אני לא יודע איך להתחיל את הטקסט הזה. מעטים הדברים שקשים יותר לכתיבה ממה שאני מרגיש עכשיו.
חזרתי לפני רגע מבלומפילד. הנסיעה הביתה, לירושלים, ארכה כ-40 דקות. נסעתי בדממה. בלי רדיו. נכנסתי הביתה, זרקתי את שני הצעיפים שתמיד תלויים בחלונות האחוריים כשאני בדרך למשחקים על שולחן האוכל, שמתי באוזניים את "גם כשאת מגמגמת" של בועז בנאי והתיישבתי לכתוב.
התיישבתי לכתוב שברון לב.
התיישבתי לכתוב כאב.
התיישבתי לכתוב את הרגע שבו גוזלים לי את החלום.
הפועל הפסידה בדרבי. אחרי 4 שנים, הם ניצחו אותנו. סוף סוף נדע מה עושה הכלב מהבדיחה ההיא כשהם מנצחים.
תמיד כשהפועל מפסידה, דוקר לי בחזה.
והלילה הזה, אני לא מרגיש את הדקירה אפילו שההפסד היה במשחק החשוב מכולם. בדרבי. אני לא מרגיש אפילו מועקה בחזה. אפילו לא גוש.
כלום.
לקחתי את מיכלי, בת 4 וחצי, למשחק בפעם הראשונה בחייה העונה. זה היה למשחק נגד אשדוד. אלי טביב ניסה להתחנף לקהל ולתת כניסה חינם לנשים וילדים. היא מבקשת ללכת למשחקים כבר המון זמן, כי אבא שלה ושל יערה מלמד אותן לשיר את השירים מבלומפילד מגיל אפס. לשתיהן יש קטעים ביוטיוב בו רואים אותן שרות "איך אפשר כל כך/ לאהוב אותך" עוד לפני שידעו לשיר "יונתן הקטן".
אז הייתה הזדמנות, ולקחתי אותה. כשאנשים מסביב שמעו שאני לוקח את הילדה שלי למשחק כדורגל, הם שאלו אותי אם השתגעתי. הרי מגרשי הכדורגל זה מקום אלים, ומקללים, ומרביצים - ומה לא. ואני עניתי לכולם, בשלווה ובביטחון, שאין מה לדאוג. שזה משחק של הפועל, והקהל של הפועל, ובגלל זה אני סופר רגוע לקחת אותה לבלומפילד.
וכשהיינו ביציע, במקום הקבוע בשורה 19 של שער 7, הראיתי לה את החלק התחתון של 7. "שם," הסברתי לה, "שם נשב כשתגדלי קצת. נעשה מנוי לשנינו, וכשיערה תגדל היא גם תבוא - שם תראו הכל מצוין".
וחלמתי.
חלמתי על איך אצעד איתן ברחוב שארית ישראל כשהן לובשות את האדום שאני כל כך אוהב. כשהן מרגישות כמו שאני הרגשתי לפני יותר מרבע מאה כשהתחיל הרומן שלי עם הפועל. חלמתי על איך נשב ביחד, והן יהיו הכי יפות ומתוקות ביציע, והן יגדלו להיות מהבנות המהממות האלה שאשכרה אוהבות כדורגל.
והחלום הפך אט אט למציאות. וביציע תמיד אפשר היה למצוא ילדים בגילן. כי כל ההורים ידעו שאצלנו זה אחרת. שאצלנו יש את הקהל הכי טוב בעולם - קהל שהוא הכי רע, וסרקסטי ואכזרי במילים, אבל לעולם לא ירים יד. אפילו כשפה ושם איזה אוהד שיכור היה מתחיל מהומה, מיד כל היציע היה קם כדי להרגיע אותו.
כי אצלנו אין אלימות.
כי אנחנו הפועל.
אנחנו פטיש ומגל. אחוות עמים. שלום.
הפועל!
