יום חמישי, 3 בפברואר 2011

איפה הכסף?

זה הכל שאלה של מספרים, בסופו של דבר.


של מתמטיקה.


פייר? אני לא מי יודע מה במתמטיקה, אבל יש מספרים שאפילו אני מבין.


7.26.


כולנו כבר יודעים לזהות את המספר הזה. זה המחיר של ליטר בנזין 95 בתדלוק עצמי. סטטיסטית, רובם של מי שיקראו את הפוסט הזה כבר הספיקו לתדלק את האוטו שלהם במחיר השערורייתי הזה. חשבון פשוט (וגם ניסיון כואב) מגלים שטנק דלק של אוטו משפחתי ממוצע עולה 300 ש"ח עכשיו.


כולנו מצקצקים בלשון, ויש כאלו שאפילו טרחו והצטרפו לקבוצת המחאה בפייסבוק (אני לא, אגב - סתם מתוך עצלות. אני דווקא לגמרי בעד המוחים למיניהם). הייתה אפילו איזו נסיעת מחאה איטית מתל אביב לירושלים. גם היו המון כותרות בעיתון, וכתבות בטלוויזיה, וראיונות ברדיו, וכולם אמרו שזו שערוריה, ומחדל וגניבה מהאזרחים.


וביבי, בניגוד לבדרך כלל, דווקא לא נשאר אדיש. הוא הודיע שיכנס את יוג'ין קנדל וסטנלי פישר וכל מיני אמריקנים אחרים שמשום מה השתלטו על המוסדות הכלכליים של המדינה ביחד עם מנכ"ל המשרד שלו, וכל אלו ידונו ויחשבו וינסו למצוא דרך להוריד את מחירי הדלק.


הוא אפילו צוטט כמי שאומר שהפתרון שוועדת הסלבס הזאת תוציא תחת ידיה אולי לא יהיה מושלם - אבל הוא יקל את העומס שמס הדלק מעמיס. כולנו כבר למדנו מה זה בלו, וש - 57% מעלות ליטר בנזין זה מס ישיר שאנחנו משלמים למדינה בלי קשר למחיר האמיתי של הדלק, ושהמדינה מרוויחה 4 מיליארד ש"ח רק משתי העליות האחרונות במחיר הדלק, זו שהייתה בינואר וזו שהייתה השבוע. נדגיש: 4 מיליארד מעבר ל - 20 מיליארד שהיא מרוויחה ממילא, כל שנה, על זה שאנחנו מתדלקים.


כבר התחלתי לשמוח.


אמרתי לעצמי - וואלה. הנה מחאה שהצליחה. הנה מחאה שבה שוועת העם ונהמתו עלתה לשרי המאות, ומשם לשרי האלפים ושרי הרבבות - מחאה שאשכרה שינתה משהו.


התמלאתי גאווה. עם ישראל חי. והמנהיגים של עם ישראל למדו להקשיב לעם ולתת לו תשומת לב.


פעמי משיח. הנה זה בא.


ואז פתאום נזכרתי במשהו. זה היה לא מזמן - רק לפני חודש וחצי - ואני כבר הספקתי לשכוח, דביל שכמותי.


12 מיליארד שקלים.


זה היה העודף התקציבי בסוף 2010.


עוד פעם: המדינה סיימה את השנה עם פלוס בבנק, של 12 מיליארד שקלים.


12 ועוד 9 אפסים אחריו.


המדינה תרוויח עוד 4 מיליארד מהבלו על הדלק, כאמור. זאת אומרת שהיא תגיע ל - 16 מיליארד יותר ממה שציפו הגאונים במשרד האוצר. נשאלת השאלה: מה יותר הגיוני - שהמדינה תוותר על 4 מיליארד ותהיה עם פלוס של 8 מיליארד בקופה, או שהמדינה תגבה 4 מיליארד ותעלה לפלוס 16?


ברור שההגיון של הממשלה הוא לקחת מהאזרחים. הרי הקופה, מבחינתם של ביבי ושטייניץ היא לא של האזרחים, עבור האזרחים ולמען האזרחים. הם פשוט שכחו שהג'וב שלהם הוא לדאוג לנו, ולא שהג'וב שלנו הוא לרפד את הקופה הציבורית, ואז לתת להם לשמור עליה מבלי לעשות כלום למעננו עם הכסף ששילמנו.


הם חושבים שמדינת ישראל היא מדינה בע"מ. הם בטוחים שהממשלה היא מין דירקטוריון של גוף עסקי שמטרתו להרוויח כמה שיותר, אבל בלי לשלם דיבידנדים לבעלי המניות, שזה אנחנו.


