חיבוקים באפלה

אין לי שום כוונה להתנצל פה, או לעבור איזשהו מבחן נאמנות שבו אעבור על איזה צ'ק ליסט שיסמיך אותי כציוני. זה נהיה מפחיד לדבר פה. לכתוב. בימים האפלים והנוראים האלה שאנו עוברים, כל מי שמעז להצביע על משהו שהוא לא בסדר מייד מסומן כבוגד. כל איש אקדמיה שמעז לומר שהממשלה טיפשה מייד יסומן על ידי הדגנרטים הממומנים היטב של "אם תרצו" (מכספי אוונגליסטים שרוצים שנתנצר, כמובן) כ"פוסט ציוני העוסק בהדרת הנרטיב היהודי מהאקדמיה". כל מי שסבור שצריך לאפשר לחנין זועבי להתנהל בחופשיות אלא אם יחליטו גורמי אכיפת החוק שעברה עבירה, ממש כמו כל ח"כ אחר, נשלח מייד "לחברים שלו בחמאס". איזו אפלה נוראית. האור לא גר פה יותר. אין לי שום דבר נגד גלי פטריוטיות. באמת שלא. כשמניפים את דגל ישראל למלוא התורן עם פתיחת טקס המשואות בהר הרצל, אני תמיד מזיל דמעה. כשאני רואה ישראלים מצליחים לזכות בפרסים בין לאומיים אני מתמלא גאווה על המדינה שהוציאה אותם תחת ידיה. כשנבחרת ישראל בכדורגל מנצחת זו שמחה כפולה - גם על הפטריוטיזם, וגם על עצם הנס הגלוי שלפנינו, כשחבורת שחקנים עצלנים שמקבלים יותר מדי כסף הצליחה למצוא יריבה יותר גרועה ממנה, וכל מי שצופה בנבחרת שלנו יודע כמה זה נדיר! יש לי בעיה כשגל הפטריוטיות הוא כה גבוה עד שהוא מסתיר את כל שאר הדברים בעולם. אנחנו כל כך עסוקים בלחבק את צה"ל ואת השייטת ואת הגיבורים ולהתחבק עם עצמנו ולטפוח לעצמנו על השכם, עד ששכחנו לגמרי שמעל השכם עליה טופחים, ומעל הידיים המחבקות והמתחבקות אמור להיות ראש. כמה זמן לא השתמשנו בראש. זה שחושב, ושואל שאלות, ומתעניין. להשתמש בלב? ברור! איתו אנחנו מחבקים. להשתמש בבטן? כל הזמן! שם העצבים שלנו, ויש המון כאלה. להשתמש בתחת? לשם יכול להיכנס... (פה אפשר להוסיף מי שעצבן אתכם לאחרונה). אבל להשתמש בראש? את זה אנחנו לא עושים. כי לחשוב זה לא פטריוטי. הנה שאלה מעניינת. לפי כל הפרסומים, וגם לפי דבריו של שר הביטחון, מי שקיבלו את ההחלטה על ההשתלטות על המשט, זמן ההשתלטות והשיטה היו שניים - ראש הממשלה ושר הביטחון. וזהו. לא התקיימה מעולם הצבעה בפורום מחייב כמו מליאת הממשלה. גם לא בפורום חצי-רשמי כמו הקבינט המדיני-בטחוני. לעזאזל, אפילו לא הייתה הצבעה ב"שביעיה הסודית" שם יושבים מאורות של איי קיו כמו בוגי יעלון, אלי ישי ואיווט ליברמן. שלושים ותשעה (!!!) שרים וסגני שרים יש בממשלת ישראל. רבע מהאנשים שנבחרו לכנסת ישראל בבחירות האחרונות. יש שם שר שאחראי להסברה, ושר שאחראי למודיעין. אתה שואל את עצמך האם התייעצו איתם - הרי הם שרים, ובטח הם מומחים בתחומם, לא? בטח יש להם דרגים מקצועיים שאמורים לתת מענה לכל שאלה. אז זהו, שלא. אף