והיום ישבתי שוב באותה שורה, באותו יציע.
בשורה לפני החזיק אחד האוהדים את הבן שלו על הידיים. הוא היה בטח בן 5 או משהו. כל פעם שהפועל זכתה בקרן הילד הפנה את פניו לשמיים ועצם עיניים חזק חזק והשפתיים הקטנות שלו אמרו "בבקשה שייכנס גול! בבקשה! בבקשה!", וכל פעם שהכדור לא נכנס הוא נתן מבט של צער כל כך עמוק שרציתי שהפועל תבקיע רק בשבילו. ואבא שלו החזיק אותו כל המשחק על הידיים, ממש כמו שאני החזקתי את מיכל - כי מסתירים.
והוא נשאר עד סוף המשחק, ועודד חזק, וקיווה והתפלל - והכדור לא נכנס. כמה שלא התפלל, אלוהי הכדורגל סירב להקשיב לתחינות שלו, ושלי, ושל עוד אלפי אדומים אחרים שמילאו את בלומפילד.
והוא התבאס נורא. וגם אני.
והשופט היה נוראי. באמת. תצוגת שיפוט מבישה.
ומכבי בזבזו זמן. מהמחצית, הם משכו זמן. מנוולים. אני באמת לא סובל אותם.
והקוונים? יישרו קו עם השופט משיח. מסמנים אופסייד כשאין, לא מסמנים על פאולים כשיש. נוראים. שניהם.
והכל היה רע לתפארת. חזרנו להיות הפועל של פעם. בכיינית, פאתטית, לוזרית. אבל אני? אני בכלל אהבתי את הפועל של פעם. אני אהבתי את הקבוצה שלי גם כשהיא הייתה במקום 13, וגם כשהיא לקחה דאבל (פעמיים) וגם כשהיא איבדה את הגביע בפנדלים, וגם כשניצחנו בקושי בגמר קבוצות מליגות נמוכות. כי זו הקבוצה שלי. כי אני הולך איתה לכל מקום, ולכל החיים אדום. כי אני שר לשחקנים שגם אם תפסידו אנחנו לא נישבר.
ואז בא סוף המשחק.
שני שחקנים שלנו שהורחקו (לא בצדק, בעוד אקט של איוולת מצידו של השופט) רצו בסערה מחדרי ההלבשה לעבר השופט.
שני מתחנפים לקהל.
שני שחקנים חנפנים (שאני דווקא מאוד אוהב בדרך כלל) שחשבו שאם הם יסתערו על השופט זה יראה לקהל "שאכפת להם מהסמל". זה יראה לקהל "שהדרבי חשוב להם". זה יראה לקהל מה צריך לעשות לשופט שעשה עוול להפועל.
והקהל? הקהל מיד הבין את הרמז. דמו של השופט משיח מותר מעתה. אם לשחקנים מותר, ברור שגם לקהל מותר. והתחילו שאגות "אין יציאה". שיבין שאין מצב שהוא מצליח להתקרב אפילו למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה, מנהרה שנמצאת מתחת לשער 4-5. מתחת לאוהדים הכי שרופים של הפועל.
ומבול של כוסות, מוטות, דגלים, כיסאות - הכל עף לכיוונו. ועומדים שופט כדורגל, שני קווניו והשופט הרביעי ליד עיגול האמצע של המגרש שאני כל כך אוהב, לא מעזים לזוז מרוב פחד מההתפרעות שמולם, ועומדים שוטרי יס"מ מתחת ליציע של אוהדים של הקבוצה שלי וסופגים מטח אחרי מטח של חפצים שמושלכים כדי לפגוע בהם, והכרוז האומלל והנלעג של הפועל מנסה להחניף לאוהדים ואומר להם "אתם הקהל הכי טוב במדינה, אל תהרסו את זה! תפסיקו בבקשה להשליך חפצים. בבקשה!".
