היחידה שלי? אותה לא יבחרו. יש שוות יותר

במבט ראשון המבצע "את היחידה שלי" של ידיעות אחרונות והאגודה למען החייל נראה מצוין.


עמישראל ישלח סמסים למספר של האגודה למען החייל (בשיתוף העיתון, כמובן) ויבחר את היחידה שהוא מעדיף לתרום לה את הכסף שלו. כל סמס שווה עשרה שקלים - ובאותיות הקטנות כתוב שבסוף הכסף יחולק באופן שוויוני בין  החיילים הקרביים, והיחידה שתקבל הכי הרבה סמסים תוכרז ביום השירותרום, בחנוכה הקרוב.


אם תרצו - סוג של כוכב נולד, הגרסה הצבאית, ולמען כלל הלוחמים.


ארץ ישראל במיטבה.


או שלא.


אנחנו שבועיים לפני חנוכה, ואני יכול לחתום לכם שהיחידה שתקבל את הכי הרבה סמסים תהיה היחידה של טייסי שייטת מטכ"ל, או איזה משהו מובחר אחר עם מערכת יח"צ משומנת. מי לא גאה בחיל האוויר החמקני שלנו שמפעיל "כלי טיס" מסתוריים? מי לא מחבק את השייטת, שלוחמיה חותמים שנה קבע ומסתננים בלילה בצלילה לנמלי האויב? מי לא מעריץ את המטכ"ליסטים או "היחידה" כמו שהם קוראים לעצמם, שאפילו תג יחידה אין להם מרוב שושואיות?


הרי מדובר בחוד החנית. בשפיץ של צבא העם, ומכאן שמדובר בצ'ופצ'יק של השפיץ של העם. הטופ שבטופ. החלום של כל מלש"ב.


אבל - האם זה נכון בכלל לעשות את התחרות הזאת? האם המסורת שהחלה לפני כמה שנים ולפיה כל שעה מוקדשת ליחידה ספציפית ואפשר לבקש שהתרומה תגיע ליחידה כזאת או אחרת (קבלו ספוילר: זה לא באמת מגיע לשם, אבל יגידו לכם שכן כדי שתרגישו טוב), האם היא מסורת ראויה?


האם זה הגון להפוך לרשמית את אחת המסורות הבזויות ב"צבא העם" ולפיה יש שווים, ויש שווים יותר?


עזבו אתכם לרגע מהקלישאה שאומרת שגם ג'ובניק שבאמת לא עושה כלום תורם "בעצם היותו בצה"ל". כולנו יודעים שמעבר לאידיאולוגיה בגרוש אין לאמירה הזאת שום קשר למציאות (ולראיה - לא מעט מהתורמים האלה משתחררים, כדין, אחרי שנתיים במקום אחרי שלוש. לצבא אין מה לעשות איתם). בואו נדבר לרגע על הפועלים השחורים של הצבא: תומכי הלחימה, ובשר התותחים.


תומכי הלחימה - חימושניקים, צוותי רפואת שדה, מש"קי קשר וכו' - לא יזכו לעולם להיבחר להיות "היחידה שלי" בתחרות הזאת.הם אינם לוחמים, אבל מדובר באנשים שבמלחמה ה"אמיתית" יהיו אחת המטרות הראשונות בכל יעף הפצצה שיעשו על מדינת ישראל. תכל'ס, הרבה יותר חשוב להשמיד את מרכז השליטה שבו יושבים כל ה"ג'ובניקים" מחיל קשר, מאשר להשמיד עוד איזה גדוד שריון. אם הורדת גדוד שריון זה אחלה - אם הורדת את מרכז הקשר, או את מרכז הטיפולים בכלים שנפגעו - השבתת חטיבה ואולי אוגדה שלמה.


אבל עזבו, הם הרי חיילים דרג ב'. הם רק "תומכים". הם לא לוחמים. לא מגיע להם להיבחר. ספק אם איזושהי יחידה מבין היחידות תומכות הלחימה תגיע לחמישה עשר המקומות הראשונים. מישהו ראה פעם את ראש הממשלה מצטלם בבה"ד 7? בבה"ד 20? ממש לא. זה לא סקסי. זה לא מעניין.


אבל מה עם כאלו שהם לוחמים על באמת? שריונרים? תותחנים? חי"רניקים מארבע החטיבות הסדירות?
גם הם לא יזכו בפרס (למרות שאם גבי אשכנזי מסמס כמו מטורף, אולי גולני יגיעו לאנשהו בחמישיה העליונה אחרי הכל). הם לא יזכו בפרס כי הם לא מעניינים.