אחד מ - 37 הליצנים שאינם ביבי וברק לא השתתף בהחלטה. אף אחד מאותם שלושים ותשעה שאמורים לנהל את חיינו לא חשב שהחלטה כזו, אולי כדאי לדבר עליה. לחשוב עליה. להביא איזה איפכא מיסתברא, סתם בשביל האתגר האינטלקטואלי. אף אחד. אפילו לא השר לענייני מודיעין (מרידור) או זה של ההסברה (אדלשטיין) שהיית מצפה מהם למעורבות - עזבו מעורבות ממש, התייחסות כלשהי! - גם הם בחרו בדום שתיקה. אבל מה, אני הוזה? הרי אדלשטיין לא באמת קשור להסברה, זה רק מה שכתוב לו על כרטיס הביקור. ומרידור לא באמת אחראי למוסד ולשב"כ, ופלד קיבל את "תיק צד"ל" כי זה לא נעים להיקרא סתם "שר", ובני בגין עבר לשחק בקישור כשר המקשר לכנסת מאותה סיבה. לעזאזל, אפילו שטייניץ קיבל את התואר שר אוצר רק אחרי שנתניהו הגדיר את עצמו כ"שר על כלכלי". מרוב עצים בממשלת ישראל, לא רואים את היער. מרוב שרים, אף אחד לא מקבל החלטה מיניסטריאלית או לפחות שואל שאלות. אז אנחנו מתחבקים. הממשלה מחבקת את השייטת. העם מחבק את הלוחמים. יוצרים מין עננה ורודה של אושר וחדווה פטריוטית, וכדרכם של עננים גם זה מסתיר משהו - את ערוותה של ממשלת ישראל. שימו לב - אני לא מתייחס כהוא זה לנכונות ההחלטה להשתלט על המשט. קטונתי. אני פשוט המום מזה ששרי הממשלה, 37 שרים שאינם השניים שקיבלו את ההחלטה, לא היו מעורבים - ואין פוצה פה ומצפצף. עכשיו העולם רוצה ועדת בדיקה. ביבי לא רוצה. ברור שבסוף הוא יקבל כל מה שיגידו לו, אבל כדרכו זה יהיה אחרי שישפילו אותו, ולא עם ראש מורם. זוכרים איך שהוא סירב לומר לאובמה "שתי מדינות לשני עמים" כי יש לו כבוד, ואמר את זה כמו תוכי אחרי שהאמריקנים כופפו אותו? אז זה מה שיקרה גם פה. הרי יש סיבה שבגללה נתניהו וברק לא רוצים ועדת בדיקה. הפרוטוקולים. רחמנא ליצלן, אם תבוא ועדה ותבקש ממזכירות הממשלה להעביר לה את דף החלטת הממשלה ותוצאות ההצבעה בעניין המשט - מה יגידו במשרד רוה"מ? איבדנו? לא מאתרים? רוה"מ ושר הביטחון שלו שלחו כמה מאות חיילי צה"ל מהשייטת ומהסטי"לים להשתלט על אוניות בדרכן לעזה בלי לבקש רשות? מה הם יגידו? ומה זה אומר על שני המטכ"ליסטים (מיל.), ביבי ואהוד, שהוציאו את החיילים למשימה הזאת? בשנת 2002 הייתי באמצע שירות מילואים במחנה עופר, כשהתחיל מבצע חומת מגן. תוך שלושה ימים מצאנו את עצמנו במחנה הפליטים ג'נין, חוטפים אש שלא ציפינו לה, ועם הרוג 5 דקות אחרי שיצאנו לכיוון המחנה. ביום השמיני או התשיעי של הלחימה בסמטאות הצרות של המחנה הקטן והצפוף בטירוף הזה, התרחש הקרב שבו נהרגו 13 מחיילי גדוד אחר בחטיבה שלי. כשיצאתי מג'נין ראיתי את שלטי הפרסומת שטופי הדגלים, ואת הסטיקרים הפטריוטיים על הרכבים השונים. אנשים אשכרה הציעו (!) טרמפים בכביש ואדי ערה. גם אז התחבקנו. ואני זוכר ששאלתי את עצמי כמה זמן ייקח התחקיר של מה שעשינו ולא עשינו שם. אני לא יודע על תחקיר אמיתי שהיה שם. כנראה שבין חיבוק לחיבוק לא היה זמן לשאול שאלות. והיום שוב אנחנו מתחבקים. מאוהבים בעצמנו באהבה עיוורת, ולא שואלים את עצמנו לאן אנחנו הולכים. כל הרואים הפכו לעיוורים. הם לא רואים כלום, מי מחשש שיבולע לו ומי כי באמת טחו עיניו. העיוורים ממשיכים לדמיין את המציאות כפי שהם תמיד עושים, בלי קשר לאיך הדברים נראים באמת. האפלה כה גדולה, עד שהיא מסמאת את העיניים. יהודה עמיחי כתב את אחד השירים האהובים עליי: "משלושה או ארבעה בחדר, תמיד אחד עומד ליד חלון. מוכרח לראות את העוול בין קוצים, ואת השריפות בגבעה. וכיצד אנשים שיצאו שלמים, מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם". השיר הנפלא הזה נכתב כשישראל הייתה בת 10. הוא שיר הלל לאדם המצפוני שלא מפחד להביע עמדה שאינה קונפורמיסטית. בישראל בת ה- 62 אותו עומד ליד החלון היה נזרק החוצה דרך החלון לידו עמד. אני מוצא את עצמי מתעורר כל בוקר, מסתכל על המשפחה המקסימה שלי, וקורא עיתון. הדיסוננס בין האושר הפרטי לאסונות שבאים אלינו הביתה בסביבות השעה 4 בבוקר כשנשמעת החבטה העמומה של העיתון בדלת, הוא מטורף. אני לא יכול שלא לשאול את עצמי אם ככה הרגישו חלק מתושבי דרום אפריקה של סוף שנות השבעים או עיראק של שנת 90 או סרביה של אמצע שנות התשעים כשהבינו שהמדינה שלהם בדרך להיות מוצאת ממשפחת העמים. לא, אתה משכנע את עצמך - אנחנו מדינה נורמלית! אז זהו, שלא. אנחנו מדינה שבה שר ביטחון וראש ממשלה מקבלים לבד החלטה שתשפיע על 6,999,998 אנשים אחרים - ואחר כך לא מסכימים שיבדקו אותם (צה"ל, ראוי להזכיר, הקים ועדת חקירה) כדי לכסת"ח את עצמם ולא להיות מוצגים כאחראים. אנחנו מדינה שבה הממשלה לא דופקת חשבון לאף אחד, ובראש ובראשונה לא לאזרחים שלה. אנחנו חיים במדינה שבה שר הביטחון וראש הממשלה יכולים לפטור אותנו ב"עזוב'תי באמא'שך". אבל אנחנו לא מתעניינים בזה. אנחנו נתעסק עם חנין זועבי. ונראה תמונות של סכינים על המרמרה ביוטיוב ושוב נשתכנע שעמישראל חי. ונתעודד מהפגנת הזדהות של חמישים אלף יורדים מול הקונסוליה בלוס אנג'לס (הם תמיד הכי פטריוטים, היורדים - אבל רק מרחוק, כמובן). ושוב ניכנס בערביה הזאת זועבי. ונקרא לה, כמו שעשו בשבוע האחרון בכנסת באחת התצוגות שהכי ביזו את הדמוקרטיה שלנו אי פעם, בשם " חנין זובי" או שנשאל אותה "האם היית מסתדרת בעזה, רווקה בת 38?" ונרגיש הכי גב-גבר שיש. כי אנחנו מתחבקים. וזה נורא נעימי. זאת רק המציאות, קרציה שכמותה, שמסריחה לנו פה את הכל. איתה, אנחנו לא מתחבקים.

