי לנסוע לכיוון אזור ממילא-שער יפו. אמרו שהיה שם משהו היום. שהחבר'ה מהאוהלים הלכו להפגין על הגדרות של שכונת הרפאים הנוראית הזאת שבעלי הבתים שלה הם תושבים מחו"ל שבאים לארץ רק בפסח ובסוכות ושאר הזמן הדירות סגורות אלא אם המנקה עוברת שם אחת לכמה שבועות.


גם שם לא מצאתי אף אחד, חוץ מהמודעות של "משכנות המלך דוד", עוד פרוייקט יוקרה שנבנה למען יהודים עשירים מחו"ל ורק למענם, ואת השלט הענק של תכשיטי פדאני שמברכים אותי לרגל הגעתי לממילא.


פניתי שמאלה לכיוון כיכר צה"ל. אמרו ששם יתמקם המאהל. בטעות נכנסתי למנהרה שעוברת מתחת לכיכר והלב דפק. הם יהיו שם? הם לא יהיו שם? זה קורה באמת?


והציניות שוב זורמת בוורידים ואומרת שאם אמצא שם מניין, דיינו. כולל תיירים ועוברים ושבים. הרי אין מצב שמשהו נורמלי יקרה במדינה הזאת. משהו אותנטי. ובטח שלא בירושלים.


ואז ראיתי אותם. עשרות אוהלים, רובם בצבע אפור מטאלי צפופים על הדשא שבין מסילת הרכבת הקלה - עוד דוגמא קלאסית של אונס משאבי ציבור לטובת בעלי ההון - לבין חומות העיר העתיקה. את האוטו החניתי בעירייה, וכשירדתי לרחוב יפו שכל החנויות בו פשטו את הרגל בגלל הרכבת, הפיגועים והמדיניות של ביבי, הם צעדו שם. המון אנשים בקבוצות של שניים-שלושה עד עשרה. עם אוהלים ומחצלות ביד. עם מבט קצת סקפטי בעיניים. כזה שרוצה, כמוני, לגלות שזה אמיתי אבל מפחד להתאכזב.


מבט שמסכים לוותר לרגע על הציניות המתבקשת ולנסות ולחוות רגע מיוחד של סולידריות. של מאבק פוליטי אבל לא מפלגתי. של דרמה אמיתית.


וצעדתי אחריהם את 200 המטרים לכיכר. ועם כל צעד המוזיקה מהמאהל מתגברת ומשמיעה שירים שמישהו נטול כישרון שירה כלשהו שר בקולי קולות במערכת הגברה מקרטעת. והנה אנשים מגיעים גם מרחוב שלומציון, ומוותרים על הבירה באחד הפאבים כדי לבוא גם. והיי, יש גם אנשים שמגיעים מאגרון. ולכולם יש את אותו מבט משתאה בעיניים כשבכל צעד הולכת ונחשפת העובדה: לכולנו יש משהו משותף. כולנו פה לאותה התכלית, ואנחנו לא לבד.


והם ישבו שם.


מאות.


מקשיבים לשיר, ולנאום שבא אחר כך על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ועל אחווה בין פועלים ועל המעמד הבינוני שמתרושש.


וסטודנט מבצלאל עושה בועות סבון ענקיות בעזרת שני חבלים מגולגלים שהוא טובל בתמיסה, והן מתנפצות על מאות האנשים ועל שני אברכים וזוג חרדי שמקשיבים לנאומים על סוציאליזם שנואמים חילונים ליד החומות שבנה סולימן המפואר, כשבצד השני של הכיכר עומדים שלושה כמרים פרבוסלאווים עם זקנים עצומים ומסתכלים בהשתאות על מה שקורה מעבר לחומה מאחוריה הם גרים.


ופתאום הם הגיעו.


ההפגנה שחגי דיבר עליה, מול הבית של ביבי, אכן הייתה. ארבעה סוחבים אוהל פתוח על הכתפיים כמו במסע אלונקות, ואחריהם שובל ארוך שנע לאורך עשרות מטרים של אנשים מאושרים שיודעים שעשו היום משהו. הם באו ברגל מרחוב עזה עד המאהל. עברו בדרך את כל רחוב יפו, וכשהגיעו למרכז העיר הצטרפו אליהם עוד אנשים.


כי ככה זה כשמשהו טוב קורה. כשמשהו משמעותי חולף לידך. אתה רוצה להיות שם, לספוג קצת מהאבק המיוחד שאירועים כאלה נוטים להעלות.