לוחמי החי"ר של צה"ל, שיש לי את הכבוד המפוקפק להימנות עליהם במילואים, הם בשר התותחים. הם לא יותר משק הפק"ל ממולא החול שנועד לספוג את הכדורים כדי להגן על העמדה שנקראת "מדינת ישראל". אנחנו אלו שאפשר לוותר עליהם.


כשהייתי בסדיר (וזה היה מזמן, השתחררתי החודש לפני 13 שנה. אללה יסתור), אנחנו היינו אלה שהיו יוצאים למארבים של 96 שעות בשלג, בחמסין, בגשם ובלחות. אנחנו היינו עושים את הסיורים הרגליים ופתיחות הציר. אנחנו היינו אלו שעלו על המטענים, וחטפו את הפצמ"רים - הכל יד ביד עם השריונרים, התצפיתנים ושאר "הג'ובניקים תומכי הלחימה" שהיו איתנו במוצבים ולא זכו לגרם של הערכה - אנחנו היינו הבשר שצריך לעבור במטחנה, כדי שהיא לא תפסיק לטחון, חלילה.


כשהפלחו"ד של גדוד 931 של הנח"ל - פלוגה רובאית רגילה של גדוד חי"ר - היו בתעסוקה בבינת ג'בל, הפלס"ר של החטיבה - הסיירת המעולה - ישבו במשטרת סאסא. פחות או יותר אותו מרחק מגבול ישראל לבנון, אלא שבנת ג'בל נמצאת מצפון לגבול, וסאסא מדרום לו. כשחיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני חטפו פצמ"רים מדי יום במוצב סוג'וד, היחידות המובחרות של החטיבה שלהם - החה"ן, הסיירת, פלוגת הנ"ט - ישבו איפשהו באזור מחנה גיבור שבקריית שמונה.


סיפור אמיתי - יום אחד אני והרוש, המ"מ, התבקשנו להגיע לחמ"ל במוצב. אמרו לנו שתוך שעה ינחת במוצב מסוק בלקהוק שייקח אותנו לעתלית, לבסיס של שייטת 13. הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו למה מ"מ וסמל המחלקה של מחלקת הדרגון של מסייעת 931 קשורים לשייטת. הרי הם שייטת ואנחנו... טוב נו, לא נגיד מה אנחנו שווים באמת, כדי לא לתת רעיונות התקפיים לאויב.


הוסבר לנו שבעוד ארבעה ימים אנחנו נהיה מפקד וסגן מפקד כיתת הכוננות, שהשייטת מגיעה למבצע - ושאנחנו כוח החילוץ אם חלילה יסתבכו.


לא עברה שעה, ואכן נחת בלקהוק כדי לאסוף את שני האישים החשובים - הרוש ואני - לטיסה לא ממש ארוכה. נחתנו במנחת ליד הים, והתקבלנו ע"י רב סרן חביב שלקח אותנו לארוחת הצהריים (כי בצבא הכל סובב סביב אוכל, בואו נודה על האמת, ואוכל מקדים תמיד בסדר העדיפויות את כל שאר הלו"ז). בחדר האוכל, היפה ביותר שראיתי בכל שנותיי בצבא עד אז ומאז, אשכרה עמדו טבחים עם כובעים של שפים ושאלו מה נרצה לאכול. אני הייתי בטוח שצוחקים עלינו ושזה שחזור של הסצינה המפורסמת "מסעדת הויקטור" מהסרט גבעת חלפון. אבל לא - השף היה רציני, הציע לנו תפריט (!) והביא לנו את המאכלים שבחרנו. לקחו אותנו לסיור קצר בבסיס עם כל המוצגים המוזיאוניים - למחצה שבו. הרגשנו כמו שני כפריים נבערים מדעת שהגיעו לראשונה בחייהם לעיר הגדולה. לא האמנו שמדובר באותו צבא.


אח"כ תדריך, ואז שוב הוטסנו - בטיסה פרטית כמובן - בחזרה למוצב.


הפעילות הזאת מעולם לא יצאה לפועל (ולא פלא - הם בטח נחרדו כשראו מי אמור להיות כוח החילוץ שלהם...), אבל אם תרצו - השקעת המשאבים שבהטסת שני חי"רניקים הלוך וחזור כאילו היו שר הביטחון, האוכל המשופר, חדר האוכל המתוקתק - כל אלו מספרים את הסיפור כולו.


