יום שלישי, 27 ביולי 2010

למה אני שונא כדורגל (ולא אפסיק לצפות בו לעולם)

אני באמת שונא כדורגל.
באמת באמת.
זה משחק דבילי להפליא, שבו צריך להעביר כדור בהיקף של 70 ס"מ דרך קו שער שרוחבו שבעה מטר וגובהו כמעט שני מטר וחצי; מותר לעשות כמעט הכל, חוץ מלגעת ביד; יש קווי חוץ שאסור שהכדור ייצא מהם; אסור לפגוע בשחקני הקבוצה היריבה; ויש את עניין הנבדל שתמיד יימצא האהבל שישאל אחרי שמסבירים לו מה זה נבדל את השאלה "אז מה זה אופסייד".
זהו זה. משחק מטופש עם שבעה עשר חוקים, ועוד כמה תתי-חוקים.
ואני שונא אותו שנאה יוקדת.
זאת אומרת, המשחק הוא בסדר גמור. כולנו אהבנו לשחק אותו בתור ילדים (חלקנו היו טובים יותר, חלקנו היינו, ובכן, אלו שלא משתייכים לקבוצה של הטובים - כמוני, למשל). הפשטות שלו, הדביליות שלו, היא מה שהופך אותו לנגיש כל כך לכולם. הוא לא כמו הפוטבול אמריקני ששם צריך כל שחקן להכיר מיליון תרגילים ומיליון חוקים. הוא גם לא כמו הכדורסל שבו יש הגנות משתנות, והתקפות משתנות. הוא אפילו לא כמו הבייסבול ששם יש אסטרטגיות שלמות סביב מה עושים כשיש שחקן בכל אחד מהבסיסים.
הוא משחק פשוט - קח את הכדור הקטן הזה, ותכניס למסגרת הלבנה הגדולה שנמצאת בצד השני של המגרש.
מאז שהייתי קטן אני רואה כדורגל. אבא שלי הודיע לי שאני אוהד הפועל, וכזה נשארתי. עקבנו אחריה בטוב (בערך 10 דקות) וברע (משהו כמו 30 שנה וקצת), ראינו משחקים, התרגשנו.
אבל היא תמיד מרחפת מעל.
התחושה הזאת.
אותה מועקה נוראית הזאת שאי אפשר להסיר. אותו פחד שמקנן בלב כשאתה צועד לתוך אזור אסון. ההבנה שבעוד 90 דקות יש סיכוי סביר שתתחרט לחלוטין על הרגע הזה של בעיטת הפתיחה. שבכל שנייה שעוברת אתה מתקרב לתחושת הקבס בתום המשחק.
שוב אתה מרגיש את הבאסה הטוטאלית עמוק בלב כשהשחקנים עולים למגרש, למרות שאתה לא מראה אותה. מנסה להתעלם מהידיעה הברורה שהנה, משהו רע עומד לקרות. ההפסד הוא אופציה מוחשית. ניפוץ התקוות. האכזבה.
ולא, זה לא כי הפועל היא לוזרית נצחית (והיא כזו). אני יודע שאותו דבר חשים גם אוהדים של קבוצות כמו מכבי ת"א או חיפה, שזכו בתארים. אני בטוח שגם אוהד של מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד או מילאן מרגיש ככה כשאחד עשר בחורים הלבושים בצבעים שהוא לובש למשחק עולים למגרש.
זה כמו להיות בתחילת נסיעה על רכבת הרים עם מיליון לופים, שברור לך לחלוטין שמתישהו, במהלך הנסיעה, ממש תרצה לרדת ממנה ותקלל את עצמך על כך שאי פעם עלית עליה.
זה לראות משחק כדורגל.
לקח לי למעלה משלושה עשורים להבין למה אני שונא כדורגל. האמת? זה אפילו לא הייתי אני שהסברתי את זה.
אבא של אשתי, אוהד הפועל יקר גם הוא, לא היה במשחק קרוב לשלושים שנה. גררתי אותו איתי לבלומפילד לא מעט בשנתיים האחרונות, וזה לא עניין של מה בכך - האיש גדל והתחנך בארצות הברית ורגיל להוט דוג של איצטדיון הדוג'רס בלוס אנג'לס, לא לנקניקיה בת השבועיים שמוכרים אצלנו במגרשים.
זה היה בדרבי האחרון של עונת 2009/2010. מחזור אחד לסיום העונה. הפועל הייתה חייבת ניצחון כדי להישאר בתמונת האליפות, ומכבי ת"א באה כדי לעשות הכל - אבל הכל! - כדי לקלקל ליריבה המיתולוגית את הסיכוי לאליפות ראשונה מזה עשור. הכדורים שרקו שוב ושוב ליד השער של מכבי. פעמיים הכדור פגע בקורה. אלוהים יודע כמה פעמים הכדור שרק לידה. שוב ושוב ושוב. והשעון אוזל, ובכל רגע שעובר ברור שהפועל מתרחקת מהאליפות.