מישהו שואל אותי למה באתי לשם. בהתחלה אני רוצה לומר לו שזו סקרנות, בגלל העבודה והכל. אבל זה שקר - באתי כי אני מזדהה לגמרי. כי גם אנחנו שירתנו את המדינה, וגם אנחנו עשינו כמה שנים באקדמיה (חלקנו עשינו קריירה אקדמית "קצת" פחות טובה מאחרים. אני, למשל), וגם אנחנו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק וגם לנו אין איך לקנות דירה.


והיאוש מהמצב.


והתסכול.


ואין האונים.


והאפלה שמסביב.


ופתאום מפציע לו אור אמיתי. כזה שנותן תקווה שלא הכל אבוד. שיש עוד מי שאכפת לו. שלא, מה שאני מרגיש כל יום זו לא איזו נרגנות פאתטית שמרמזת על כך שאני זקן בן 33 וחצי, אלא משהו אמיתי - שאני לא המתוסכל היחיד. שלא כולם מסוממים מהכותרות הדביליות על משטים ומטסים ואיראנים ולא יודע מה ומבינים שכל ההתעסקות בזה היא סוג של מסך עשן כדי שלא נבין את האמת הכי פשוטה: שהסיכוי שניהרג פה מטיל איראני הוא אחד חלקי מיליארד מהסיכוי שלא נגמור את החודש הקרוב.


והאור הזה, שפתאום מפלח את החושך, שגורם לאור הכתמתם, המכוער והמלנכולי שפולטים הפנסים בכיכר צה"ל בירושלים להיראות בהיר הרבה יותר - האור הזה יכול לנצח את החושך שאנחנו חווים פה כבר כמה שנים. הוא יכול לנצח אפילו קואליציה שמחזיקה 39 שרים וסגני שרים.


הוא יכול לנצח את הציניות.


אפילו את הציניות שלי.


ואם האור הזה יפציע בירושלים השמרנית, הליכודניקית, העייפה מצרותיה שלה עד כדי כך שאין לה יכולת או רצון להרים את הראש ולהסתכל מה הן הבעיות האמיתיות של המדינה - אם הוא יפציע פה, הוא יאיר את כל הארץ.


התקשרתי לאחות הגדולה של הגיסה מפלורידה, זו שידועה יותר כאשתי. אמרתי לה שאנחנו באים לעשות את השישבת באוהל, עם הבנות. היא מיד הסכימה. אחרי הכל, זה מאבק עבורנו. עבור המעמד הבינוני הקורס שכל הזמן מרוצצים את גבו עם גזירות חדשות.


לעזאזל, זה מאבק על העתיד שלהן.


תבואו גם. בחייכם. תבואו.


תבואו, כי זה חשוב. 


תבואו, כי אם לא יש מצב שאתם מפספסים את אחד הרגעים הכי קסומים, הכי מרגשים, הכי דרמטיים שתחוו. את הרגע שבו מותר לדבר בקול רם ולהגיד מילים כמו אידיאולוגיה. מילים כמו שינוי. מילים כמו מהפכה.


רגעים שבהם אפשר, רק לזמן מוגבל, לצאת מהדכדוך היומיומי ולחוות קצת אור.


רגעים כמו מה שחוויתי הערב בהיאחזות הנורמליות בבירה.


תבואו.


תבואו כי משהו חייב להאיר את האפלה העמוקה שהמדינה הזו נמצאת בה.


פשוט תבואו.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

אני נשבע

בדצמבר 1995 עוד לא הייתי בן 18.


כבר הייתי חודשיים בטירונות, כשהגיע הזמן להישבע אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. בבוקר של ההשבעה הגיעו מש"קיות חינוך לפלוגה כדי לדבר איתנו על נוסח השבועה. הן עשו לנו מין מערך שיעור כזה על התוכן שלה, ואני הייתי היחיד שהקשיב.


אני זוכר שהללי, מש"קית החינוך, הסבירה שאין סימני פיסוק בנוסח השבועה כדי שיהיה ברור שהיא מקשה אחת. שאין לחלק אותה. שהנאמנות לצבא, למדינה, לאומה היא בלתי ניתנת לפירוק ולא תלויה בכלום. שאנחנו רכוש צה"ל, אבל לא במובן הרע של הביטוי.