יש בישראל שני צבאות - צה"ל וחיל האוויר - זה כבר ידוע ונדוש. אבל גם בתוך צה"ל ישנם תתי צבאות, שהשוני ביניהם הוא עצום. יש את אלו שלא חשובים בכלל (תומכי הלחימה), יש את אלו שהם סופר חשובים ולכן שומרים עליהם מכל משמר והם לא עושים כמעט כלום אלא אם זו פעילות "מיוחדת ויוצאת דופן" (כל היחידות ה"מובחרות" למיניהן) ויש את בשר התותחים. אלו שתמיד עומדים במשימות שבהן יש סיכוי לא רע בכלל שייפגעו  - אבל עם כל הצער שבדבר, ככה זה, ואף אחד לא ישקיע בהם אגורה. אף פוליטיקאי הרי לא רוצה להצטלם עם הרוש מבאר שבע, מ"מ בנח"ל במוצב בוצי ומופגז, כשהוא יכול להצטלם עם ש' וציוד הצלילה שלו כשברקע שקיעה בחוף עתלית. 


אז אתם תבחרו ביחידה שלכם. ויתכן שתבחרו דווקא בבשר התותחים. ואולי אפילו - אם למישהו מכם יש שם קרוב משפחה - אתם תצביעו אפילו לאיזה חיל שלישות או חיל חימוש, אבל כמו שכתבתי: המיוחדים יקטפו את הפרס, וכשיציגו אותם ידברו על זה ש"אסור לומר מה הם עושים" (שזו דרך יפה לומר - ואללה, הם עושים הרבה פחות מהגדודים, אבל הסורים מפחדים מהם פחד מוות, אז בואו נשחק בכאילו).


אישית, אני לא מתכוון לקחת חלק בזה. אני גם לא תורם יותר לשירותרום. גם ככה הכסף לעולם לא יגיע למי שמגיע לקבל אותו, כי גב' מוסקוביץ' מניו יורק מעדיפה שהתרומה שלה תלך לטייסים הגיבורים מאיזראל, ומר ג'וזפסון מבקש שהתרומה לכבוד הבר מצווה של בנו תלך לסאיייירת מאאאטכאאאל.


ככה זה. יש יחידות מובחרות, והן בדרך כלל גם נבחרות.


ויש את הלוחמים האמיתיים, שמוודאים בגופם שמטחנת הבשר תמשיך לעבוד.


הם פחות חשובים. הם לא "היחידה של עמישראל". הם סתם אלו שאמורים להגיד שטוב להם למות למען ארצנו.


אוטוטו השונות הזאת תהפוך לעניין רשמי. עוד מעט זה יהיה בעיתון ובגל"צ.


עוד מעט נדע, באופן סופי, שיש את מי שיושבים על סיר הבשר - ויש את אלו שעוברים במטחנת הבשר. בסיר, בואו נודה על האמת - הבשר נראה הרבה הרבה יותר טוב.

ואולי זה הכי טוב שיש?

ואולי זה הכי טוב שיש?


אולי סתם ניפחו לנו את המוח שיש הפי אנדינג? שבסוף הסרט יהיה קתרזיס, ונזיל דמעה של אושר והתרגשות (ונסתיר אותה היטב, כי יש לנו פאסון לשמור עליו), ואז יעלו הכתוביות תוך כדי תנועת מצלמה ללונג שוט?


סיפוק.


אמרו לי שהוא יגיע. שהוא שם. 


שרק צריך למצוא אותו.


כבר המון זמן אני מחפש את אותה תחושה של התעלות הנפש. של זיכוך.


אני לא מדבר כרגע על המשפחה. אני לא מדבר על האושר העצום שבקבלת חיבוק מיצורים קטנטנים בגובה 60 עד 80 סנטימטר שעבורם אתה הכל. גם לא על לישון בלילה עם אשתי באותה המיטה ולדעת שיש מישהי נפלאה שבחרה לחיות איתי את שאר חייה. לא כזה סיפוק.


אני מדבר על סיפוק קאנוני. מהסרטים. סיפוק שכשהוא מגיע יש מוזיקה של ניצחונות ברקע, בסגנון נעימת הנושא של רוקי או של מרכבות האש.


מה לא עשיתי כדי להשיג אותו? אני עובד ומנסה ליצור בעבודה, ואני כותב את הבלוג הזה, ואני עושה עוד אלף ואחת פעולות כדי להגיע לאותו רגע קטן שבו הנפש מתעלה ולפתע מרגישים כאילו מרחפים מעל המציאות. כאילו העולם הוא עפר לרגליך ואתה מלך הגבעה.


