יום שישי, 6 בינואר 2012

איגוד

באחד מימי חמישי לפני תשעה חודשים נשלחתי לבאר שבע להחליף את העורך הקבוע של המהדורה שלנו שם. כשאתה מגיע כאורח לרגע לדסק אחר, אתה שואל את העורך הקבוע ואת הכתבים אילו נושאים יש להם על סדר היום.

אחת הכתבות שכולם הסכימו שחייבים לעשות באותו יום חמישי הייתה על עובדות הנקיון של אוניברסיטת בן גוריון. מסתבר שהמנקות שהרוויחו שכר זעום, עובדות קבלן כמובן, ניסו להתאגד. רצו שמישהו יגן עליהן מפני פיטורין שרירותיים, ומפני מצב בו הן עומדות לבד מול הנהלת האוניברסיטה ומול החברה הקבלנית - והרי איזה כוח יש להן, כשרובן עולות חדשות ונאלצות לעבוד בשביל גרושים גם כך, כי לא מצאו עבודה אחרת.

אגודת הסטודנטים של בן גוריון עמדה לצד המנקות, והן הצליחו להתאגד דרך ארגון כוח לעובדים. הן הצליחו לחתום על הסכם קיבוצי חדש, שמבטיח להן זכויות סוציאליות בסיסיות כמו גם סוג של ביטחון תעסוקתי שהוא מעבר ל-30 ימי התראה ללא שימוע.

האייטם הזה ניגן על כל מיתר סוציאליסטי בלב. זה סיפור קלאסי של האנשים השקופים שמבינים שיש להם כוח אם רק יעמדו אחד לצד השני. שבסוף, אם מתעקשים ומתאמצים ומגלים סולידריות אפשר לנצח את הגדולים. את הקבלן. את האוניברסיטה.

ואז הגיע זמן השידור, ומאיה המגישה הקריאה את הפתיח שכתבתי, והבמאי צעק "רול!" והכתבה התחילה לרוץ, ואחת המנקות - עם מבטא רוסי כבד ועברית רצוצה למדי - אמרה: "היינו ביחד ורק בביחד ניצחנו".

והמשפט הזה, הלא ממש נכון תחבירית, נשאר לי חקוק בזיכרון. 

הוא נשאר שם, כי ברגע שהיא אמרה את זה, פתאום קלטתי עובדה שידעתי מזמן שהיא נכונה אבל משום מה הדחקתי אותה כל הזמן לאחורי הראש - אולי כי זה לא היה נוח, ואולי כי אף פעם אין תזמון טוב, ואולי זה כי קיוויתי "שמישהו יעשה משהו" כמו שכולנו עושים כל כך הרבה פעמים:

הרי גם אני לא מאוגד. הרי גם לי, כמו לרוב האנשים במקצוע העיתונות, יש אופק תעסוקתי של 30 יום ללא שימוע. כן, בכל רגע נתון לפי החוזים האישיים שלנו, יכולים לבוא מעסיקינו ולומר לנו לא לבוא יותר לעבודה בעוד חודש. אז ברור, מגיעים פיצויים כחוק והכל, אבל איזה מין חיים אלה כשאתה יכול לתכנן את ההכנסות שלך רק חודש קדימה?

ופתאום הבנתי שהמנקה מהאוניברסיטה בבאר שבע נמצאת כעת במצב הרבה יותר טוב ממני - היא מאוגדת. היא פתחה במו"מ על הסכם קיבוצי באמצעות הנציגים שלה. היא זוכה לביטחון תעסוקתי. שקופה או לא, היא הרבה יותר נראית ממני. מהעיתונאי שמחזיק מעצמו, כמו רוב עמיתיו, כאילו הוא איזה מי יודע מה.

אני חושב שהעבודה שלי היא אחת העבודות הכי מרגשות שיש. אנחנו יודעים הכל ראשונים (כולל סודות שאסור לספר), אנחנו אלה שמתקשרים אליהם החברים כשהם רוצים לברר למה הכוונה במשהו שראו או שמעו - אנחנו סוכני המידע.

העבודה שלי היא אחת העבודות עם הכי הרבה אחריות שיש. אנחנו יושבים על הצומת הכי דרמטית שיש: אנחנו קובעים, במידה מסוימת, על מה ידברו מחר בפינת הקפה במשרד. התפקיד שלנו הוא לאפשר לצופים, מאזינים או קוראים שלנו לנהל את שגרת היומיום שלהם ואנחנו מעדכנים אותם מה קרה מעבר לשדה הראייה שלהם היום. אנחנו מספרים להם מה עשו האנשים שהם בחרו לתפקידים שונים, איך משרדי הממשלה שלהם מתפקדים, מה חדש בתרבות שהם צורכים וכמה-כמה נגמר במשחק ההוא שלא יכלו לצפות בו.