Where is my mind?!

הפיקסיז לא באים לישראל. אלוויס קוסטלו לא בא לישראל. המון אמנים שדיברו איתם על לבוא לפה, מחליטים לא לבוא לישראל. האמת? אני מבין אותם. זה לא קשור לאם אני חושב שמה שישראל עושה מבחינה מדינית זה נכון או לא. אני מבין אותם כי גם אני לא הייתי רוצה להגיע לאזור שכל מהדורות החדשות מדווחות עליו כעל אזור מלחמה. כי אם אני אירופאי או אמריקני, אני לא בא לישראל גם בשביל מיליונים. ישראל, נרצה או לא, מצטיירת בעולם כאיש הרע. מגיע לנו או לא, במאבק על ליבו של העולם הפסדנו. אנחנו נתפסים כמדינה כובשת ואכזרית, שעשתה סוג של מעשה שלא יעשה במצור האכזרי וחסר הלב שלנו על עזה האומללה והחלושה. אנחנו נתפסים כמדינה שפשטה על אוניות שכל כולן טוב ונופת צופים, וטבחה ב- 9 אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה רצונם להעביר קלנועית ושני כסאות גלגלים למחנה הפליטים ג'בליה. הגיע הזמן שנכיר בזה. את המאבק הזה, אלא אם פתאום יקרה משהו דרמטי בטירוף, הפסדנו. עכשיו שימו את עצמכם רגע בנעליים של הפיקסיז וכל שאר האמנים. גם אתם לא הייתם הולכים להופיע בלבאנט בפני כמה עשרות אלפי אנשים ולהציג את עצמכם כמי שמסכימים להופיע בפני אומה השנואה על ידי עשרות מיליונים בימים אלה. כולם בישראל רוצים קפיטליזם, נכון? אז הנה ההחלטה המאוד נכונה מבחינה זו: תוותר על כמה אלפים של לקוחות, ותשמור על מיליונים אחרים. פשוט וקל. גם אתם הייתם נוהגים אותו דבר. גם אני. זה ממש כמו שאף אחד לא בא בטענות לאהוד אולמרט על כך שלא התבטא פומבית בעד זכויות הקהילה ההומו-לסבית למרות שהוא תומך ידוע בזכויות האלה, בזמן שהוא התמודד לראשות הממשלה. לכולם היה ברור שהוא לא עושה זאת כי הוא לא רוצה לאבד אוכלוסיות שלמות שמתנגדות למתן זכויות אדם בסיסיות לאלו שבוחרים ללכת למיטה עם מי שהם רוצים גם אם זה לא מתאים לכולם. לבוא בטענות לאמנים שלא מופיעים בישראל זו צביעות. הם אמנים אך גם אנשי עסקים. הם לא אגף הדוברות של משרד החוץ או משרד רוה"מ. הם לא צריכים להיות אלו שיעלו את קרנו של עם ישראל בין עמי העולם. מאז שהתפרסמה הידיעה הבוקר, קיבלתי הזמנות לשלוש קבוצות שונות שמחרימות את הפיקסיז כי הם לא באים לישראל. זה כל כך פאתטי. זה מזכיר ילד שעושים עליו חרם, אז הוא מחליט שהוא מחרים את כל הכיתה. ממש כמו אותו ילד דחוי, גם לעולם לא אכפת אם אנחנו מחרימים אותו "בחזרה". אזרחי אירופה והאמריקות לא ממש מתעניינים בזה שאנחנו "תוקעים להם". הם לא מרגישים אפילו דגדוג קל. אבל העיקר שהכנסנו להם באבי אביהם, לפיקסיז האלה. פתחנו 3 קבוצות בפייסבוק. מי יכול עלינו?! ובכלל, מי רצה שהם יבואו, הסולן השמן והאנטישמי הזה בלאק והחברים שלו?! אני, בכל הכבוד לכולם, אמשיך להאזין לפיקסיז בשמחה. אני לא רואה שום טעם להעניש את עצמי. החרם על ה"מחרימים" הוא מפלטם של האומללים. הוא מפלטם של הדחויים. של אלו שרואים את הבעיה מול עיניהם, אבל לא מוכנים להכיר בעובדה שכדי לראות אותה הם מסתכלים בזכוכית שיש מאחוריה משהו בצבע אטום. קוראים לדבר שהם מסתכלים בו מראה. הבעיה, חברות וחברים, היא ממש לא הפיקסיז. הם להקה מעולה, שכתבה שירים נפלאים שהיו פס הקול של חטיבת הביניים והתיכון שלי, וגם חלק גדול מהצבא. הם לא מפסידים כלום מזה שהם לא מופיעים פה. הם אפילו הרוויחו עוד כמה אנשים שיקנו את הדיסקים שלהם כאות הזדהות, ויגלו את המוזיקה הנפלאה והגיטרות המנסרות, אם לא הכירו אותם עד היום. הבעיה היא איתנו. עם זה שלאט אבל בטוח אנחנו הופכים להיות דרום אפריקה של שנות השמונים. אולי לא בעיניי עצמנו, אבל זה לא משנה - העולם תופס אותנו ככה. יהיו שיגידו שזו בעיה של מדיניות. יהיו שיגידו שזו בעיה של הסברה. זה ממש לא מעניין. זו בעיה שלנו. לא של הפיקסיז. בטח איווט ליברמן יגיד משהו גאוני בעניין הזה. הוא, או איזה שר מבריק אחר. אז הנה, בשבילם, שיר קלאסי של הפיקסיז שמתאים יותר מכל:

With your feet in the air and your head on the ground

Try this trick and spin it, yeah

Your head will collapse

But there's nothing in it

And you'll ask yourself

Where is my mind

באמת איפה?!

על היאוש - למה אני לא עושה הסברה

לרקפת בר-סלע יש שם כל כך מגניב, שזה יהיה מצער אם היא תחליף אותו יום אחד כשתתחתן. היא הייתה חניכה שלי לפני עשור בנתב"ג. היא גם חברה שלי בפייסבוק.

בכל שעה בערך, היא מעלה עוד קליפ שמראה את האלימות של נוסעי ה"מרמרה" הטורקית נגד חיילי צה"ל. היא מוסיפה לזה טקסט קצר באנגלית שמפנה לוידאו, ורושמת מעל הכל care and share כדי שגם חברים שלה בחו"ל יראו, ואולי יפיצו את הקליפים האלה. הרעיון שלה, ושל עשרות חברים אחרים שלי פה הוא פשוט - אם יותר אנשים יראו את הקטעים שמראים את האלימות נגד חיילי צה"ל, אנשים יבינו למה לא הייתה לחיילים ברירה אלא להגן על עצמם באש חיה.

רקפת, ועוד אלפי ישראלים עושים "הסברה" - מילה יפה ליחסי ציבור - עבור מדינת ישראל. האמת? אני מעריץ אותם על זה. הם עושים הכל כדי שמדינת ישראל תצא בסדר. הם הכי אכפתיים בעולם. הכל בהתנדבות, הכל באהבה.

אבל אני? אני לא עושה הסברה.

אני לא עושה הסברה כי התייאשתי. כי כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לעיניים של אנשים ברחוב, בעבודה, בבניין שלי - אני רואה פחד. הם לא מפחדים מארדואן או אחמדינג'אד או הנייה או כל חובב ציון אחר מסוגם. הם פוחדים כי הם מיואשים. כי נמאס ללכת מדחי אל דחי.

כי אין אחרי מי ללכת.

כי אין הנהגה.

כי אין חזון, ובהיעדר חזון ייפרע עם.