ואני מסתכל על הילד בשורה לפני.
הוא יושב, בזרועות אביו. שניהם מהופנטים. הם מביטים כמוני, כלא מאמינים במה שקורה עשרים מטרים מימין, בשערים 4-5. הם מנסים להבין, כמו כולנו, את פרץ השנאה המטורף שיש לאנשים בעיניים. ואז הוא מצמיד את ראשו לראש של אבא שלו, מפוחד. והאבא קולט שהילד פוחד, וממהר ללכת למדרגות כדי להוציא אותו מהמגרש.
ואני חושב שזו עלולה הייתה להיות מיכל שלי, במקומו. ואני חושב על כל הילדים האחרים בשער שלי, שער 7, שרואים את זה. ואני חושב על הילדים שיושבים בשער 2, ובשער 13, וב-8, וגם אלה ב-4 ו-5.
והדקירה בחזה שהייתה קודם, כי הפסדנו דרבי, נעלמת בבת אחת.
כי דקירה בחזה זה דבר לא מורגש כשכל הלב נעקר.
כי הפנטזיה על זה שאנחנו אחרים, על זה שאנחנו קהל ברמה אחרת מבית"ר ירושלים או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת - הפנטזיה התנפצה לרסיסים.
כי כל מה שבנינו ביציעים מאז שההסתדרות מכרה את הפועל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה: מסורת של קהל שמגיע גם כשיש ברד, ולכל מקום מקרית שמונה ועד באר שבע, ועד מוסקבה ועד לונדון ועד גלזגו, קהל ששר הכי חזק דווקא כשהקבוצה בפיגור, קהל שמוחא כפיים לשחקנים גם כשהם מפסידים, קהל שגורם לשחקנים של קבוצות יריבות לקנא בשחקנים של הפועל כי אנחנו מאחוריהם - המסורת הזאת מתה הערב.
מתה.
וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל.
וזה לא פגע רק בשופטים, ורק בשוטרים - זה פגע בנו. זה פגע בכל מי שאכפת לו מהפועל.
בכל מי שאוהב אותה.
בכל מי שפינטז שיום אחד, שתי ידיים קטנות ורכות יחזיקו בידיו מכל צד, והוא יצעד עם הדור הבא של אוהדי הפועל ברחוב שארית ישראל בדרך לבלומפילד. והוא ישאל את הילדים שלו אם הם רוצים מאפה מהנשיקה צרפתית. והם ייכנסו ביחד לאזור שערי הכניסה, והוא יידע שהילדים שלו יזכו לשעתיים של אושר עילאי או כאב מזכך לפי מה שיקרה על המגרש.
הפנטזיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטזיה האישית שלי מתה.
ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה "מ-עכ-שיו!".
זה לא משנה.
זה לא משנה כי היום האנשים שאיתם חלמתי הרגו לי את החלום.
אני גר בירושלים כבר 12 שנים. תמיד אני גאה להגיד לאוהדים של בית"ר שאנחנו טובים מהם. שאנחנו אחרים. גם את זה לקחו לי היום. הלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני מתבייש באחיות ובאחים שלי מבלומפילד. בכולנו. מתבייש.
וכן, אני כבר רואה את התגובות. חלק יכתבו שאני שתול של טביב או משהו. חלק יקראו לי אוהד של נצחונות. חלק יקללו סתם.
אבל זה לא אכפת לי.
הייתי רוצה שיכאב לי הלב - אבל הוא נעקר, וכל מה שאני מרגיש זה רק חלל. ריקנות.
בועז בנאי אומר לי באוזניות בשיר שלו על הפועל "היום אני רוצה להתרחק/ היום אני מוכרח להתנתק".
כל כך מדויק.
כל כך עצוב.
כל כך כואב.
פרידה מחלום שהיית בטוח שהוא המציאות. אין סטירה כואבת מזו.
וזה צורב. וזה משפיל. וזה נורא.