וכל הגורמים האלה (ולא ציינתי את כמות האהבה שמורעפת על כל עיתונאי מצד כל מיני יח"צנים ודוברים ושאר עסקנים ובלבד שייתן לאותו מרעיף ולו כותרת מפרגנת אחת), כולם מתלכדים לידי תחושה אחת - אופוריה. עיתונאים חיים באופוריה תמידית. מכת האדרנלין שמקבלים לפני שידור ידיעה בלעדית או לפני פרסום דרמטי היא משהו שקשה מאוד להתחרות איתו. ואנחנו בטוחים שלעולם חוסן. הרי אנחנו טובים בעבודה שלנו ואוהבים אותה והכל.

אבל אנחנו שוכחים משהו בסיסי:

אנחנו פועלים.

שכירים.

ובניגוד לרוב הפועלים (כולל המנקות ההן מהדרום), ובניגוד לרוב השכירים - לנו אין אף אחד שמגן עלינו. יש את אגודת העיתונאים, שהעובדה שאני בביזנס הזה כבר כמעט עשור ומעולם לא הציעו לי להצטרף אליה מראה משהו לגבי האפקטיביות שלה, כך שהיא לא רלבנטית. אבל חשוב מכך: אין לנו שום שוט כנגד מעסיקים שפוגעים בזכויות העובדים שלהם.

הרי לעולם לא נשבית את התקשורת. אתית אני חושב שזה מעוות להשבית את הגורם שתפקידו לאפשר לאנשים לקבל מידע שבעזרתו הם מקבלים החלטות. אי אפשר להשבית שירות כזה לציבור. מעשית, הרי אנחנו בתחרות. העורך של ידיעות אחרונות לעולם לא ייתן הוראה שלא להוריד את העיתון לדפוס בשביל להציל את עובדי חדשות ערוץ 2. הקריין מקול ישראל לא יקבל הוראה שלא להקריא את מבזק חדשות השעה ארבע, בשביל לעזור לעובדי הארץ.

זה לא יקרה - וטוב שכך.

והבעלים של גופי התקשורת יודעים את זה. הם יודעים שאתית ומעשית לא נשבות לעולם. הם גם יודעים עוד משהו: שבכל שנה מסיימים מאות אנשים מוכשרים יותר או פחות את הפקולטות לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות ובבית הספר כותרת, ומוכנים לעבוד בשביל כל סכום, נמוך ככל שיהיה, ולו רק בשביל להכניס "רגל בדלת" ולהיות בתקשורת. כולם חולמים להפוך לטאלנטים. כולם בטוחים שאם יעבדו לשנה-שנתיים בשביל גרושים, הם יגיעו בסוף לאיזו בוננזה של כסף גדול.

אני יודע - גם אני הייתי כזה. המשרה הראשונה שלי בתקשורת הייתה ככתב בחדשות 10 עם הקמתה של החברה הזאת. המשכורת שלי, כולל נסיעות וסלולרי והכל הייתה 4,500 ש"ח. ומדובר במשרה שהיא הרבה יותר ממשרה מלאה. פעם חישבתי, אחרי חודש שבו סימנתי את שעות העבודה והמנוחה שלי, שהרווחתי 12 ש"ח לשעה. לא, אין פה טעות. שניים עשר שקלים לשעת עבודה. עבודה אמיתית, לא שעות שבהן ישבתי בדסק או משהו.

בנוסף לכך, היה לי גם סעיף מפורש בחוזה שאוסר עליי להצטרף לאיגוד עובדים כלשהו. כשבאתי לחתום על החוזה, אמרתי לזו שהחתימה על החוזים שאני יודע שאסור להכניס סעיף כזה. הרי זה לא חוקי. הרי הזכות להתאגד היא זכות מעוגנת בחוק, ומניעתה היא עבירה פלילית, ולמדנו בשנה א' במשפטים שאם יש סעיף בחוזה שסותר לחלוטין את הוראות החוק - הוא מתבטל.

היא לקחה מידי את החוזה, כיווצה את גבותיה והסתכלה עליי במבט של "מה נהיה איתך, ילד? על מה אתה מדבר?" ואמרה לי: "אז אל תחתום. זכותך".

מובן שמיד חתמתי.

וכך מתנהלת תעשיית העיתונות בישראל. התחרות על כל מקום פנוי היא עצומה, אז העובדים מעדיפים לוותר על זכויות בסיסיות שמעוגנות בחוק ולוותר על שכר הוגן - רק בשביל לעבוד במקצוע הזה.

הנסיעה מבאר שבע לירושלים באותו יום חמישי בו ערכתי את מהדורת הדרום לקחה לי שעה וקצת. נסעתי באוטובוס, ובניגוד לרוב הפעמים לא נרדמתי. ההכרה בכך שאין אף אחד שיוכל להגן עליי אם אזדקק לסיוע בתור עובד לא נתנה מנוח.