אותו רגע קטן שבו החיוך שמופיע על הפנים אינו תלוי בכלום. הרגע שבו העיניים נוצצות מרוב אושר והן כל כך מבריקות עד שכל אלומת אור שנלכדת בהן נשברת מאות פעמים ונראית כמו גלקסיה בשמי הלילה.


סיפוק.


קתרזיס.


אושר.


מיום שעמדנו על דעתנו אמרו לנו שאם נעשה פעולות מסוימות נגיע לשם. אם רק נלמד למבחן. אם רק נתנהג יפה. אם רק נלך ליחידה הנכונה או לתפקיד הנכון בצבא. אם רק נלמד "משהו טוב" באוניברסיטה. אם רק נמצא עבודה טובה. אם רק ורק אם - ובסוף נהיה שם. בסוף המירוץ הוא יגיע.


ובאמת שמנסים להתמיד במירוץ. 


ורצים, ומתנשפים, ולא עוצרים בעליה, וכל הזמן קדימה.


אבל זה קצת כמו לרוץ אחרי האופק. אבל כשמגיעים לנקודה שהייתה באופק לפני כמה שעות או ימים, אותו הר שנראה כל כך קטן מרחוק ועכשיו נראה ענק כשמתקרבים אליו, מסתבר שהאופק התרחק עם כל צעד שעשינו.


זה מרדף אינסופי, שאין לו תכלית ואין בו תוחלת. פשוט לרוץ. יש קו התחלה, אבל אין קו סיום. לרוץ לנצח, עד שנופלים מהרגליים.


לרוץ.


כל הזמן לרוץ.


ואז אתה שואל את עצמך - רגע. למה אני רץ? מה המטרה? מה הטעם? האם האופק מתקרב? ואם הוא יתקרב פתאום - אני יודע בכלל מה אני רוצה למצוא שם? האם יש שם תשובה לשאלה כלשהי? מה זה נותן לי?


אבל רצים.


כל הזמן.


רצים.


רצים כי אמרו לנו לרוץ. רצים כי אנחנו רואים מה קרה לאלו שהפסיקו. אלו שרגליהם כשלו זרוקים בצידי מסלול הריצה האינסופי ומביטים עלינו במבט נוגה שאומר "בבקשה, תנו לנו יד. אל תשאירו אותנו פה. קחו אותנו אתכם. בבקשה...", ובמקרה הטוב אנחנו מצקצקים לעברם בלשון או זורקים להם בקבוק שתייה. אין לנו זמן לעצור לרגע. גם לא כל כך בא לנו, תכל'ס. כולם רצים עכשיו - וחלילה וחס, עוד עלול לקרות הרע מכל - ונאבד את המקום שלנו בדבוקה.


ואז, כשממש קשה, והשרירים כואבים אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך - לאן אני רוצה להגיע באמת?


מישהו שלא ראיתי הרבה שנים פגש אותי הערב. הוא אמר שהוא הכי שונא את השאלה "איפה אתה רואה את עצמך עוד 5 שנים".


אני לא שונא את השאלה הזאת.


אני מפחד מהשאלה הזאת פחד מוות. אין לי מושג מה עונים עליה. אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני לא יודע לאן אני רוצה להגיע עם המירוץ הזה. לאיזה אופק אני שואף, ומה אני רוצה למצוא שם.


אז אני רץ.


וקשה לי. באמת שקשה לי. אני מסתכל קדימה ורואה כאלו שרצים מהר יותר, ואני מסתכל אחורה ואני רואה את אלו שמתנשפים, ואני מסתכל הצידה ואני רואה אחרים שכמוני, חושבים בינם לבין עצמם ורק שאלה אחת עוברת בראש: 


למה?


כי אולי מה שיש לי כרגע זה הכי טוב שיש. כי אולי אין סיבה לרוץ. כי אולי באמת טוב לי, אבל אני כל כך עסוק במירוץ המטופש שאני מפספס הכל.


כי אולי כשאני רץ לאופק והמבט כל הזמן מפוקס בכיוון אחד - קדימה, לאופק - אני מפספס המון ולא רואה מה קורה סביבי. הרי אפילו על ההר הענק שראיתי קודם יש עצים, ופרחים, וציפורים, ונוף עוצר נשימה - אבל בשם השעטה קדימה, וכדי לא לאבד צעד וליפול, גם את זה אני מפספס.


