יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

האשליה שנגמרה

"פגישת מחזור 95 בגמנסיה הריאלית". זו הייתה כותרת האירוע אליו הוזמנתי.

שי החליט להרים את הכפפה. הוא פתח אירוע בפייסבוק, והתחיל להזמין אנשים. אני חושב שהייתי השני או השלישי שאישר הגעה.

לא היססתי לרגע. לחצתי "אטנדינג" באוטומט.

ומאותו הרגע, היא שם.

היא הולכת ומתגברת, ולא מרפה.

היא גודלת ככל שאני מסתכל על רשימת המוזמנים, על התמונות והשמות ונזכר בכל אותם אנשים ששכחתי ב- 15 השנים האחרונות.

ויש לה שם. ואנחנו מכירים כבר המון זמן. וסוף סוף הבנתי למה אני סוחב אותה איתי.

המועקה.

באיזשהו מקום אירוני, ככל שאני שמח יותר לראות את האנשים מהתיכון, כך המועקה גוברת. בהתחלה הייתי בטוח שזה בגלל שבטח תהיה איזו אורגיה של השוואות "למי יש יותר גדול" - מי הצליח יותר, ומי פחות, ואיפה כל אחד עומד ביחס למה שהוא מעריך שציפו ממנו. כשדיברתי על זה עם מישהי שהייתה איתי בתיכון היא די נרתעה ושאלה אותי אם הידיעה שהצלחתי יחסית לאחרים בכיתה תעשה לי טוב - כי אם כן, אז אני די דרעק. אני מאלה שצרת רבים מנחמת אותם.

אבל אז הבנתי שזה ממש לא העניין. שממש לא אכפת לי מה חושבים עליי, או מה אחרים עשו או לא עשו בעשור וחצי שחלפו מאז מסיבת הסיום של כיתה י"ב.

פתאום הבנתי מאיפה היא באה, זו שתקועה לי מתחת לעצם החזה, בדיוק במקום שבו קנה הנשימה מתחבר לריאות.

פגישת המחזור הזאת תהיה, בעצם, ההלוויה של הילדות שלי. של התום.

אני מוצא את עצמי מסתכל באובססיביות, כמה פעמים ביום, ברשימת האנשים שהוזמנו.

פתאום מתחיל מסע קסום שמדביק זיכרונות לפנים בדבק כל כך חזק שאתה מרגיש כאילו אתה חייב לגשת לברז ולשטוף אותם ממש, אחרת הם לא יעזבו לעולם. העיניים מצטעפות, ופתאום עולים סרטונים קצרים של רגעים בחיים. תמונות שאין להן משמעות אמיתית - רגעים קטנטנים של קיום אנושי.

חבורה עומדת ליד חומת הלבנים שהייתה המעקה של בניין היו"ד בי"תים. המעבדה לכימיה והריח החריף שלה. לעמוד צמוד לקיר במגרש הספורט כשהרגליים מכופפות ב- 90 מעלות בברכיים והארבע ראשי מאיים לפרוץ דרך הירך, וזיו המורה סופר שלושים שניות שנראות ומרגישות כמו נצח. הבנות שמעשנות בפינה למעשן מחוץ לשער, וגזרו את הצווארון של טי שירט התלבושת האחידה, כדי לתת לו מראה עאלק-אופנתי. משחקי כדורסל במגרש. הכיתה עם כיסאות הפלסטיק המצהיבים. השולחנות עם הפורמאיקה הירוקה שכולם כותבים עליהם בעפרונות, ויש את המשקיעניות (תמיד בנות) ששמות עליהם את לוח השעות ומניילנות אותו בסלוטייפ.

ואני שומע קולות. קולות של צחוק, ואמירה פלרטטנית של מישהי, ומישהו שמנסה לארגן הברזה כיתתית (זה אף פעם לא עבד), וקולות גבוהים, ונמוכים, והרעש של הצלצול. וקקפוניה אינסופית של עשרות אנשים שמדברים בו זמנית ואיכשהו, למרות שכל הקולות מתערבבים עדיין כולם שומעים בדיוק את מי שרצו, ולא אף אחד אחר.

והאנשים.