כמה חודשים אחר כך פרצה המחאה החברתית הגדולה של הקיץ שהמסר שלה היה דומה - אנחנו בני אדם. יש לנו זכויות. אנחנו לא רק אמצעי ייצור. אנחנו לא רק מריונטות בידיהם של המעסיקים שכאשר נמאס להם לשחק בהן, הם יכולים פשוט לזרוק אותן לפח ולעולם לא להסתכל לאחור.

יש לנו זכויות.

ואז פגשתי עוד עיתונאים שדעתם כדעתי. ואז התחילה ההתארגנות שהשבוע יצאה מהארון. יאיר טרצ'יצקי שדוחף להקים איגוד ארצי לעיתונאים בישראל היה הדוחף העיקרי. ודרור פויר הצטרף. ועינת פישביין. ונורית קנטי שעבדתי איתה ביחד תקופה קצרה בחדשות 10. וחברים מעוד גופי תקשורת. וכולם עם אותו מסר ואותו רעיון: אנחנו עיתונאים, אנחנו מתים על העבודה שלנו - אבל אנחנו מצפים ליחס הוגן מהמעסיקים. אנחנו רוצים שגם בענף שלנו יהיו יחסי עבודה תקינים.

יש לנו זכויות!

המשבר בחדשות 10 רק חידד עוד יותר את הצורך בהקמת האיגוד. הרי הטאלנטים שמרוויחים גם כיום משכורות גבוהות ישרדו בכל מקרה אם הערוץ ייסגר. הרי אלה שהפכו לדובריה הראשיים של ההנהלה כנגד האיגוד, הם הרי ימצאו לעצמם מוקדם מאוד סידור עבודה אחר או סבב הרצאות בתשלום על ההתרסקות של החברה בה עבדו מול ועדי עובדים או יהודים עשירים מארה"ב. לאנשים האלה אין בעיה להמליץ לעובדים האחרים שלא להצטרף.


הרי אם יוקם ועד עובדים בחדשות 10 במסגרת האיגוד, העובדים האחרים עלולים - חלילה! - לבקש תוספות שכר שלא ניתנו במקום העבודה הזה כבר למעלה משנה. בהינתן שסכום הכסף שמשולם למשכורות הוא סכום קבוע (ובמקום כמו ערוץ 10 שבו אין כסף, ברור שלא ניתן להעביר עוד למשכורת), מישהו יצטרך לוותר על חלק משכרו כדי להעלות את שכרם של האנשים השקופים של התקשורת. לאלה שלא מופיעים על המסך בחוזה טאלנט. האינטרס שלהם ושל ההנהלה הוא אחד: ההנהלה לא רוצה איגוד כדי שתוכל להמשיך לעמוד מול העובדים כשהם בודדים, ולא כשיש להם כוח, והטאלנטים פשוט לא רוצים להתחלק בקופה עם כל האנשים ה"קטנים" (ויודגש מיד: ממש לא כולם. בעבר, במשברים קודמים, הטאלנטים היו הראשונים להציע להפחית משכרם למען הקולקטיב. הדור ההוא, כנראה, די נעלם).

סביר שגם להנהלה, כמו לטאלנטים שמדברים נגד האיגוד, יימצא חיש מהר סידור עבודה. הרי מדובר באנשים מנוסים שניהלו ערוץ טלוויזיה, לא בקוטלי קנים. אבל מי יידאג למפיקת השידור? מי ישמור על הזכויות של איש ה- VTR? מי ישים אוכל על השולחן של הילדים של ה- AD שמטפלת בצוותים? מי יוודא שהמקליט גומר את החודש? איפה בדיוק יעבוד הצלם המנוסה, שכבר 9 שנים קורע את התחת בשביל המערכת?

האם להנהלה או לדובריה מקרב העיתונאים הבכירים יהיה אכפת בכלל? 

לדעתי התשובה היא לא. ממש לא. כמו בכל ספינה טובעת שאין בה ארגון מסודר - זה יהיה כל איש לעצמו, כשכולם מתנגשים בכולם ומנסים להיאחז בכל דבר שיצוף כדי לזכות בעוד רגע בלי לטבוע, גם אם זה אומר להעיף מי שהיו חברים לאוניה עד לפני רגע ולשלוח אותם אל המצולות.

אז הקמנו איגוד, ופנינו מיוזמתנו לעופר עיני וביקשנו ממנו להתאגד בהסתדרות כגוף עצמאי לחלוטין. הלכנו אליו כי אם נתאגד במסגרת כוח לעובדים והמנקות מאוניברסיטת בן גוריון ישבתו כאקט של סולידריות, לאיש לא יהיה אכפת. נרצה או לא נרצה - הן עדיין שקופות מדי. אבל אם נמל התעופה בן גוריון ישבות כאקט של סולידריות עם המפעל (גוף התקשורת) שאותו אנחנו נייצג - ירעדו אמות הספים.