גונבים אותנו בנים ובנות. גונבים. מרמים אותנו וסומכים על הזיכרון הקצר שלנו ועל היכולת שלנו להתעלם ממה שראינו בחדשות ולמחוק את כל מה שאנחנו יודעים על העולם שסביבנו מהראש (יכולת שכל ישראלי חייב שתהיה לו כדי להישאר שפוי), ופשוט עובדים עלינו בעיניים.


ואנחנו פראיירים, ולא עושים את המעשה המתבקש: לא לצאת למחאות. לא להפגין. ממש לא צריך להיות עד כדי כך אקטיביסטים. צריך פשוט לשאול שאלה פשוטה, ולהפנות אותה למשרד ראש הממשלה ברחוב קפלן 3, ירושלים, מיקוד 91950 ולכתוב שורה אחת:


"אדוני ראש הממשלה - סיימת את השנה עם 12 מיליארד ש"ח פלוס בבנק. איפה הכסף ומה עשית איתו?".


איפה הכסף. כל כך פשוט.


מעניין מה תהיה התשובה.


אולי ביבי ושטייניץ חיסלו את העוני ולא שמנו לב? בעצם, כשאני חושב על זה, גם היום בדרך הביתה ראיתי קבצנים. אולי הם סיימו את הגדר בינינו לבין מצרים, עם כל הבלאגן שיש אצל השכנים? לא, עוד לא התחילו לעבוד עליה. אולי הם השקיעו 12 מיליארד בחינוך? אולי עכשיו הסיפור הזה של חינוך חובה מגיל 3 נכנס לתוקף ו - 12 המיליארד האלה מימנו את זה? לא. רשמנו את מיכלי לגן עירוני, וזה עולה כמו שנה שעברה. בעצם, קצת יותר אפילו. 


בגלל המדד.


אז מה עשו ביבי ושטייניץ עם 12 מיליארד ש"ח? וגם אם לא עשו כלום - למה לעזאזל הם צריכים שנוציא מהכיס שלנו עוד 4 מיליארד?!


והנה עוד שאלה, סתם כדי להפעיל את הראש כי הכל מספרים, כמו שאמרנו בהתחלה:


לפני חודשיים הייתה שריפה בכרמל. ביבי נשבע שיעביר באופן מיידי 100 מיליון לכבאות, ועוד 500 מיליון בתקציב המדינה - כדי שלעולם לא נהיה שוב במצב שבו לכבאים אין צינורות וחומר כיבוי. הכסף, אמור היה להגיע מהרזרבה התקציבית - אם תרצו, ה"קופה קטנה" של המדינה להוצאות דחופות. זה מופיע בתקציב ומשתמשים בזה במקרי חירום, ואין ספק שהשריפה הייתה מקרה חירום.


ואז ביבי והחבר'ה מהאוצר חשבו על הכל שוב כשהסופרטאנקר המריא חזרה לארצו, ואמרו שבעצם אין טעם לשלם את הכסף מהרזרבה כי מצב החירום נגמר, וכי תוך שבועיים מעבירים את תקציב המדינה (זה היה בדצמבר, אחרי הכל), אז יעבירו את הסכומים בבסיס התקציב. שזה סיפור של שלושה שבועות, וחותמים על הצ'ק לכבאים.


ואז, אמרו שאין טעם להוסיף את זה לתקציב, כי זה סתם מסובך להוסיף עוד סעיף לספר שהדפיסו כבר, אז יעשו את זה בהעברה מיוחדת.


ביבי הבטיח ביום שהתקציב עבר שתוך תשעה ימים הוא יעביר את התקציב המיוחד לכבאות. תקציב של 300 מיליון, שיכלול את ה- 100 שהבטיח כבר קודם, ועוד 200 מהפעימה השנייה שתוכננה, ואז יעבירו את כל השאר תוך שבועיים נוספים.


מאז עבר חודש.


מהשריפה, כאמור, עברו חודשיים.


סכום הכסף שעבר לשירותי הכבאות מאז השריפה בכרמל: 0 שקלים חדשים.


אז בעצם, המדינה כבר נמצאת בפלוס של 12,800,000,000 ש"ח (12 שהיו כבר, ועוד 800 מיליון שלא עברו לכבאים).