אולי זה באמת הכי טוב שיש, מה שיש לי עכשיו.


אולי אפשר לשנות את הכללים ולעבור מריצת מרתון שלא נגמרת לסתם ג'וגינג נעים.


אולי הגיע הזמן שאחבק את אשתי, ואת הבנות, ואודה על זה שאני בריא, ואפרוש לרגע מהמירוץ. במקום לרוץ בשיא המהירות, במקום לשעוט קדימה, אעבור לריצה נינוחה יותר. הרי בואו נודה על האמת - אין לי את הכושר שיש לאלו שממש מקדימה, ואני מרגיש שאני עוד יכול לרוץ כמה אלפי ק"מ טובים, בניגוד לאלה שנפלו בצד הדרך.


אולי זה באמת הכי טוב שיש.


יהיו שיגידו שזו תבוסתנות. מה פתאום לוותר על המקום הראשון? הרי תמיד טענו שאני אמור להיות הרבה יותר קדימה בדבוקה. הרי המורה תמיד אמרה להורים שלילד יש הרבה פוטנציאל. הרי אני על המסלול, ורק נשאר לתת קצת גז, ולזכות במירוץ.


אבל אני לא מסכים לחיות עם הפחד התמידי מנפילה כי אדרוך לא נכון בזמן הריצה. אני לא מסכים להיות אחד שמדחיק החוצה את המבטים הנוגים של אלו שנפלו כי עכשיו רצים, ומחשבות על בני אנוש אחרים שוברות את סדר הנשימות והנשיפות שכה הכרחי לריצה הזאת.


יסלחו לי מארגני התחרות, אבל אני מקבל פה החלטה עקרונית, עם כל הכבוד לחוקים.


אני ארוץ - אבל בקצב שלי.


כי אולי - אולי! - זה הכי טוב שיש.


ואני לא מתכוון לפספס את זה.

* * * * *

זה נורא יומרני לכתוב מילה אישית למי שקוראים את הפוסטים שלי. זה מרגיש קצת מעפן לעשות את זה, אבל אני חייב לומר משהו.

תודה.

באמת תודה.

תודה שאתם משתתפים במסע המטורף הזה. החיים האלו עוד יהרגו את כולנו, אבל עד אז כיף לי לדעת שאתם פה. זה מסע מניה-דיפרסיבי שבו מצד אחד אני נורא גאה שאתם קוראים "אותי", ומצד שני אני נורא מדוכא לקרוא את מה שיוצא לי מהמקלדת. 

לפעמים אפילו אני לא מאמין כמה מרה שחורה נאגרת לי בבטן.

אז שוב - תודה. טוב לדעת שאני לא לבד.

עכשיו נעשה קצת מתיחות - וחוזרים לרוץ.

אבל בקצב שלי.

גם אני עני. על צמיחה, מסים ושאר דברים נורא משעממים

אומרים שגם השנה נצליח.


שכמו בשנה שעברה, וכמו בזו שלפניה, מדינת ישראל תסיים את השנה עם עודף תקציבי של כמה מיליארדי שקלים. 


המדינה שלנו הפצפונת, ארץ אוכלת יושביה, ארץ קטנה עם שפם, תסיים שנה שלישית ברציפות עם צמיחה חיובית ועם יותר הכנסות ממה שתוכננו (אנשים מרוויחים יותר, ולכן משלמים יותר מס - כך מסבירים באוצר) ואת כל זה הממשלה של עמישראל עושה כשבשאר העולם כלכלות שנחשבות הרבה יותר רציניות משלנו (ארה"ב, גרמניה, צרפת, שלא לומר יוון ואיסלנד שפשטו רגל!) נמצאות בקשיים ומגדילות את הגירעון שלהן.


שוב ניצחנו את הסיכויים ואת כל העולם. עם ישראל חי!


כולנו נסתכל על העיתונים שמבשרים על הצמיחה החיובית. נתבשם מהמסגרת של החמישים מילה בפינה שתזכיר לנו שסטנלי פישר זכה בתואר נגיד השנה בעולם או ביקום או בלא יודע מה. ביבי ושטייניץ יכנסו מסיבת עיתונאים ובה יבשרו על הצלחת המדיניות הכלכלית ולראיה - דירוג האשראי של ישראל הוא מצוין (למרות שתכל'ס, מי צריך את ההלוואות של הגויים שכנשארים עם פלוס של 6 מיליארד בקופה. פלוס! משרד האוצר שולטטטטטתתתתת).