זה כוח.

וכוח (לא כוחניות - כוח) נותן זכויות.

ההנהלה של ערוץ 10 מספרת לעובדים שאם הם יתאגדו במסגרת האיגוד החדש, משקיע חדש לא יגיע והערוץ יגווע. מה הסאבטקסט של האמירה הזאת? אף אחד לא יבוא, אם הוא יידע שאתם רוצים תנאים סוציאליים בסיסיים כמו שימוע לפני פיטורין. אף אחד לא יבוא אם לא תסכימו לוותר על כל סיכוי שיש לכם לזכויות.

אני חושב שזה מחריד. לשמחתי, אני עובד היום במקום עבודה הוגן - אחד היותר הוגנים שיש בתקשורת הישראלית. אבל העובדה שדבר כזה נאמר ברי"ש גלי מזעזעת. הרי ברור שדברים דומים יאמרו בכל גוף תקשורת בו יהיה משבר.

לכן חשוב שהאיגוד הזה, איגוד העיתונאים שמאחד בתוכו את כלל העיתונאים בישראל ולא רק גוף תקשורת כזה או אחר, יגיע מהר ככל האפשר לכל עיתונאי מהביטאון של מטולה ועד המקומון של אילת. מרשות השידור, דרך חברת החדשות הישראלית, דרך חדשות 10, ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ - כל גופי התקשורת בישראל.

השבוע הזה, השבוע שבו הקמנו את ארגון העיתונאים בישראל היה קשה. הוא היה תובעני. הצלחנו כבר לצרף מאות מאמצעי תקשורת רבים. אז נכון, באיגוד הזה חברים כל המתחרים של מקום העבודה שלי, וזה קצת מוזר שאנשים מגופים שמתגוששים בזירה התקשורתית יכולים להיות סולידאריים זה לזה - אבל עובדה שזה עובד. זה עובד כי כולנו שכירים. כי יש לנו את אותן הבעיות. כי הגיע הזמן שמכל מערכת בישראל, מכל דסק ומכל קונטרול ובית דפוס תצא קריאה חד משמעית:

עיתונאי ישראל - התאחדו!

יום שני, 12 בדצמבר 2011

עצוב להיות שם, כשזה קורה

זה קרה לפני 9 שנים בדיוק.

הטלפון הסלולרי שלי צלצל במעונות, בזמן שהייתי עסוק בשינה עמוקה כדי לדלל את ההנגאובר של עוד מסיבת הסטודנטים-של-שלישי באומן 17. יותר מדי שוטים של טקילה שעדי והלל נתנו לנו גבו את המחיר. טקילה בחינם היא אף פעם לא טקילה איכותית, ואת התוצאות מרגישים בבוקר למחרת.

על המסך של הנוקיה הופיע UNKNOWN CALLER.

את החיווי הזה על המסך כבר ראיתי כמה פעמים בחודשיים שקדמו ליום הזה.

באוגוסט 2002, רגע אחרי הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים שהיה קומה מתחת למשרד שלי באגודת הסטודנטים, סיימתי קדנציה כסגן יושב ראש האגודה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה. היו לי ביד כמה אופציות ללכת להיות עוזר פרלמנטרי ואפילו להיות עוזר של שר (אחרי הכל, התא היה מפלגתי - של מפלגת העבודה, שתמיד תמיד הייתה בקואליציה), ואופציה ללכת לעבודה אחרת, ממלכתית יותר.

ויום אחד ראיתי מודעה שמבטיחה עבודה מרתקת, ובניגוד לרוב ההצעות מהסוג הזה - אפילו לא נראתה מפוקפקת. שלחתי קורות חיים בקטע של "שלח לחמך" ושכחתי מזה. כשהטלפון צלצל והבחורה בצד השני של הקו ביקשה לוודא שאני בא מחר לאוניברסיטת תל אביב למבדקים לא ידעתי על מה מדובר. "לא שלחת קורות חיים לערוץ 10?" היא שאלה. חשבתי לרגע ולא ממש זכרתי שפניתי אליהם אי פעם. ובכלל, מעולם לא ראיתי ערוץ 10 - הרי לא היו לנו כבלים במעונות.

שאלתי אותה על מה מדובר. הזכירה לי שפניתי למודעה על עבודה מרתקת. שהעבודה זה בחברת החדשות החדשה שמקימים בערוץ. וואלה, חשבתי לעצמי - נלך.