ביבי נתניהו הוא שמוק. תמיד הכל מתרסק דווקא כשהוא בחו"ל. מהומות הכותל ב- 96? בחו"ל. ניסו להתנקש בחאלד משעל? בחו"ל. מגיע המשט הטורקי? בחו"ל. יש לו מעין מגע מידאס הפוך. איפה שהוא נוגע, ככל שזה קשור בפעילות ביטחונית, יש פלופים. על ברק אני לא רוצה להרחיב. אני בספק אם הוא היה מצביע לעצמו, לו היה נוהג ביושר בקלפי. ציפי לבני? מי בכלל זוכר מי זאת. ליברמן? אני חושב שכולם כבר השתכנעו סופית שהוא פסיכופת, ושהאדם היחיד שיותר מסוכן ממנו למדיניות החוץ זה הסגן שר שלו, דני איילון.

ואז, אחרי שאתה מגיע למסקנות הדי מתבקשות האלה, אתה מסתכל ימינה. ושמאלה. וימינה. ושוב שמאלה - ואין אף אחד פוטנציאלי שינהיג את המדינה הזאת לחוף מבטחים. אין אף אס בשרוול שאפשר לשלוף, ולסמן אותו בתור התקווה הלבנה הגדולה של הציבור בישראל. פשוט אין. כשאני מדבר עם אנשים הם ישר אומרים "ומה עם גבי אשכנזי?".

נו? מה איתו? לא נשבר לכם כבר מגנרלים? עוד לא למדנו את הלקח? עוד לא הפנמנו שצריך לתת להם איזה עשור, עשור וחצי של התאזרחות לפני שנותנים להם את המפתחות?

אבל אני מדבר שטויות. הרי זו לא המנהיגות שדפוקה.

מה שדפוק זה המצב.

"המצב".

כולם דואגים בגלל "המצב".

אותה סיטואציה נוראה. מאגית כמעט.

"המצב".

אותה גזירת אלים של סיזיפוס שנכפית עלינו כשאנחנו גוררים את הסלע במעלה ההר רק כדי לראות אותו מתדרדר למטה רגע לפני ההגעה לשיא הגובה.

לא, חברים. אתם לא דואגים בגלל "המצב". אתם דואגים בגלל היאוש.

אתם דואגים בגלל שאתם יודעים, כמוני, שהסיכוי לשינוי מהותי במצבה של ישראל הוא אפסי. אתם דואגים בגלל שאם נשאל עשרה אנשים ברחוב אם הם צופים - באמת ולא בשאיפה - שמצבם יהיה טוב יותר בעוד שנה מכפי שהיה לפני שנה, רובם יגידו עם יד על הלב שלא. זה לא "המצב" שחרא. זו ההנהלה של כל העסק פה, שמביאה אותנו אל "המצב".

מדינת ישראל היא מדינה שהתפרקה לחלוטין מכל החובות שלה כלפי אזרחיה. במדינת ישראל הממשלה לא אחראית יותר על הנתינים שלה. הם אחראים עליה.לפני איזה שבועיים כתבתי פה פוסט שתפס כאש בשדה קוצים על החוסר בדיור. המון אנשים שאני לא מכיר שמו את הפוסט הזה בפרופיל שלהם כשהם כותבים "מסכים עם כל מילה". לעם ישראל אין בית. אז דיור, המדינה לא נותנת.

ביטחון תעסוקתי וכלכלי? הצחקתם לי את משרד האוצר. כמעט כל העובדים בישראל נמצאים היום במצב בו אפשר לפטר אותם בהתראה של 30 יום ועם בעיטה בתחת. ודאות כלכלית מדינת ישראל לא מספקת, בלשון המעטה.

על הביטחון האישי לא ארחיב במילים. כולנו יודעים מה קורה פה. תנסו להביא שוטר כשיפרצו לכם הביתה. הוא יבוא, אבל מחר.

חינוך? בטח, יש חוק חינוך חובה, לא? כמה אלפי שקלים בחודש, והילדים שלכם יחזרו מהגן ויספרו שהיום למדו משהו חדש. גם את זה, המדינה לא מספקת.