יש מצב שהם גם יודיעו שבעקבות הפלוס בקופה, הם החליטו על הפחתה נוספת במס ההכנסה כמו שעשו בשנתיים האחרונות. שהפחתת מסים תואמת את מדיניות הממשלה, ותאפשר הכנסה פנויה לאזרחי ישראל - וזה כידוע, מנוע צמיחה. ישאלו אותם את השאלה ששואלים תמיד: "האם צפוי מס על הבורסה לאור הגאות ברחוב אחד העם?", ושטייניץ יגיד ש"כרגע" זה לא על הפרק, עם דגש על המילה כרגע. אבל הוא יגיד את זה בחצי חיוך. אף אחד לא אוהב לראות מסכים אדומים. כולם אוהדים של מכבי חיפה - רוצים ירוק על המסכים, והרבה.


רובנו נביט בהשתוממות ונגיד לעצמנו "ואללה. שיחקו אותה הממשלה. הנה, הבורסה עולה, יש עודף תקציבי, ומפחיתים מסים. הם בטח עושים דברים נכונים". וחוץ מזה, נודה בינינו לבין עצמנו - אנחנו לא באמת מבינים את מה שהם אומרים, וכל בעלי הטורים החשובים, אלה שכותבים 200 מילה בעמוד 2 בידיעות אחרונות כשיש ידיעה כלכלית, מספרים לנו שהמשמעות היא שישראל היא אימפריה כלכלית. ידברו איתנו על טבע, ועל הייטק, ועל איך אנחנו קטנים, וג'ינג'ים, ונותנים לכל הגויים בראש עם הגניוס היהודי. הם גם יכתבו משהו על זה שהשקל חזק וזה מראה על חוסן, ושזה איכשהו דופק את היצואנים - אבל אנחנו לא שייכים לקבוצת היצואנים, והיא מעניינת אותנו כמו קבוצת היצאניות.


אוקי. עכשיו בואו נדבר עברית.


כזאת שאני ואתם מבינים. כזאת שבאה ישר מהכיס.


השבוע התפרסמו נתוני העוני. באופן רשמי, המשפחה שלי מאוד רחוקה מהם. למעשה, אני לא חושב שמי מהחברים שלי קרוב למספרים האלה המדברים על הכנסה של 2000 ש"ח לנפש במשפחה. דמיינו לעצמכם משפחה בת 4 נפשות שחיה על 8000 שקל. אי אפשר לעשות את זה. לא רק בירושלים או בתל אביב - גם במצפה רמון אי אפשר להאכיל ארבעה פיות, ולחנך אותם, ולתת להם בגדים ובריאות ב - 8000 ש"ח בחודש.


אבל זו פיקציה. קו העוני הזה הוא לא פחות מרמאות סטטיסטית.


קו העוני האמיתי הוא קו ההוצאה, לא קו ההכנסה.


קו עוני אמיתי הוא התשובה לשאלה האם אדם יכול להרשות לעצמו להתקיים בצורה שמאפשרת חיים במאה ה- 21 או לא.


אני לא מדבר על טיסה לחו"ל, מסעדה, מנוי לכדורגל או כבלים. אני מדבר על מוצרי צריכה בסיסיים שאדם צריך לספק למשפחתו כדי לוודא שילדיו לא יפגרו מאחורי בני גילם ויזכו לנקודת פתיחה סבירה לחיים. אני מדבר על קורת גג, על בגדים, על רופא, על חינוך (כן, כולל חוגים - אם ילדי ישראל יהיו תלויים רק במה שהמדינה מספקת בבתי הספר, תוך עשרים שנה נגלה שחלק גדול מהאוכלוסיה לא יודע את לוח הכפל), ועל מוצרים שהם בגדר חובה למרות שהם לא לחם וחלב - אינטרנט, למשל.


אל תרימו גבות בתמיהה - גם פער טכנולוגי הוא סוג מסוכן מאוד של עוני. פער טכנולוגי מבטיח שהדור הבא יהיה עני. ילד שלא יידע להפעיל מחשב בעוד 20 שנה, כשיהיה בוגר, יהיה כמעט נטול סיכויים לבצע מוביליות חברתית ולהתקדם לאנשהו.