לקחו אותנו לתל ערד, מקדש כנעני עתיק ליד בסיס הטירונות, לטקס. מש"קיות החינוך חילקו לנו דפים עם נוסח השבועה, ונתנו לנו שעתיים לחשוב על הטקסט. כל המחלקה שלי הלכה לישון ברחבת המסדרים. אני, חנון דביל שכמותי, אשכרה לקחתי את הדף וקראתי אותו שוב ושוב. את הנוסח, את דברי ההסבר, אפילו את ההיתר הרבני להישבע אמונים למדינה למרות שאני לא דתי ומעולם לא הייתי:


הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל


כשהקריאו את נוסח השבועה, ועניתי "אני נשבע" הרגשתי מחויבות עצומה לשבועה הזאת. הרגשתי שבאותו רגע חתמתי חוזה עם המדינה שלי. עם המדינה שלא הייתה לעם שלי 2000 שנה. והתכוונתי לכל מילה כשהבטחתי לה, למדינה שלי, שאקדיש את כל כוחותיי ואף אקריב את חיי אם אדרש לכך - הכל למענה.


בכל פעם שחייל היה אומר לי שהוא מפחד לצאת למארב בלבנון הייתי מסביר לו שלהיהרג זה חלק מהדיל שחתמנו בטירונות. שתמורת זה שהמדינה נותנת לנו - ובכן, מדינה - אנחנו מסכימים להקריב עבורה את עצמנו. שזה כל הקטע של להיות לוחם חי"ר. וגם בכל פעם שיצאתי למילואים חשבתי על השבועה הזאת, והצדקתי לעצמי - דרכה - את העובדה שאני שם את חיי בהמתנה ויוצא לשרת את מדינת ישראל, ולעשות עבורה.


ואלוהים יודע שאני עשיתי בשבילה הכל. פיזית, ונפשית. ושרתתי אותה בנאמנות אין קץ. וכל פעם שהיא קראה הייתי שם בשבילה. ונלחמתי בשבילה, ועשיתי בשבילה יותר מ- 98% מהאזרחים שלה.


ואני הולך לכתוב שורה שגורמת לדופק שלי לעלות, ולדמעות להופיע בזווית העין.


שורה שמעולם לא חשבתי שאעז לכתוב.


אני כבר לא מרגיש שאני מחויב לשבועת הנאמנות שלי, זו שנשבעתי בגיל 17 ועשרה חודשים.


הלב שלי אומר שזה נגמר.


אתמול הייתי ביום מילואים. הלכנו לסיור לקראת התעסוקה המבצעית שאנחנו יוצאים אליה בחודש הבא, בגדה - בין עלי לעפרה.


תמיד מציפה אותי מין גאווה טיפשית כזאת כשאני מוריד את התיק של המילואים מהבוידעם. כשאני שם את המדים והנעליים האדומות אני יודע שיש לא מעט שאומרים מאחורי הגב שלי שאני פראייר (ובינינו: הם צודקים), אבל אני תמיד מרגיש שזה עושה אותי טוב יותר מכולם. נאמן יותר מכל האנשים ברחוב לאותה שבועה מפעם. אני תמיד חושב שהם היו מאלה שהלכו לישון שעתיים ברחבת המסדרים בזמן שאני התעמקתי בקריאה.


ואתמול זה לא היה ככה.


זה לא היה ככה כי משהו השתנה. כי השבוע, המדינה שקראה לי לבוא לשמור על המתנחלים שהיא בחרה לשים בין כפרים ערביים, החליטה שאני עבריין. 


אני עבריין כי אני לא רוצה לקנות סחורה שמיוצרת בגדה המערבית.


אני.


אני פושע.


אני, שתמיד הייתי הכי נאמן בעולם. אני, שמעולם לא העליתי על דעתי לסרב לשרת את המדינה שלי גם כשלא הסכמתי עם התכלית שהשירות הזה ממלא. אני, שעשיתי כמעט את כל השירות הסדיר שלי באזור הביטחון בלבנון. אני, שלחמתי במחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן. אני, שלחמתי במלחמת לבנון השנייה. אני, שעושה כמעט 40 ימי מילואים בכל שנה. 


אני פושע.


והדמעות שמציפות אותי כרגע הורגות אותי.


כי במחי החלטה מטופשת של כמה ח"כים  אידיוטים שמנסים לארגן לעצמם את הפריימריז הבאים יחד עם ראש ממשלה עלוב נפש ופחדן שלא מתייצב לצדה של הדמוקרטיה בזכותה עלה לשלטון, ברגע אחד - הוציאו אותי מחוץ למחנה. בערב אחד הפכתי מאזרח למופת לעבריין, רק כי אני עומד על זכותי שלא לקנות מוצרים שיוצרו במקומות שאני מתנגד לקיומם.