פנים וגוף שפתאום מתחברים מול העיניים, והם שוב צועדים במסדרון בדרך מכיתה לכיתה, בחבורות של שניים-שלושה או יותר, ועד שנשמע הצלצול, המסדרון הוא המקום ההומה ביותר בכדור הארץ. וכולם כל כך מוכרים. והכל מרגיש כאילו אם רק אושיט יד ואגע בתמונה שמול העיניים, פתאום אלך במסדרון עם טישירט בצבע תכלת עם סמל בצד שמאל, עם תיק שהוא כאילו-לא-מגניב בהפוך על הפוך, ואהיה שוב חלק מהקהל.

הקהל שהכרתי. שאהבתי. שאפף אותי והיה חלק ממני במשך שלוש שנים, וחלקו אפילו יותר מזה - כמעט עשור.

והיא חוזרת ומשתלטת.

המועקה הולכת וצוברת תאוצה. היא מתגברת במעלה הגרון, מאיימת לחנוק. לפרוץ החוצה. היא רוצה לצאת.

כבר שבוע שלא הבנתי מה היא רוצה. מאיפה היא באה. מה היא מנסה לומר לי.

ופתאום, ברגע אחד של הארה היא קיבלה שם.

זו לא פגישת מחזור.

זהו מסע הלוויה של הילדות שלי.

זה הסוף שלה. הקץ הרשמי.

הרגעים הכי חשובים בחיים עוברים לידנו פעמים רבות ואנחנו מבינים את זה רק מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר לאחוז בהם כמו שיכולנו כשהם עוד היו במרחק נגיעה.

התיכון היה בעצם הנקודה האחרונה בחיים שלי שבה היה היגיון. היה סדר. הייתה תוכנית.

ידענו ביסודי שאחרי כיתה ו' נגיע לחטיבת הביניים. בכיתה ט' ידענו שנעבור לתיכון. בתיכון ידענו שהשלב הבא יהיה הצבא.

וזהו.

פה נגמרה התוכנית שהתוו לנו מראש. פה נגמר הביטחון.

מפה, החיים הפכו להיות הבעיה שלנו.

זו מילה נפלאה, ביטחון. כשאומרים אותה חושבים על צבא, על המשרד הנושא את השם הזה. טיפוסים מעורבים למיניהם יכולים לחשוב על ביטחון תזונתי, ביטחון סוציאלי.

אבל הילדות והתיכון נתנו ביטחון מהסוג החשוב ביותר.

ידענו שיהיה בסדר.

ידענו אז, שלא משנה כמה נסתבך - איכשהו נצא מזה. אמא ואבא יחלצו אותנו, או המחנכת, או רכזת השכבה. ידענו שיש גבולות שלעולם לא יתנו לנו לעבור, ושלעולם לא יאפשרו לנו לעבור את נקודת האל חזור. ידענו שאנחנו בטוחים.

שיש תוכנית.

שיש מי שיושיט לנו יד.

כשעשיתי את הצעדים האחרונים מבניין הגמנסיה לבית הוריי שהיה באותו הרחוב, באותו יום קיץ של הבגרות האחרונה לא הבנתי שאני חווה את אחד מאותם רגעים חשובים שאסור לפספס. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי בשמחה מבית הספר מקרב אותי אל מצב של נפילה חופשית לתוך הלימבו הזה שנקרא החיים. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי מהשער הכחול שמעליו רשום "הגמנסיה הריאלית ע"ש א. קררי", הוא צעד שמרחיק אותי מהביטחון והוודאות. לא הבנתי שכל תנועה, כל הזזה של שריר, אין בה אלא התקרבות מרצון אל המאבק הקשה ביותר שמנהל כל בן אנוש - המאבק מול העולם.

אל החיים האמיתיים.

הייתי בטוח שתמיד זה יהיה ככה. שתמיד דברים יישארו בדיוק כפי שהיו בקיץ 95. שהעולם יישאר מקום תמים ומחבק כפי שהיה תמיד, ואפילו לא הבנתי כמה אני תמים, במובן הכי חיובי של המילה.

עוד לא הכרתי אף אחד שמת באותו קיץ. סבא וסבתא שלי עוד היו בחיים אז. הצבא היה בגדר משהו שאין שום סיכוי שישרוט אותי בצורה כלשהי - הרי אני הכי חזק בעולם, סיפרו לי ההורמונים - ומה יהיה אחרי הצבא? חחח... למי אכפת. זה עוד 3 שנים, ושלוש שנים זה נצח.

הייתי קלולס וקיירלס.