עוד כמעט.
ועוד כמעט.
ועוד.
וציפורניים כבר אין, והדופק מפמפם את הדם במהירות לכל הגוף, ואתה כולך סמוק מהשירה שאתה מוציא מהגרון ומהתסכול, ושערים אין.
ואז הוא אמר את זה.
"הקטע המדכא בכדורגל", הוא אמר במבטא אמריקני כבד, "זה שיש כל כך הרבה Almost! כל הזמן חסר טיפה טיפה לגול - And they just miss!".
ואז הבנתי הכל. בגלל זה אני שונא את הכדורגל. כי כמות התסכול שמפעפעת בך כשאתה צופה במשחק היא מטורפת. כי עם כל ההגנות שאתה בונה לעצמך, כשאתה משנן לעצמך שוב ושוב שהמשחק יהיה אסון, ועושה לעצמך מין "מקרים ותגובות" שבהם אתה מכין את עצמך להפסד - כל אלו לא מכינים אותך לתסכול המטורף שבלראות את הכדור הקטן והמסריח הזה לא מצליח להיכנס לפאקינג שער הענק הזה.
אתה נמצא בתהום. אתה רואה את כל התקוות שתלית בשחקנים מתנפצות. אתה ממש מרגיש שהשחקנים הם אתה ואתה זה השחקנים. כשהם לא מצליחים - אתה חש שנכשלת. התסכול כל כך עצום! אוףףף!!!
עבר בדיוק שבוע. משחק אחרון לעונה. טדי, נגד בית"ר. הפועל צריכה נס כדי לקחת אליפות, ונסים לא קורים בכדורגל, בטח שלא להפועל.
באתי למשחק הכי קליל בעולם. כשאין ציפיות, אין אכזבות. רגוע.
ופתאום זה קרה לי - הפועל לקחה אליפות מגול שהגיע עמוק בזמן הפציעות, בדקה ה- 92. כמות האנרגיה שהשתחררה ממני כשהכדור הקטן והמסריח שבעט ערן זהבי נכנס דרך הפאקינג שער הענק של בית"ר ירושלים הייתה מטורפת. צרחתי כל כך חזק שלא היה לי קול שבועיים (באמת). זו הייתה אורגזמה מנטלית מטורפת. פריקת עול עצומה. שחרור של כל צ'אקרה וריקון כל הצ'י. התוודעות. נירוונה. כל דת והתיאור שלה של אותו רגע מואר שבו כל הרע נוטש את הגוף ברגע.
קתרזיס.
ואז הבנתי עוד משהו. זה משחק מסריח, הכדורגל המעפן הזה. אתה סובל וסובל וסובל. רוב הזמן אתה מתייסר. רוב הזמן אתה סיזיפוס הסוחב את הסלע שלו כמעט עד ראש ההר - רק כדי לראות את הסלע צונח שוב למטה, ולהתחיל שוב במסע המייסר למעלה. רוב הזמן זו מסכת שלמה של כאב ותסכול, מיצי מרה וסחי.
אבל כשמגיע אותו רגע של אושר מזוכך, אותה שניה זכה כבדולח שבה הכדור פוגש את הרשת של היריבה, אותה שעת רצון של הניצחון - אתה עף כל כך גבוה, שספק אם יש סם שיודע לתת תחושת היי כזאת. פתאום הטרגדיה המובנת מאליה נעלמת וניגפת בפני נס של ממש. פתאום אתה מזנק מתחתית הבאר לאמצע הרקיע!
אז הנה, הכדורגל חוזר. יש לי מנוי לבלומפילד. אין לי ספק שהעונה הפועל תשבור (שוב) את לבי. אין לי ספק שיהיה רע, ואז נורא, ואז קטסטרופה של ממש, ואז כשנחזור לסתם "רע", ארגיש ממש שיפור.
אני ממש שונא כדורגל. זה רק האופי הנפסד שלי, שמביא אותי להתמכרויות, שלא מאפשר לי לעזוב. ההתמכרות לצער, לכאב, ולהיי הרגעי שמבטל לכמה שעות או אפילו ימים את תחושת האסון הספורטיבי הבלתי נמנע.
נו, שתתחיל כבר העונה. כמה אפשר לחכות, למען השם?

2 תגובות:

  1. "זו הייתה אורגזמה מנטלית מטורפת. פריקת עול עצומה. שחרור של כל צ'אקרה וריקון כל הצ'י. התוודעות. נירוונה. כל דת והתיאור שלה של אותו רגע מואר שבו כל הרע נוטש את הגוף ברגע.
    קתרזיס".

    רק בשביל זה היה שווה לקרוא!

    השבמחק
  2. מעולה, מזל טוב על המנוי :)

    השבמחק