כמה חודשים קודם לכן, באפריל אותה שנה, בסמטאות של מחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן שמענו חדשות בטרנזיסטור של אילן אנקונינה. אני חושב שזה היה בערך ביום החמישי ללחימה שם, אחרי שהגדוד כבר איבד שני הרוגים וכמה פצועים ויומיים שלושה לפני שגדוד אחר בחטיבה שלנו איבד 13 חיילים בהתקלות אחת, כשהחלטתי שאני רוצה להיות עיתונאי.

הטרנזיסטור של אנקונינה השמיע את מבזק החדשות של קול ישראל שדיווח שדובר צה"ל הודיע שבמחנה הפליטים בג'נין האש הולכת ושוככת. זה היה כמה דקות אחרי שלא מעט צרורות פילחו את האוויר, ובשנייה שבה הקריינית סיימה להקריא את הטקסט נשמע פיצוץ אדיר לידנו - עוד טיל של מסוק שפגע קרוב מדי אלינו במחנה הצפוף. נדהמתי מכמות הדיסאינפורמציה שדו"צ משחררים לאוויר ושאלתי את עצמי אם זה נובע מבורות או מרצון אמיתי לשקר. כמה ימים אח"כ, כשהתקפלנו מהמחנה הארור הזה מלקקים את הפצעים, כל מה שהיה לאלוף פיקוד המרכז להגיד לגדוד שלנו בשיחה שעשה איתנו בשעה 6 בבוקר רגע לפני השחרור היה "אל תדברו עם העיתונאים".

זה היה רגע מכריע מבחינתי. רגע שבו הבנתי שהמשימה האמיתית היא לספר מה קורה בעולם לאלה שלא נמצאים שם כדי לראות זאת במו עיניהם. לא לשפץ את המציאות - פשוט לדווח אותה. להעביר את המידע. 

והנה, כמה חודשים אח"כ, בצירוף מקרים שאולי נבע מקארמה, הייתה לי הזדמנות. נסעתי למחרת הטלפון מהבחורה ההיא לאוניברסיטת ת"א. שאלון עם קרוב לאלף שאלות טריוויה. מסתבר שהייתי לא רע, כי שבוע אח"כ זומנתי לראיון. באיזה מגדל בצבע שחור-לבן בדרך השלום בגבעתיים. הנה אני, סטודנט מבולבל ששוב סובל מהנגאובר (לעזאזל, תמיד קבעו הכל ביום רביעי, רגע אחרי המסיבות באומן. אפס התחשבות!) יושב מול מישהי שנראית כמו ספרנית, איש עם זקן, יעקב אילון ועמנואל רוזן.

יעקב אילון ועמנואל רוזן. מהטלוויזיה. מולי. על באמת.

אבל בגלל שהייתי טיפה'לה שיכור מאירועי היום שלפני כן (טקילה חינם. שוב), כנראה שהייתי חביב כי זומנתי לעוד ראיון. ועוד אחד. ואז לטירונות כתבים עם יעקב אילון וטלי בן עובדיה שסיפרו עליה שערכה שנים את המהדורה של ערוץ 2 ואת ynet וכאלה. ואני בכלל לא מבין מה אני עושה שם. הרי אני לא יודע כלום על עיתונות.

ואז רם לנדס נכנס לחדר ואמר שהם החליטו לקלוט כתבים שלא באו מהשטאנץ הגל"צניקי. שתקום חברת חדשות חדשה שתיתן פייט לערוץ 2. שמהחדר הזה ומהבניין הזה, המגדל בגבעתיים, תצא הבשורה.

ולימדו אותנו לערוך כתבות. למדנו מה זה סינק, ומה זה סאונד אפ, ואיך עושים את הצעד התימני כשמראיינים, ולימדו אותנו לתמצת את תפישת עולמו של אדם ל- 12 שניות, וסיפור שלם לדקה וארבעים שניות.

לימדו אותנו עיתונות טלוויזיה.

ומדי כתבה שערכנו עוד ועוד חברים מהטירונות הזאת נפרדו מאיתנו עד שנשארנו תשעה.

ובאותו יום בדצמבר 2002, כשהנוקיה צלצל במעונות והראה UNKNOWN CALLER, על הקו היה מישהו בשם שילה דה-בר שהציג את עצמו כמזכיר המערכת, כשהוא נשמע די משועשע מההגדרה. מזל טוב, הוא אמר. התקבלת לעבודה בחברת החדשות החדשה של ערוץ 10. אתה תהיה כתב בדסק הפוליטי, אחראי על סיקור החרדים והמפלגות החרדיות, הוא סיפר לי. תעבוד עם ציפי ברנד, כתבת המפלגות. המשכורת לא משהו, 4500 ש"ח, אבל לאט לאט נעלה לך אם נחליט שאתה טוב.

