יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

עולמות מתנגשים

בסך הכל, הקווים די ברורים.


אלו שני עולמות שצריכים להתנגש. המרקסיסטים קוראים לזה תזה ואנטי תזה שצריכים ליצור סינתזה. הכימאים קוראים לזה בסיס וחומצה שיוצרים תגובה. הדתיים קוראים לזה יצר הטוב ויצר הרע.


שני עולמות.


עולם אחד הוא עולם ליברלי.  


עולם שבו יש יכולת להכיל ולאפשר ביטוי למחזיקים בדעת המיעוט מבלי לפגוע בהכרעת הרוב. עולם שבו הכל מרכינים ראשם לפני המשפט. עולם שבו שלטון החוק הוא ערך עליון כאמצעי להסדיר את היחסים בין בני האדם. עולם שלקח יותר מ-2500 שנה עד שיתפתח, מימי הפוליס באתונה ועד הדמוקרטיה המערבית בת ימינו.


העולם השני הוא עולם ניאו-שמרני.


עולם שבו הכרעת הרוב משמעותה הכל או כלום. עולם שבו המחזיקים בדעת המיעוט נדרשים ליישר קו או להפוך למדוכאים. עולם של לשלטון בחרתנו. עולם פרנואידי הבטוח כי עליו להתגונן כל הזמן מפני אלה שניצח בבחירות. עולם עתיק לאין שיעור מהפוליס האתונאי - עולם שקיים כמעט מיום שבו נוצרו שבטים ראשונים של בני אדם. עולם אלים (אלימות היא לא רק מכות, אחרי הכל) של שלטון שרואה לעצמו מטרה אחת: לשמר את עצמו.


ישראל היא נס דמוקרטי. כבר 63 שנים שהמדינה הזאת שרוב תושביה באים מארצות לא דמוקרטיות בעליל, מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו אפילו בארצות מערב אירופה: להעביר שלטון מצד פוליטי אחד לצד שני בלי נפגעים. הולכים לקלפי, מצביעים, מכבדים את הכרעת הבוחר - וזהו. בלי שדה גול יאיים להביא טנקים לפאריז.


אנחנו במצב הרבה פחות טוב מהשכנים שלנו ככל שהדברים נוגעים לכוח אדם, לעושר באוצרות טבע - לכל תחום.


אבל לישראל היה מאז ומעולם יתרון אחד ויחיד: היותה דמוקרטיה. העובדה שכל אזרח יכול להשפיע על זהותם של אלו שקובעים את עתידו היא זו שגורמת לנו להשתתף בצורה פעילה בבניית המדינה שלנו - אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו יודעים שאנחנו אלה שמעצבים את גורלנו בקלפיות, ושעלינו לכבד את הכרעת הרוב ולצאת אפילו למלחמה שאיננו מסכימים עמה. הסוד הגלוי הזה, שאדם שמשתתף בצורה פעילה בהכרעה יהיה כנראה גם זה שיקבל אותה, הוא זה שמביא מדינות שהן דמוקרטיות מערביות לנצח תמיד - תמיד! - במלחמות חמות או קרות כנגד אומות טוטליטריות.


ועכשיו הדבר הזה שלקחנו כמובן מאליו, סל החירויות הבסיסיות שלנו, נמצא תחת מתקפה. בית המשפט שמשמש כשומר הסף של הדמוקרטיה מאוים בוועדה לבחירת שופטים בה הפוליטיקאים אומרים בפה מלא כי בכוונתם לבחור שופטים על פי אמת מידה אידיאולוגית (שלא לדבר על רעיון העוועים לבחור שופט עליון על פי מוצאו, במין גישה מתנשאת לפיה צריך "פרענק מחמד" במערכת המשפט, ולא לבחור שופט פלוני על סמך כישוריו); מהלכים אימים על התקשורת כדי לגנוז תחקירים, וכדי למנוע להתחיל בתחקירים חדשים; ניסיונות למנוע מימון מארגוני אופוזיציה שאיש לא טוען שהם עוברים על החוק רק בשל מחלוקת אידיאולוגית חריפה בינם לבין הממשלה; התעלמות מוחלטת של הממשלה מהפגנות שאחד מכל שישה ישראלים מעל גיל 18 נטל בהן חלק כדי להמשיך ולקיים סדר כלכלי שמאפיין יותר רפובליקות בננות ופחות מדינות רווחה מערביות; חוק החרם שקבע שניתן להחרים את בייגל בייגל כי הוא יקרן, אבל לא כי הוא מייצר באזור התעשייה ברקן; ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע התארגנות של ועדים כמו זה של המתמחים, שלא לדבר על מניעת התפטרות של עובדים ממקומות עבודתם תוך שימוש בבתי הדין ועוד. ועוד. ועוד.


חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, עצמאות המשפט - כל אלה נמצאים תחת מתקפה.


הניאו-שמרנים רוצים לשנות את ישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה מודרכת. דמוקרטיה לפי המודל הרוסי. דמוקרטיה שבה מצביעים אחת לכמה שנים, אבל בין לבין - השליט אינו חייב דין וחשבון לאיש כמעט. אין איזונים ואין בלמים. אין שומר על השלטון.


הקווים ברורים, בסך הכל.


זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים.


בין ישראל לבין ישראל היום.


הקרב הזה לא קשור לעמדות מדיניות. זה לא קשור לאיזה פתק אנחנו שמים בקלפי. זה קשור לערכים. לדמוקרטיה. לחופש הביטוי. הפסד בקרב הזה משמעותו סופה של ישראל הדמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים, והפיכתה למדינה שבה אומרים לכם מה לחשוב, מה להגיד, ובסוף - גם מה להצביע.


והניאו שמרנים בטוחים שבשבועות האחרונים הם ניצחו את הישראלים. הם מציעים עוד ועוד שוטים ועקרבים לייסר בהם את הליברלים. 


אבל הם לא מבינים דבר אחד. אפשר להשתמש בטקטיקות של הפחדה ושימוש בכוח רק עד גבול מסוים. עד הקו שבו לקורבן כבר אין מה להפסיד זולת כבלי שעבודו. בשלב הזה, שבו פגעו כבר בכל מה שיקר לו וכואב לו - הוא נלחם בחזרה. הוא מגיב. הוא מחזיר.


חברות וחברים, אנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי. יש מאין, הצליח בנימין נתניהו דרך שיתוף הפעולה שלו עם כל היריב לוינים, ציפי חוטובליות ואיווט ליברמנים שמקיפים אותו בטבעת הדוקה, לייצר מחדש את האופוזיציה בישראל. ממצב של ריסוק מוחלט, ממצב שבו אפילו המכשירים כבר ניתקו עצמם מגופתה מרוב יאוש, היא קמה כעוף החול.


אין לה מנהיג, אבל יש לה חיילים. אין לה כיוון אבל יש לה תקווה. ובלב האפלה, פתאום אלומה של אור נכנסת לחייה, והאור דומיננטי לאין שיעור מהחושך.


המחאה החברתית שראינו כל הקיץ תתורגם להישג פוליטי. המחאה הדמוקרטית שנראה בחורף הקרוב תתורגם להישג חוקתי.


הישראלים חייבים לנצח. אין לנו ברירה - והדמוקרטיה תמיד מנצחת.


אמרתי כבר פעם: אנחנו לא רוצים מדינת ישראל היום. אנחנו רוצים בחזרה את מדינת ישראל. היום.





יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

אבודים

את ש' לא ראיתי מאז סוף התיכון. מאז יולי 1995. היא למדה איתי בכתה בחטיבת הביניים, ואז עוד שנה בתיכון, ואז בכתה י"א וי"ב היא למדה במגמה הכימית - ואני, הנבער מדעת, הלכתי ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה.

היא לא באה לפגישת המחזור שעשינו מוקדם יותר השנה. אני יודע שדווקא איתרו אותה והזמינו אותה, אבל היא לא באה כמו רבים אחרים.

אין לי מושג מה עשתה בצבא, ואני גם ממש לא יודע מה קרה איתה אחר כך. היא אחת ממאות - אם לא יותר מכך - של אנשים שאני זוכר היטב, ועדיין מסוגל לשמוע את צליל הקול שלהם המדויק, ולזכור איך נראו בנקודות זמן ספציפיות. אנשים עם מדים. אנשים עם בגדי הספורט של התיכון. עם התלבושת האחידה של היסודי וחטיבת הביניים. עם תיק על הצד בפורום של קמפוס הר הצופים באוניברסיטה.