ואתמול, בנסיעה חזרה הביתה לא יכולתי שלא לחשוב על זה. האם מדינה שקובעת שאני פושע רק כי אני בוחר מה לא לקנות כאמצעי פוליטי, האם מדינה כזאת ראויה שאקריב למענה את חיי? האם בשבילה ראוי שבנותיי יישארו יתומות?


כשנשבעתי למדינה אמונים, בדצמבר 1995, רצח רבין לא היה זיכרון ישן. זה היה חודש וקצת אחרי שהעולם גילה שיש מישהו בשם יגאל עמיר. למרות הטירוף של ההפגנות אז, לפני הרצח, אף אחד לא העלה על דעתו שלימין אין זכות להפגין נגד הסכמי אוסלו. חופש הביטוי, למדנו בשיעור האזרחות בכתה י"ב - בשיא ההפגנות - הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. כל עוד אינך מסית לאלימות, לימדו אותנו, מותר לך הכל.


והנה, זה כבר לא המצב.


ועכשיו הח"כים מימין מאיימים על בג"ץ שלא יעז לבטל את החוק שעשה אותי פושע. וציפי חוטובלי וזאב אלקין ועוזריהם אומרים שהם מייצגים את העם.


והם צודקים.


רוב האנשים בארץ בכלל לא מבינים מה זו דמוקרטיה, כי אחרי 30 שנה של זבולון המרים ולימור לבנתים במשרד החינוך הדור שלנו הוא כזה שלמד שפלשתינה הייתה "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ", ולא יודע היסטוריה, ובטח שלא אזרחות.


ואני תורם יותר מ-98% מהעם הזה, ואני פושע.


אני.


פושע.


אז אם אני פושע - איך מדינת ישראל מעזה לדרוש ממני לסכן את חיי? באיזו זכות היא גם רוצחת וגם יורשת?


אתמול חזרתי הביתה בשעה 10 בערב מהסיור בגדה. ולא היה בי גרם של גאווה על כך שתרמתי למדינה יותר מכל הרחוב שלי.


הרגשתי רק ריקנות. ועצב. ושנאה.


בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בוחן דברים שהיו עבורי אמת אבסולוטית ואיתנה. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני בטוח שאני רוצה להישאר בארץ. בפעם הראשונה אני שואל את עצמי האם אני באמת מתכוון לכך שאסכים להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.


אני לא מסכים להיות פושע. אני לא מסכים שיוציאו אותי מחוץ למחנה. שיעשו לי דה-לגיטימציה. 


אני אחד מטובי האנשים במדינה הזאת. אני נושא על כתפיי, עם המשפחה שלי, משא הרבה יותר כבד מכל זאב אלקין או ציפי חוטובלי או כל ניאו-לאומן אחר שמשרת היום בכנסת ובקושי שירת באמת את המדינה. אני גיבור, לעזאזל, ומדינת ישראל יודעת את זה.


ואני לא מסכים לבכות.


אבל כשקוראים לי פושע כשאני לא פוגע באיש, ומעולם לא קראתי לפגוע באיש, ורק מחיתי מחאה שקטה, הדמעות יורדות מעצמן. בעיקר בשבוע שבו המדינה שזרקה אותי מחוץ למעגל הלגיטימיות קוראת לי לבוא ולשרת אותה.


לעזאזל - שאלקין יבוא לעשות קו. שחוטובלי תעלה לתצפית. שפאינה קירשנבאום שבקושי יודעת לדבר עברית כמו שצריך תבוא לעשות משמרת בחמ"ל. שרוברט אילטוב יעשה 8 שעות במחסום.


ולא, אני לא אסרב לשרת כל עוד אני חי בישראל. אני פשוט לא יודע כמה זמן עוד אשאר פה, במדינה כזאת.


אז היום, אני נשבע: אני לא אקנה מוצרים מהתנחלויות. ואני אקרא לאחרים לעשות כך. וזה על רקע אידיאולוגי, וזה בדיוק מה שהאלקינים והקירשנבאומיות והחוטובליות מבקשים למנוע ממני.


כי יש חוקים שמתנוסס מעליהם דגל שחור - ומדינה שמחוקקת חוקים עם דגלים שחורים ברורים, מדינה כזו ספק אם ראויה שמישהו יקריב את חייו עבורה.


אני קרוע מבפנים כמו שלא הייתי מעולם.


המדינה שלי הפכה אותי לפושע.


אותי.


ודמעות  של כאב ועלבון יורדות מעצמן.