אם מחשבים זאת כך, גם אני כמעט עני. כשזוגתי שתחיה ואני מחשבים את ההוצאות וההכנסות שלנו מדי חודש, אנחנו נשארים עם פער של משהו כמו 1000 עד 1500 ש"ח. אם חלילה תיפול עלינו הוצאה ממושכת ובלתי צפויה שתימשך מספר חודשים ותעלה על אותו הסכום, יש לנו בעיה. אנחנו נמצא את עצמנו במדרון חלקלק שבסיומו מגיע טלפון מהבנק במקרה הטוב, או מההוצאה לפועל במקרה הרע.


בניגוד לעניים ה"רשמיים", אנשים כמוני אני דווקא מכיר, ואפילו בכלל לא מעט. אנחנו האנשים שהצמיחה לא ממש מגיעה אליהם. אלו שהכי מפרגנים לכל החברות שעושות מיליארדים, אבל מה לעשות שאנחנו שכירים. אנחנו אלה שהפחתת מס הכנסה של הממשלה משפיעה עליהם בכמה גרושים בחודש - לא ממש סכום שמאפשר לעשות משהו. כשמורידים לשרי אריסון את מס ההכנסה מ - 45% ל- 40%, מתפנים לה כמה מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך. אצלי, אחרי כל ההפחתות, זה איזה 200-300 ש"ח. תודה לכם שטייניץ וביבי - זה כמעט כל החיתולים וכל המטרנה בחודש.


באמת, שיחקתם אותה.


נו, תגידו לי. מה אתה רוצה? הנה, התפנו לך כמה גרושים. לך תקנה משהו בחנות. החנות תזמין מהמפעל. המפעל יצטרך עוד עובדים - והנה! הנענו את הכלכלה! ככה יוצרים צמיחה!


אני לא יודע מה כולם עושים, אבל כשבמשפחת הר-זהב מתפנים כמה גרושים, אנחנו שואפים (לא תמיד מצליחים) לחסוך אותם. אתם יודעים - עוד לא קנינו בית, ורוצים להחליף אוטו, וגם רוצים שיהיו כמה גרושים לבנות כשהן יגדלו. לא רק שאני לא מתכוון "לפוצץ" את המאתיים שקל האלה בחנויות, אני מעדיף לשמור אותם אצלי ליום סגריר. אני מאמין שגם מישהו שהוא מיליונר, והפחתות המס האלה פינו לו המון כסף, לא הולך פתאום למכולת השכונתית בארסוף ומבקש לקנות את כל התכולה שלה, כי פתאום יש לו מזומנים.


רבאק, הוא היה מיליונר עוד קודם, אחרי הכל - הדעת נותנת שאצלו, כמו אצלי, כבר יש סוג של באלאנס שבו הוא יודע כמה הוא צריך להוציא כדי לחיות ברמה שהוא מבקש לעצמו. הממשלה פינתה לו עוד הכנסה? סבבה. הוא ישים אותה בבנק, או בבורסה, או בנדל"ן מניב - הוא לא ילך וייצור את אותם מעגלי הוצאה (אזרח-לחנות-למפעל-לעובדים) עליהם שטייניץ וביבי מפנטזים.


בכלל, כל הרעיון הזה של צמיחה מלמעלה למטה הוא מופרך בעיניי. הרעיון שאם מישהו אמיד יוציא כסף, אז בסוף הדרך העניים ימצאו עבודה ויבצעו מוביליות חברתית למעמד הביניים הוא טיפשי, והרגע הסברתי למה. אפשר להמשיל את זה בקלות, ודרך המילה צמיחה - מישהו ראה פעם עץ שצומח מהצמרת למטה, ומגדל את הגזע רק בסוף? נכון שלא? אז ככה זה גם בכלכלה.


אם המדינה מסיימת שנה עם מיליארדי שקלים כעודף, היא לא צריכה להסיק מכך שהיא גבתה יותר מדי מס, ולהפחית אותו. היא צריכה להסיק מזה שהיא לא בסדר.


מדינה היא כמו מוסד ללא כוונות רווח. היא לא אמורה להפסיד חלילה. אף אחד לא רוצה מדינה גרעונית שלא יכולה לעמוד במחויבויות שלה. ממש לא.


מדינה פשוט צריכה לא להרוויח. לסיים את השנה על האפס (אחרי שבתקציב היא שומרת רזרבה ליום סגריר. נגיד, הוצאות מלחמה וכאלה. זה קורה פה לפעמים), ואם נותר לה כסף - לחלק אותו בצורה חכמה לשכבות החלשות. לתת שיעורי תגבור בפריפריה. לבנות כבישים ורכבות שיקרבו אותה למרכז. לתת תמריצים למפעלים לעבור לשם. להתערב במשק.