ועכשיו בא דבר חדש - אנחנו צריכים לעשות הסברה למדיניות הממשלה.

עד כאן.

ניחא זה שהממשלה לא נוקפת אצבע ולא מפנה תקציבים כדי שיהיה נורמלי לגור פה. לזה כבר התרגלנו, וזו ממש לא המצאה של ממשלת ביבי (אישית יש לו אחריות עצומה לכך מהתקופה שהיה שר אוצר, אבל רוה"מ אז היה שרון). אבל שאנחנו נצטרך להסביר את מעשי הממשלה שלנו כי היא נכשלת בכך באופן סיסטמטי???

כשהבת שלי, בת שלוש ביולי הקרוב, עושה משהו מעצבן שהיא יודעת שאסור לה (מרביצה, נגיד) אני תובע ממנה להסביר את מעשיה. היא תמיד נותנת איזה הסבר, ומתנצלת. היא אף פעם לא מבקשת מאמא שלה, מאחותה הקטנה או מאיזה אדם אחר שמוכר לה שיסביר בשמה את השטות שעשתה. היא בת שלוש, והיא מבינה שהיא אחראית למעשיה. ממשלת ישראל, בניגוד למיכלי, לא מבינה את זה.

המדינה מתחבאת היום מאחוריך. היא מבקשת ממך לעשות לה מערוף, לעשות קצת טלפונים או לתת כמה פוסטים ולינקים ולעזור לה, בחייאת האמא'שך. ממשלת ישראל מתנערת מהמחוייבות האחרונה שנותרה לה - לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן. אפילו הדבר הזה כבר לא באחריותה, אלא באחריותנו.

אז... אז מה התפקיד של הממשלה, ריבונו של עולם?

אני לא רוצה ליטול חלק בהסברה. זה לא קשור לעמדה שלי כלפי מה שעשו עם האוניות הטורקיות. זה גם לא קשור לאם אני תומך בביבי או לא. זאת הרי המדינה שלי ושמה הטוב, אחרי הכל.

אני לא עושה הסברה כי התייאשתי. כי אין לי כוח.אני בחור אופטימי בדרך כלל, אבל אני לא מצליח להיפטר מהיאוש הזה שלא מרפה ממני. שמרוקן ממני את כל האנרגיה. שגורם לי להעריץ את רקפת בר-סלע שאולי עדיין מאמינה שאפשר להציל משהו. היאוש שגרם לי לברוח כל הזמן לקרוא על הפועל ולהיאחז בתוצאות שלה כאילו זה הדבר הכי חשוב ביקום רק בשביל האסקפיזם. היאוש שגורם ללא מעט אנשים לא לפתוח עיתון בבוקר.

זה לא "המצב". זה היאוש!!!

ביאושו של אדם, יש נטייה לפנות לבורא, ולו רק כי אולי זה יצליח. גם אני מוצא את עצמי יותר מדי פעמים עושה את זה לאחרונה. אז הנה, נעשה את זה שוב:אלוהים, אם אתה באמת שם אז שני דברים: 1. באמת תודה רבה על הדאבל בדקה ה- 92; 2. בחייאת, תן לנו מנהיגים נורמליים, כאלו שיכבדו אותנו וידאגו לנו, כי אלה ששלחת בינתיים על הפנים.

בזמן שכתבתי את הפוסט הזה עוד חמישה חברים שלי העלו קליפים חדשים מהאונייה הטורקית. אני באמת מעריץ אתכם. נגמרו החדשות. אפשר לחזור לראות טלוויזיה. אני הולך לראות נשיונל ג'יאוגרפיק. יש לי שעה של אסקפיזם עם איזה פסיכי אחד שמחבק תנינים.

יאוש.

עוד שבועיים הוא יהפוך ליותר נוח.

יתחיל המונדיאל.

עד היאוש הבא.