ביום ראשון, אם לא יהיו חדשות אחרות, ביבי ייתן שוב הופעה לפני המצלמות. הוא יסביר שלוותר על מס הדלק החדש ייצור "בור" של 4 מיליארד שקל בתקציב, ואז הוא בטח יודיע שהוא מקים ועדת מנכ"לים שתפקידה לבדוק את האפשרות לצמצם את מס הבלו בפריפריה כדי שתושבי הדרום והצפון יוכלו להישאר קרובים למרכז. הוועדה, ביבי יגיד, גם תבדוק איך אפשר לקדם את האצת בניית הרכבת כדי שתושבי הפריפריה לא יצטרכו בכלל להשתמש ברכב שלהם.


אבל אני, אידיוט שכמותי, עדיין לא מבין - אם למישהו יש 12,800,000,000, והוא מוותר על 4,000,000,000 - זה לא משאיר אותו עם פלוס של 8,800,000,000?


איפה הבור בתקציב?


איפה המדינה מפסידה מזה שהיא לא מגרזנת את אזרחיה?


אבל עזבו. אמרתי בתחילת הדברים. אני לא מי יודע מה במתמטיקה. אני בטח טועה. וחוץ מזה, טוב שהעלו את מחיר הדלק - מדלק נשרפים דברים, ולכבאים גם ככה אין כסף לקנות ציוד כיבוי.


מזל שביבי בשלטון. על הכל הוא חשב. מלך.



יום שבת, 29 בינואר 2011

זו רק עוד הדחה בבית האח הגדול

אני לא מתיימר להבין בהכל. לעזאזל, אני לא מבין ברוב הדברים.


אני הכי לא מזרחן שיש. לא למדתי מזרח תיכון. את שיעורי הערבית הפסקתי בכתה ט', כשהמשפט היחיד שאני יודע עד היום (חוץ ממשפטי הג'יב אל הוויה מהצבא) הוא האמרה המבריקה על כך ש"אל לורה אל ערביה ג'מילה" - הוורסיה הערבית למשפט עברית שפה יפה.


אבל יש רגעים שבהם אתה יודע שמשהו ענק קורה במזרח התיכון, ואתה יודע שהמשהו הזה עומד להשפיע על כולנו.


השעה 00:54 בירושלים. הנשיא מובראק סיים לפני כחצי שעה לנאום לעמו המתקומם, וכמובן שאף ערוץ ישראלי לא שידר את זה.


עוד פעם. 


השעה 00:54 בירושלים. הנשיא מובראק סיים לפני כחצי שעה לנאום לעמו המתקומם, וכמובן שאף ערוץ ישראלי לא שידר את זה.


בעוד קצת פחות מ - 24 שעות ישודר עוד פרק של האח הגדול. האירוע המכונן הזה ישודר בלייב בערוץ 2 ובכל גרורותיה של קשת במדיה הישראלית בדרכים כאלה ואחרות - בערוץ 24 יתייחסו לזה, בערוץ 20 זה יועבר בלייב כמו כל השידורים מהבית הכי חשוב במזרח התיכון (אם לא בעולם כולו!), בתוכניות הבוקר ילהגו על זה, ואם יקרה משהו מעניין ממש (אולי יראו למישהי את הציצי!) זה יהיה על השער האחורי של מעריב וידיעות.


זה גם יהיה נושא השיחה המועדף על כולם ביום ראשון, ויש מצב שבעבודה שלכם תשמעו שיחה מרתקת על הקרב המסעיר בין פרידה לדנה, או על מה קורה למלצר שמדבר כמו קריקטורה על עצמו.


וכל זה בזמן שמצרים, המדינה שהשלום איתה הוא כנראה הנכס האסטרטגי הכי כביר שיש לישראל היום, קורסת. בזמן שהמפלגה ששולטת ביד רמה מאז ימי נאצר - מאבדת אחיזה, ועומדת לפנות את מקומה לכוחות אחרים (אנשי אל ברדעי? האחים המוסלמים? לא יודע. אלה ואלה הם לא ממש חובבי ציון).


חברות וחברים - בישראל לא שידרו את הנאום של מובראק. אף אחד לא חשב שזה חשוב מספיק.


הרי אנחנו לא נצא לרגע מהבועה המטופשת סטייל הסרט קלולס ונתחיל לפקוח עיניים מסביב  לא נפסיק לבהות בטמטום שערוץ 2 מנפק לנו בכמויות. נתלהב מהגמד, מהלסבית התורנית ומההוא ששוכב או לא עם ההיא.


ככה זה כשלא אכפת לנו מכלום. כשאנחנו חיים באסקפיזם טוטאלי. כשהייאוש מכריע עד כדי כך, שאפילו הדברים החשובים כבר לא חשובים יותר.