בשנה שעברה, המדינה סיימה עם פלוס של שבעה מיליארד ש"ח. אתם יודעים כמה משכנתאות מסובסדות לזוגות צעירים נכנסות בסכום הזה??? 


שוו בנפשכם שהמדינה הייתה מייעדת את הכסף למטרה הזאת. אם אני הקטן הייתי מקבל משכנתא מסובסדת, הייתי רוכש דירה בהחזר חודשי נמוך יותר משכר הדירה שאני משלם היום (וממנו, אגב, מדינת ישראל לא רואה אגורה בתור מס), מעשיר את הקבלן שמעסיק פועלים, ועם ההכנסה הפנויה אני - בניגוד למיליונר שכבר יש לו הכל - הייתי אשכרה הולך לחנות וקונה מוצרים, ולכן בעל החנות היה קונה יותר מהמפעל, שהיה מעסיק יותר עובדים.


צמיחה, כמו שאמרתי, היא מהשורשים למעלה. לא הפוך. דווקא אלה שלמטה, ממש כמו שורשים של עץ, הם אלו שמספקים את כל החומרים הדרושים לגדילה - המים, הקשר החזק לאדמה. הבסיס. בלי בסיס חזק באזור הכי נמוך, שום עץ לא יגדל - ולא קשור כמה עלים שעושים פותוסינתזה יש למעלה. משב רוח הכי קטן - והעץ עם הצמרת המפוארת והגזע הקטן יקרוס. אדרבה - דווקא בגלל הצמרת המפוארת, הוא יקרוס הרבה יותר מהר. עניין של פיזיקה פשוטה.


אז מה אני מציע? איך נעזור למעמד הבינוני להתחזק, ונישא את המעמד הנמוך יותר קדימה?


חוץ מההשקעה בפריפריה וכל הסיסמאות שנשמעות כמו קמפיין חבוט של פוליטיקאי שמדקלם את דף העמדה, אפשר להפחית מיסים רגרסיביים - מע"מ, למשל, על מוצרי יסוד כמו מזון ומוצרי צריכה בסיסיים. אפשר להוזיל את הדלק ובכך לאפשר לאנשים להתנייד בלי שזה יכאב בכיס - ואז קל יותר לעבוד רחוק מהבית. אפשר להפחית את המסים על הדיור, כאמור, ולתת לאנשים אפשרות להפחית לאט לאט את סעיף הדיור בהוצאות, שהוא כידוע סעיף ההוצאה הכי גבוה. אפשר לעשות המון דברים - אבל לא יעשו אותם.


במקום זה יורידו את מס ההכנסה, כי זה נשמע טוב. אז מה אם אלו שהכי צריכים את הכסף, בד"כ בכלל לא מגיעים לסף המס או שמראש הם משלמים מעט יחסית, כך שההפחתה אינה משמעותית עבורם? זה לא יותר מניואנס. את זה יודעים רק יודעי ח"ן. זה לא מופיע בכותרת של העיתון.


אחרי הכל, אם יורידו את המסים שבאמת ראוי להוריד - איך אפשר יהיה להתהדר בעודף תקציבי? ובלי להתהדר בעודף התקציבי - מה נגיד במסיבת העתונאים בחודש דצמבר?


בעוד חודש וחצי, כשתראו את כל ראשי הכלכלה יושבים במשרד האוצר, כשדגל ישראל מאחוריהם וכל רגע שומעים את רעש מצלמות הסטילס שמנסות לתפוס את הפריים הנכון עם כל אבירי הצמיחה בצילום אחד, תהיה לכם הזדמנות לשאול את עצמכם את ה-שאלה, בה"א הידיעה - פייר, האם הרגשנו את הצמיחה הזאת? האם זה עוזר לנו? האם אנחנו מרגישים שהמשפחה שלנו התקדמה השנה, מבחינה כלכלית?


אבל בעצם, רובנו לא נעשה את זה. הרי למי אכפת מהכלכלה. זה סתם מסובך.


וחוץ מזה, יש את אירן, והפלשתינים, ואומרים שהשנה יהיה מאבק אמיתי על האליפות בכדורגל, בין שלוש קבוצות לפחות. וגם יש האח הגדול שמתחיל.


זה הרי הרבה הרבה יותר מעניין.


יאללה נו, עוד שנה בלי לקנות דירה ועם אוברדראפט. אבל אומרים שביבי תותח בכלכלה. תראו! אפילו כתוב בעיתון שיש צמיחה.