אחרי ההתרגשות מזה שהתקבלתי, פתאום חשבתי על זה. לעזאזל - 4500 שקל זה כלום. זה לא כסף. אבל החלטתי ללכת על זה - כשדבר שלא העלית על דעתך כיותר ממשאלת לב רק חצי שנה קודם לכן פתאום הופך למציאות, כסף הוא לא שיקול.

ושילה הזמין אותי לשיחת היכרות של כל הכתבים ביום שישי של אותו שבוע. בעשר בבוקר, במגדל ההוא בגבעתיים. בקומה ה- 15. תגיד שם שבאת לשיחה עם הכתבים, הוא אמר לי.

בבוקר יום שישי קמתי בשעה 09:35, בבית של ההורים במודיעין. 25 דקות לפני שאני אמור לפגוש את הבוסים שלי, הקולגות שלי, ומקום העבודה החדש שלי.


וגם 33 ק"מ משם.

צחצוח השיניים הסתכם ב"ויש" קצר מול הכיור. התלבשתי תוך כדי ירידה לאוטו. נסעתי כמו מטורף. הגעתי לבית הוורד, המגדל בגבעתיים בסביבות 10:15. לחפש חניה לקח עוד 5 דקות. המעלית עיכבה אותי עוד 5 דקות. ובשעה 10:25, התייצבתי מול חדר הישיבות של ערוץ 10, כשהדלת סגורה. החלטתי שזה הזמן לשחק אותה מלא ביטחון עצמי. פתחתי את הדלת, נכנסתי בנון שאלנט, והתיישבתי בכסא הפנוי הראשון שראיתי, תוך שאני מסנן "סליחה שהתעכבתי", מקווה שאף אחד לא שומע את הלב שלי דופק כאילו הוא התוף הענק של תזמורת סימפונית, ובמהירות שמאיימת לגרום לו להתפקע.

רם לנדס, המנכ"ל, דיבר ונתן לשילה דה בר (שהיה ראש המערכת, והופתעתי לגלות שהוא לא המזכיר, אחרי הכל) להציג את הנוכחים. הוא הציג את אלון בן דוד, גיל תמרי ודוד ויצטום שהכרתי מהמסך. ואת עמנואל רוזן, ואת יעקב אילון ואת מיקי חיימוביץ שבדיוק חתמה על החוזה שלה בחברה. ואת גיא סודרי, עורך המשנה, הכרתי מהתיכון (היה איתי בשכבה, אחרי הכל), ואת השמות של חיליק שריר, ולינוי בר גפן ואסף זוהר הכרתי מהרדיו. והיו עוד כתבים מהפרינט, כמו שרון גל שיהיה הכתב בחיפה ועוד אחרים. ואז הציגו אותנו, את טעוני הטיפוח - אלה שבאו מהקורס. אותי, ואת אמילי עמרוסי, ואת הדי גור ונתי יפת. ואת טלי בן עובדיה שהייתה "מפקדת הקורס" שלנו ותהיה העורכת הראשית, ואת רותם שדות.

והסוג-של-ניים-דרופינג הזה הטיל עליי מורא, אבל לא בקטע רע אלא בקטע של כבוד. הבנתי שאני זוכה לצעוד בין ענקים. שאעבוד עם האנשים הכי מוכשרים שיש בישראל.

הבנתי שזכיתי.

הסיסמה שנתנו למהדורה: "להיות שם כשזה קורה", התאימה לי בדיוק.

וכשחתמתי על החוזה שלי ביום תחילת העבודה הרשמי של החברה (1.1.2003) עוד לא היה אולפן אפילו. עבדו עליו יומם ולילה עד יום לפני השידור החי הראשון. ועשינו כל יום מהדורות "בכאילו" כדי לבדוק שהמערכת עובדת ומוכנה לשידור - שכתבות מצטלמות, נערכות ומספיקות להגיע לשידור הוירטואלי.

והן מעולם לא הגיעו.

למעשה, אם אני זוכר נכון - כל הטסטים האלה היו כשלונות מהדהדים.

ואז הגיע השידור הראשון. התכנסנו בדסק שמאחורי יעקב אילון לצפות בשידור הראשון. מיקי עדיין הייתה בהקפאה בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שסיימה את העבודה בערוץ 2. אסור היה לה לקריין, אז היא התיישבה על הכסא האדום שמאחורי יעקב כשהגב שלה מופנה למצלמה, כדי שבכל זאת תהיה בשידור הראשון, אבל רק יודעי ח"ן יידעו מזה. סוג של עקיצה.

והכתבות הגיעו בזמן. ולא היה "בלאק" באוויר. והייתה מהדורה טובה, שדיברה על הבחירות שיהיו יומיים אחרי כן. ואחר כך נפתחו השמפניות, ויוסי מימן בא לברך. וטלי, העורכת, בכתה מהתרגשות.