וחלק מהם היו חברים שלי.

ממש חברים.

כאלה שהאמנתי שנגיע לגיל הזקנה ביחד. שאכיר את הילדים שיהיו להם יום אחד, ושהם יכירו את שלי. כאלו שהייתי בטוח שהם כמו משפחה. שלא ניפרד לעולם.

כאלה שאתה חווה איתם חוויות שבאמת משפיעות עליך. זאת שהתנשקת איתה בפעם הראשונה. זה שהיה בא איתך אחרי בית ספר לכל מיני הרפתקאות טיפשיות (ניסיון לבדוק אם אפשר ללכת רק דרך הגינות והחניות במקום דרך הרחוב כשצועדים מבית הספר הביתה, למשל) ברחובות של השכונה. אלה שהיית יוצא איתם לפאב עם הכניסה-מוזלת-לחיילים כשהיית בסדיר. זו שישבה לידך בכתה וסיפרה לך את כל הסודות שלה.

האנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. האנשים שזכרת בעל פה את מספר הטלפון שלהם בעידן שבו לא היה לטלפון זיכרון ובטח שלא היה חיוג מהיר.

החברים שלך.

והם אובדים לאורך השנים.

הם אובדים לא כי רבתם, ולא כי הם לא מעניינים אותך יותר - הם אובדים כי ככה זה. כי דרכיכם נפרדות וכל אחד פונה לכיוון שלו, וכל אחד בורא לעצמו עולם משלו עם תחומי העניין שלו.

אבל מגיעות נקודות זמן בהן פתאום הם צפים באופן מפתיע בראש. אולי זה כי פגשת אותם. אולי זה כי היית בסיטואציה שהזכירה אותם. אולי זה סתם, כי התגעגעת.

זה קרה לי הבוקר באחת הצורות הכי ביזאריות שיש - הגעתי ליומולדת של הבת של חברים טובים שלנו. כשנכנסתי לאולם בו הייתה המסיבה, הבנות (ואמא שלהן האומללה נשרכת אחריהן) אצו רצו לראות את המפעילה. ניגשתי להניח את התיקים והמטריות בצד ופתאום שמעתי קול שהייתי מזהה גם עוד 20 שנה. לא, אין לה קול מיוחד. גם לא איזה פגם בדיבור. גם לא איזה טון ספציפי שמאפיין אותה.

זו הייתה ש'. לא היה לי ספק בכך גם 16 שנה מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי את הקול הזה.

הסתובבתי, והנה היא הייתה: מפעילת הילדים. והיא מדברת עם הילדים, ואני רואה אותה בעיניים עם התחפושת אבל רואה אותה אחרת לגמרי בראש. אני נזכר בה, בכתה ז' בשיעורי אנגלית. ובכתה ט' כשכתבנו יחד את ספר המחזור. ובכתה י'. ובסיום התיכון.

ואז הם התחילו לעבור בראש. כל הפרצופים, והשמות, והקולות, והמראות של כל מי שהיו פעם חלק חשוב בחיי ועכשיו הם כבר לא. כל החברים והחברות שהייתי בטוח שיהיו שם תמיד. כל אלה שהייתי מדבר איתם כל יום, ולפעמים אפילו הרבה יותר מפעם ביום. אלה שבמקרה הטוב הם איזה פרצוף נשכח בפייסבוק, או במקרה הממש טוב - טלפון בראש השנה.

ואולי זה המחיר הכי קשה של ההתבגרות. ההבנה הזאת שאנשים יעלמו מחייך גם אם תנסה נורא חזק לשמור על קשר עם כולם. 

ההבנה שפשוט אי אפשר לשמור את כולם. אפילו לא את רובם.

שרוב האנשים שאתה פוגש הם רק אורחים לרגע, גם אם הרגע הזה נמשך כמה שנים.