והנה המחשבה הכי מפחידה, לכל מי שמצליח טיפה להתנער מערימות הטראש שעפות עלינו מכיוון המסכים - שימו לב מי יושבים על ההגה כשבמצרים יש מהפכה היסטורית: ביבי נתניהו, איווט ליברמן, אהוד ברק, אלי ישי.


הרביעיה הזאת יושבת בפורומים הכי מצומצמים.


היא זאת שתקבע איך ישראל תגיב להתפתחויות במצרים.


איווט ליברמן שאיים על המצרים בתקיפת סכר אסוואן הוא זה שאמור להוציא את התגובה הדיפלומטית.


ביבי נתניהו שהמצרים קוראים לו שקרן פתולוגי אמור להיות זה שידאג שהסכם השלום שלנו עם השכנים מדרום מערב יישאר בתוקפו.


אהוד ברק שלא מצליח להעביר יום בלי להרוס משהו הוא זה שאמור לוודא שהצבא שלנו מוכן לעימות מול צבא מצרים, שמאז הסכם השלום צויד בציוד הטוב ביותר שיש לאמריקנים להציע.


אלי ישי אחראי, עדיין, לעורף. לכיבוי ולהצלה (ולכל מי שהתעניין - עדיין לא עברה אגורה לשירותי הכבאות מאז השריפה בכרמל. סתם, שתדעו).


כן, אלו האנשים שאמורים להעביר אותנו בשלום את אחת התקופות הדרמטיות ביותר שהיו פה בשנים האחרונות. בלי ציניות - אני לגמרי מתפלל שהם יצליחו. אני גם לגמרי לא מאמין שתפילותיי תיענינה.


כשאני חושב על זה לעומק, אולי טעיתי בפתיחת דבריי. מי רוצה לחשוב על מצרים, ועל העובדה שהרביעיה הזו אמורה להנהיג אותנו?


החלטתי. אני מסמס למובראק. 


לא רוצה שידיחו אותו מהבית, או משהו כזה.

יום רביעי, 26 בינואר 2011

אבא סופשבוע

והכי עצוב לי על יערה.


היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.


היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.


היא רואה את אבא שלה רק לחצי שעה בבוקר, כשהוא מלביש אותה אחרי שהיא מתעוררת. לפעמים, בבקרים ממש מוצלחים, כשהיא ואחותה הגדולה מתעוררות מוקדם, אבא לוקח אותן לגן ונפרד מהן כמו שצריך - עם חיבוק ונשיקה ממנו, ומיד אחר כך מהגננת. בדרך כלל אבא שלהן ממהר מדי, ומספיק רק לתת נשיקה קטנה על הלחי לפני שהוא פותח את הדלת ורץ מהר למטה, כדי להגיע בזמן לעבודה.


יערה כבר התרגלה להסתפק בזה. להגיד "ביי אבא" ולהתנהג כאילו שככה זה אמור להיות. כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם שהיא תראה את אבא שלה שוב רק 24 שעות אחר כך, לאיזו חצי שעה חטופה שבה הוא יוציא אותה מהמיטה וילביש אותה ויכין אותה לגן ואולי - אולי! - יספיק גם לתת לה איזו קערת קורנפלקס.


בשביל יערה זה נורמלי.


מיכל כבר בת שלוש וחצי. היא זוכרת, טוב אפילו, ימים אחרים. ימים שבהם היו לה אבא ואמא שהיו מגיעים כל ערב בשעה נורמלית, ומשחקים איתה ועם אחותה הקטנה, ואבא היה עושה איתן "שיגועים" על המיטה שלו ושל אמא, והיה מכין לה ארוחת ערב.


היא גם זוכרת שאבא היה לוקח לפארק לפעמים, ושאמא לא הייתה צריכה לרוץ כל יום לאסוף אותן מהגן ולא הייתה נראית מותשת כל כך לקראת השעה שבע וחצי בערב, כי אבא גם היה מתחלק איתה בדברים שצריך לעשות בבית. 


וקשה לה, למיכל.


באמת שקשה לה.


קשה לה כי היא יודעת שזה יכול להיות אחרת.


כי היא זוכרת שזה היה אחרת עד לא מזמן.


וגם אני זוכר.


אבל במאה ה- 21 יש לך שתי אופציות, כאילו מדובר בשעשועון: לקחת את הכסף, או להמשיך עם המשפחה.