ויצאנו לדרך.

ואחרי יומיים הייתי במטה הליכוד כשתוצאות הבחירות זרמו פנימה. ידעתי עשרים דקות לפני עמישראל שהליכוד זכה בכמעט 40 מנדטים. פתאום הייתי בעמדה שבה אתה יודע הכל ראשון. שבה אתה מספר לאחרים מה קרה, במקום להיות תלוי בדיווחים של אחרים. 

הגשמתי תוך פחות מעשרה חודשים את מה שבער בי אז, בסימטאות של מחנה הפליטים ג'נין.

חודשיים אח"כ כבר הייתי הכתב הזמני בכנסת כי לשירה פליקס נמאס מהבניין ברחוב רוטשילד בירושלים. את התפקיד הזמני הזה עשיתי ארבע שנים. הספקתי לעשות עם חדשות 10 מלחמה אחת, שגם התחילה במשמרת שלי במילואים (לבנון השנייה), שתי התמוטטויות של ראש ממשלה שלקה בשבץ מוחי, שתי מערכות בחירות (2003 ו- 2006), התנתקות אחת מעזה ואינספור פיגועים, שידורים פוליטיים ואירועים חדשותיים.

עבדתי 8 ימים בשבוע, 366 ימים בשנה, 53 שבועות בשנה, ונהניתי מכל רגע כמעט (ואפילו המשכורת הפכה ללא רעה!). ולמרות שחרב הסגירה עמדה מעל הראש כל הזמן לא הורדנו את הראש. נלחמנו באימפריה של ערוץ 2 בעוז. החוק היה שתמיד נהיה ראשונים באייטם, ותמיד נלך אחרונים. ולאט לאט התבססנו והפכנו להיות מוכרים. אם בתחילת הדרך אף אחד בכלל לא ידע שיש ערוץ 10, כשעזבתי בשנת 2007 כבר היינו חברת החדשות היותר טובה (גם אם לא יותר נצפית) וזכינו שנה אחר שנה בכל פרס אפשרי.

אני לא בחדשות 10 כבר ארבע שנים וחצי. מאז הספקתי לא מעט, אבל עדיין - כשאני עובר ליד דסק ירושלים שבו ביליתי את רוב התקופה שלי שם (היום אני עובד שתי קומות מעליו), או כשאני נוסע בכביש 1 מירושלים לתל אביב ורואה את המגדל השחור-לבן שעומד לו בדד בגבעתיים, את בית הוורד, אני מחייך.

כי ככה זה כשאתה רואה מקום שהיה הבית הראשון שלך. כשאתה רואה את המקום שנתן לך את הצ'אנס הראשון שלך. את המקום שלימד אותך כל מה שאתה יודע על המקצוע שאתה כל כך אוהב.

ועכשיו הבית הזה עומד בפני סגירה. ואני חושב על החברים משם שלא ימצאו עבודה - ה"לא טאלנטים" מהארכיון, ומעריכת הוידאו, וצוותי הצילום, וההפקה והקונטרול - ועצוב לי בשבילם.

ועצוב לי בשבילנו, הישראלים, שהבחירה שלנו תצטמצם לקבלת המידע שלנו מכלי תקשורת שהוא שופר של הממשלה, תהא אשר תהא, או מבעלי הון שהם מונופול בתחום המדיה האלקטרונית.

ועצוב לי אישית, כי יהרסו את הבית שבו "גדלתי". כי למרות שהיו לא מעט רגעים קשים, ועצבים, והרי בסופו של דבר עזבתי כי רציתי לעזוב מה שאומר שלא היה לי מושלם שם - למרות הכל, זה יישאר הבית. המקום הראשון שעבדתי בו.

עצוב לי נורא שסוגרים.

נורא נורא עצוב להיות שם, כשזה קורה.

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

לא לבד

את מ' ו-ט' (אותיות בדיוניות לאנשים לגמרי אמיתיים) הכרתי בחודשים האחרונים.


מ' חיפשה עבודה הרבה זמן. ט' עובד בחצי משרה שעל הדרך חוסכת לו לא מעט בהוצאות הדיור. שניהם למדו, שניהם שייכים למעמד בינוני והם ילדים של המעמד הבינוני. הם נשואים. ואין להם שום דרך לגמור את החודש.


והערב ט' חזר מהעבודה מיואש, וסיפר שנשבר לו להגיד לחברים שהוא לא יכול לצאת איתם. שאין לו כסף לצאת איתם כי הוא לא גומר את החודש.


וט' מרגיש מושפל. הוא לא יודה בזה, אבל אני יודע שט' מרגיש מושפל.


אני יודע - כי אני לא שונה ממנו בהרבה.