וכשנגמרה ההפעלה ניגשתי לש'. היא זיהתה אותי מיד. אמרה שהיא עובדת בהייטק, ונשואה, ויש ילדים, וזו אחלה חלטורה הפעלות הילדים האלה. ושמעתי אותה אבל לא הקשבתי למלים. הקשבתי רק לקול. קול שהייתי שומע פעם בכל יום, הרבה יותר מפעם ביום. והפעם שמרתי אותו במדף ה"שמורים" של הספריה שיש במוח.

כי כשהתובנה שחלק גדול מהאנשים ילכו לאיבוד מביאה אותך להכין רשימה וירטואלית בראש. כי כל אחד מהאבודים נגע בחיים שלך, ואם אתה מאבד אותם - אתה מפחד - אתה עלול לאבד גם את אותו חלק מעצמך בו הם נגעו.

כי אתה מבין שיש מעט מאוד אנשים שבאמת יצעדו איתך יד ביד כל החיים. אתה מבין שכאשר יש לך הזדמנות לחוות לרגע פגישה עם אנשים שפעם הנחת שתמיד יהיו שם, אתה צריך לנצור כל רגע ולמצות אותו.

ספק גדול אם אראה את ש' מתישהו בעשור או שניים הקרובים. ספק גדול אם אראה מי מהחברים האלה שליוו אותי כל כך הרבה זמן.

אבל הם עדיין איתי.

כי כשאני מגיע למקומות שבהם היינו יחד - לשכונה הישנה, לאוניברסיטה או המעונות, למקומות שבהם הייתי בצבא או סתם כשאני נודד למקומות האלה בזיכרון, כשאני שם גם הם שם. פתאום הזכרונות מציפים כאילו מדובר בשיטפון באיזה ואדי במדבר - בבת אחת, בזרם ענק שסוחף איתו את כל מה שעומד בדרך. שוטף את הציניות ואת מנגנוני ההגנה ומחזיר חיים חדשים למקומות שלא ראו מים במשך חודשים ושנים. פתאום בבת אחת אתה יוצא מההוויה היומיומית של "עכשיו" וחוזר לזו של "אז". 

ואני זוכר כל פרט. וכל קול. וכל פרצוף.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם יש לי מקום בזיכרון לכולם - כי ככל שעוברות השנים החברים והחברות שנעלמים לי הולכים ומתרבים. כל אחד שנעלם משאיר אחריו שובל של זיכרונות. של תמונות. של קולות.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם כל האנשים האלה שנגעו בחיי גם מרגישים אותו דבר.

ואם גם הם זוכרים.

אותי.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

בין אור לחושך

ב-14 בנובמבר ימלאו ארבעה חודשים ליום בו הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב. ארבעה חודשים לאירוע האזרחי המרגש ביותר שאירע אי פעם בישראל: למחאה חברתית שאינה אלימה, אינה מפלגתית, אינה שונאת ומכוונת כל כולה לשיפור מצבם של כלל האזרחים ולא של סקטור כזה או אחר.


והייתה ההפגנה ההיא, הראשונה, בתל אביב. 30,000 איש שעמדו ודרשו צדק חברתי. ועוד מאהלים. ועוד. והפגנה של 100,000. ושל 300,000 בכל הארץ. ושל 420,000 מתוכם 60,000 בירושלים (!) - וצעקנו, ודרשנו, ומחינו. ולא קיבלנו דבר.


ואז הגיע טרכטנברג, וההצעות שלו שפותרות את כל הבעיות בעולם - חוץ מהדיור, החינוך, הבריאות והרווחה, ואפילו הקצת שהציע מתמסמס על ידי פקידי ממשלה שמקבלים הוראות מהשרים שלא להזדרז יותר מדי. וביבי נתניהו לא טרח להיפגש עם המוחים אפילו פעם אחת. 


כי לא סופרים אותנו.


וכל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה להגיע לרגע שבו בהתאחדות הסטודנטים כבר יחשבו על הפוטנציאל להשתלב בפריימריז של אחת המפלגות (ולשכוח שהצרות הכלכליות האמיתיות מגיעות אחרי שמסיימים את התואר, ושמה שמרגישים כסטודנטים זו בדיחה לעומת מה שעובר עליכם כהורים). כל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה שנוריד טיפה את הרגל מהגז. שיתחיל החורף, ואנשים יעדיפו להתכרבל עם הפוך מול הרעש הלבן בטלוויזיה מאשר לצאת שוב לרחוב ולהילחם עבור עצמם.