להיות אבא כמו שאבא אמור להיות - כזה שמשקיע בילדים שלו, ומטפח אותם, ועוזר להם ללמוד דברים, וחווה איתם חוויות, וחולק איתם את הדברים הכי חשובים והכי ראשוניים, או להיות אבא סופשבוע. כזה שעובד כל השבוע  כדי להרוויח עוד כמה גרושים, ומבלה את סוף השבוע בניסיון פאתטי למדי לפצות את הילדים - למרות שאין לך כוח כי עבדת כמו כלב כל השבוע, אבל אתה יודע שאשתך שהייתה עם הילדים כל השבוע (בנוסף לעבודה שלה, כמובן) עבדה קשה הרבה יותר.


אתה כבר רואה את התהליך לנגד עיניך. ברור לך לחלוטין מה עומד לקרות. אתה מבין שהקשר, הבונדינג שעמלת כל כך קשה ליצור עם הבנות שלך, הולך להתפוגג. אתה מבין שאתה כבר לא תהיה חלק משמעותי בחיים של יערה כמו שהיית כשמיכל הייתה באותו הגיל. אתה מבין שאתה הופך ללא יותר מעוד סבתא שרואים פעם בשבוע-שבועיים. כזה שכיף איתו, אבל הוא לא מישהו שמסתובב כל יום בבית.


וזה כואב.


זה כואב בגלל האבסורד שבדבר.


אתה צריך לוותר על הגידול של הילדים שלך כדי שיהיה לך כסף לגדל אותם כמו שצריך.


אתה צריך לוותר על המשפחה, הדבר הכי חשוב בחיים, כדי שתוכל לאפשר לה רמת חיים נאותה.


אני חושב על זה המון. אני שואל את עצמי כל הזמן איך העולם הגיע למצב שבו בשם "סיפוק מקצועי" או "הכנסה גבוהה" אנחנו מקבלים כמובן מאליו שהמשפחה שלנו באה בעדיפות שנייה. שהילדים שלנו גדלים עם בייביסיטר. שיש ערים שבהן גן הפעוטון נגמר בשעה 5, והילדים בשעה 7 במיטה כשמי שמטפלת בהם היא השכנה הסטודנטית שאספה אותם מהגן ושמרה עליהם שעתיים, עד שנרדמו.


וכן, גם ההורים שלי לא היו בבית בערב. אני זוכר שהייתי מחכה בערב, במרפסת, ומציץ לרחוב שהיה ארבע קומות מתחתיי. הייתי מחכה שיחזרו מהפגישה או מה שזה לא יהיה שהיו בו, ואחותי הגדולה הייתה שומרת עליי. חיכיתי, וחיכיתי, עד שהיה מגיע הטלפון שבו אמא הייתה מאחלת לנו לילה טוב ומזכירה לנו להוציא את המפתח מהדלת, כדי שיוכלו לפתוח אותה כשישובו.


הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה ככה. נשבעתי שאני לא אהיה מההורים האלה שהילדים שלהם מחכים להם במרפסת שיחזרו מהעבודה או מהפגישות או מהוואטאבר שבגללו הם לא בבית.


אז הבטחתי. אז מה.


הרי יש לי הכנסה לא רעה עכשיו. וסיפוק מקצועי. מה יותר חשוב מזה, לא?


אשתי אמרה לי שיערה שואלת "איפה אבא" כל הזמן. מיכלי אומרת שיערה לא מבינה שאבא הולך לעבודה. היא מספרת לי את זה כשהיא נקרעת מצחוק, כי אחותה התינוקת לא מבינה דברים שהיא כן - אבל יש משהו שגם מיכל לא מבינה. היא לא מבינה שבכל פעם שאני שומע את זה, הלב שלי נקרע.


הבת שלי הקטנה שואלת "איפה אבא". היא מתגעגעת אליי.


הפכתי לאבא סופשבוע.


נכנעתי למערכת.


שוב נכנעתי.


ושוב.


ושוב.


ולא, זה שכולם עושים את זה, זה ממש לא מעודד. זה שזה ככה אצל כולם זה ממש לא מנחם. זה שאומרים לי כל הזמן שכל הילדים יוצאים נורמלים בסוף זה ממש לא מניח את הדעת.


הבת שלי מתגעגעת לאבא שלה, ולו יש סיפוק מקצועי והכנסה.


הבת שלי, התינוקת שלי, מתגעגעת לאבא שלה.


והכי עצוב לי על יערה.

היא רק בת שנה וחצי, הבובה הקטנה.

היא לא מצליחה להחזיק מעמד ערה עד שעה שמונה וחצי בערב, כשאבא שלה חוזר מהעבודה.

אבא סופשבוע.

לא מאמין שהפכתי לאחד מאלה.