זאת אומרת, אצלנו בבית שנינו עובדים ומרוויחים משכורת לא רעה ביחס למשק הישראלי (גבוה מהממוצע במשק) אבל עם הוצאות שכר הדירה ועם ההוצאות על הגנים ועם הדלק והסופר והחיתולים והקוטג' והמסים והמע"מ והחשמל והמים - אנחנו בקושי מצליחים לסיים את החודש על האפס במאזן שבין הכנסה להוצאה. 


וכן, כמובן שאנחנו מגדלים אוברדראפט לתפארת. זה לא קשור למאזן הזה. זה נתון קבוע.


ועכשיו, כשהגיע החורף וקר בחוץ, כבר אין הפגנות. צריך להיות מטורף בקנה מידה פלילי כדי להוציא החוצה עשרות אלפים בכפור הזה. אני, למשל, לא אוציא את שתי הבנות שלי - שהיו כמעט בכל הפגנה - לכפור הירושלמי. עם כל הכבוד לצדק החברתי - תרופות לדלקת ריאות זה יקר.


כן, גם להיות חולה עולה הון.


וכולנו, כל מאות האלפים שצעקו כל הקיץ מדם לבם וביקשו בקשה אחת - לחיות כמו בני אדם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים - כולנו בבתים. בין ארבעת הקירות שלרוב כלל לא בבעלותנו.


חזרנו לדירה השכורה שלעולם לא יהיה לנו כסף לרכוש, או אפילו מקדמה כדי להתחיל לשקול לקחת משכנתא. חזרנו לעבודה שמשלמת מעט מדי ביחס להוצאות היומיומיות. לחשבונות הלא נגמרים, שהסעיף "סך הכל לתשלום" בתחתית שלהם הולך וגדל - למרות שהצריכה לא גדלה.


כי ככה זה כשהכל מתייקר.


חזרנו לדיכאון של לפני המאהל ברוטשילד בתל אביב. לדכדוך של לפני המאהל בגן הסוס בירושלים. לפסימיות של לפני מאהל קרית שמונה.


חזרנו ליומיום של ישראל.


וזה מדכא עד העצם. והחורף נראה אפור יותר מבשנים קודמות למרות שהוא לא גשום יותר.


אבל אז אמרתי לט' את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן.


שאם יש דבר אחד שלמדנו מההפגנות בקיץ האחרון, אם יש לקח אחד שאנחנו חייבים לקחת איתנו לכל מקום, ולזכור בכל רגע - זה משפט קצר בן שלוש מלים:


אנחנו לא לבד.


לא, אנחנו לא כישלונות. לא, אנחנו לא דפוקים. לא, אנחנו לא אהבלים. לא, אנחנו לא לא-יוצלחים.


אנחנו אנשים שנאבקים מאבק יומיומי כשאין אף אחד בעל כוח שנלחם לטובתנו. למעשה, כל גורמי הכוח: החברות הגדולות, המפרסמים, הטייקונים והממשלה - כן, גם הממשלה - כולם פועלים נגדנו. כולם מנסים להוציא מאיתנו את המקסימום מבלי לתת לנו כלום.


אבל אנחנו לא לבד. אחד מכל חמישה ישראלים בוגרים הפגין למען צדק חברתי בהפגנה ההיא, הענקית, שאחריה התקפלו המאהלים. מאות אלפים אחרים צפו בבית והתפללו שהמחאה תצליח.


אנחנו לא לבד.


אז עכשיו מנסים לפזר לנו מסכי עשן כדי להפריד ביננו - שנריב בין שמאל לימין על חוקי ההשתקה; שנריב בין דתיים לחילונים על הדרת נשים; שנריב על בית המשפט; שנריב על כל דבר.


הם רוצים שנשכח שאנחנו חולקים את אותה הבעיה. הם רוצים שנשכח שהמצב הכלכלי הוא לא בעיה של שמאלנים או ימנים. שהוא לא בעיה של דתיים או חילוניים או אתאיסטים או חרדים. הם רוצים שנפסיק לדבר על כסף. שנתבייש להגיד שאין לנו, ושנרגיש מושפלים לדרוש שיהיה. הם רוצים להחזיר אותנו לימים של לפני יולי 2011.


הם רוצים שנשכח שאנחנו לא לבד.


ואנחנו לא לבד.


וצריך להחזיק מעמד. להחזיק את הראש מעל המים לעוד כמה חודשים. כשייגמר החורף האפור הזה, יבוא לנו אביב - וכשהוא יבוא, נצא שוב לרחוב. נצא שוב ונזכיר לעצמנו, ולבנות שלי, ול-מ' ול-ט' שאנחנו לא לבד.


שאנחנו רוצים לחיות פה כמו בני אדם.


שהעם דורש צדק חברתי.


וגם נקבל אותו.