והם מרגישים שהם הצליחו.


אפשר לראות את זה די בקלות. הנה כמה כותרות מהשבוע האחרון: גורם ברשות השנייה מציע לזכייניות לא לסקר את המחאה, כי המחאה מבריחה מפרסמים - ואז לא יהיה להן כסף לייצר עוד כוכב נולד או הישרדות; ביבי ואריאל אטיאס סוגרים דיל ולפיו גם מעט הדירות של "מחיר למשתכן" שכבר יוצאות למכירה, ילכו לחרדים ולא למעמד הביניים; כולם מדברים על איראן בזמן שמחירי הדלק והחשמל מזנקים (ומסבירים לנו שזה כי לא העלו לנו בזמן ההפגנות, אז חייבים להעלות לנו עכשיו); והנה כותרת שקראתי שעתיים לפני שהתחלתי לכתוב - קרן נויבך, אחת השדרניות שהכי זוהו עם המאבק החברתי מצאה עצמה מחוץ למבט שני, בהוראה מגבוה. חבר מהרדיו אמר לי שזה עניין של זמן עד שיוציאו אותה גם מרשת ב'. ככה זה כשמתעקשים להתעסק באייטמים שראש הממשלה ממש היה מעדיף שנשכח מהם.


עזבו את המקרר, אומרת לנו ממשלת ישראל. תחשבו על הפרסים. עזבו את האוברדרפט, אומרים השרים. תחשבו על הפלסטינים. עזבו את הצדק החברתי, אומרים לנו בקואליציה. תחשבו על המהפכה בלוב.


חברות וחברים, מאור גדול שפרץ פה בקיץ כמעט בכל בית, האור שהניס את מסך הבערות שכל כך הרבה ממשלות בנו בעמל כדי שלא נבין מה חשוב ונתעסק עם מה שהן רוצות, מהאור הזה עברנו לאפלה רבתי.


אנחנו ניצבים בפני צומת מכרעת. הצומת שתקבע האם נחזור לריב אחד עם השני כמו מטומטמים על השאלה הרת הגורל האם ההתנחלות נווה יששכראל ט' תישאר בתחומי המדינה או תעבור לפלסטינים (ולא, אין לנו הסכם איתם - אבל ממתי זה מנע ממישהו פה להתווכח?), או האם נחזור לדבר על עצמנו. על מה שמשפיע לנו על היומיום.


על כסף.


על פרנסה.


על צדק חברתי.


חברות וחברים, סליחה על הבוטות, אבל האיראנים מעניינים לי את התחת. אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית, או אם יהיה לה "סתם" ארסנל של אינספור נשקים אחרים, או עם נעשה איתם שלום והם יעברו לצטט את הרצל, בן גוריון, כצנלסון וז'בוטינסקי - לא משנה באיזה תסריט תבחרו, זה לא יקרב אותי כהוא זה למצב שבו אני יודע ברמה גבוהה של ודאות שאתן לבנותיי לגדול ברמת חיים נאותה שאינה נופלת מרמת החיים בה אני עצמי גדלתי.


גם אם יהיה שלום חם עם מצרים, וגם אם נהפוך לצ'ילבות והשלום הקר יהיה שלום קפוא - זה לא יעלה ולא יוריד את האוברדראפט שלי.


אבל לכל ה"גם אם" האלה יש צד שני.


גם אם ינסו להעלים את הצעקה שצעקנו בארבעת החודשים האחרונים משיקולי רייטינג ומפרסמים, וגם אם יפטרו עיתונאים ש"מעזים" לגעת בנושא החברתי, וגם אם לכל המפלגות נוח יותר לריב על אויבי ישראל מאשר לדאוג לאזרחי ישראל - גם אם כל אלה יקרו, העיניים שפקחנו בקיץ לא ישכחו את מה שראו ומה שהבינו.


אנחנו כבר לא עיוורים.


הקיץ הזה ניצחנו. גם אם לא נקצור את הפירות בחורף הקרוב - ביבי והניאו קפיטליסטים יקצרו את מחיר עוולותיהם בחורף הבא, בבחירות.


העם דורש צדק חברתי - והעם גם יקבל אותו.