הייתי נאיבי ואידיאליסט. האמנתי, מכל הלב, שאני אשנה את העולם. שעם טיפ-טיפה של גישה חיובית, אפשר לעקור הרים.

וזו הייתה הפעם האחרונה.

אותה הליכה קצרצרה של 300 מטר מהתיכון הביתה, הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה, ואם הייתם עוברים לידי אז, ואומרים לי שזו הפעם האחרונה - הייתי נותן לכם נאום ארוך, מובנה, הגיוני וקודח להפליא על כמה אתם טועים ועל כמה שאין מצב שאשתנה.

תשעה חודשים אח"כ כבר הייתי בלבנון. סבא שלי כבר נפטר. היו לנו נפגעים ראשונים. פתאום הייתה לי משכורת. פתאום הייתה לי אחריות על חיילים. וגם סבתא נפטרה. ורונן אשל נפל, כמו עוד 11 חבר'ה שהיו איתי בצבא.

והשתניתי.

מעולם לא חזרתי להיות אותו ילד שצעד הביתה בסוף כתה י"ב. הפכתי לציניקן, כזה שברגעים הכי מרגשים ייתן איזה פאנץ' אירוני שיהרוס. היו קטעים בחיי שהיו אנשים שהסכימו להישבע שאני האדם האכזר ביותר שפגשו. היו רגעים שבהם נישאתי על כפיים. התפשרתי על ימין ועל שמאל. הזדכיתי על חלק מהערכים, וחתמתי עליהם מחדש וחוזר חלילה.

לאט אבל בטוח חלחלה ההבנה שאין שחור ולבן. שהכל אפור, ושלהזיז הרים אפשר  - אבל רק עם רשיון כרייה, והמון הון ראשוני. פתאום התחלתי לשחק את המשחק לפי החוקים, במקום לנסות ולשנות אותם. כשהתחתנתי ונולדו הבנות השתנו דרמטית גם סדרי העדיפויות - הפסקתי להאמין בשינוי, וכל שרציתי היה רק לשמור על הקיים. פתאום נעלמו האידיאלים הנשגבים והיום יום השתלט על סדר היום.

הפכתי להיות ההורים שלי.

התבגרתי.

וקשה לי לכתוב את זה. אלוהים, כמה שזה קשה. הרי אף אחד לא רוצה להיות ההורים שלו. זה מנוגד לכל מה שהאמנתי בו אז!

בתמונות של המוזמנים למפגש יש המון ילדים. פתאום אתה מבין שאנחנו - אלו שרק אתמול היו בתיכון - הפכנו להיות הגדולים. כשמיכל שואלת אותי אם היא תהיה גדולה כמוני ואני עונה לה שכן, זה צובט לי בלב. כשיערה קוראת לי אבא, אני עדיין לא מאמין.

אני כבר לא הילד ההוא, מי"ב 9, שעובר במסדרון והכל כל כך מוכר לו. אני כבר לא ההוא שנשאר שם, צועד ברחוב אחרי הבגרות האחרונה ובטוח שהעולם מחכה לו. נורא קיוויתי לחזור ולהתאחד איתו. להיות שוב אותו ילד.

אני כל כך מתגעגע אליו. בעצם, אני לא מתגעגע אליו - אני מקנא בו. כי הוא הכי מאושר בעולם. כי הוא חי בתחושת ביטחון מופרכת, אבל אין לו מושג שאין מאחוריה כלום. כי העולם שייך לו, ואני? אני עדיין מחפש את מקומי בעולם.

לא, זו לא פגישת מחזור.

זו הלוויה הרשמית של הילדות שלי.

15 שנה הדחקתי את זה שגדלתי. כשאראה את כולם, עם התמונות של המשפחה, עם הכרס הקטנה והתחלה של קרחת, עם קמטים ראשונים בזווית הפה ובפינות העיניים - זה יהיה ברור יותר מאי פעם.

אבל מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם. אפילו ליום. יום אחד של ביטחון שופע. של חוסר אחריות נפלא. של אמונה עיוורת. של אושר. של ידיעה ודאית, שלא משנה מה אעשה - יהיה בסדר.

אז כן, יש לה שם, למועקה הזאת. קוראים לה אבלות. מין ישיבת שבעה על מה שהיה, ולעולם לא יחזור. על כך שנגמרה אשליית הילדות.

כמה עצוב. כמה חבל.

כמה הכרחי.

6 תגובות:

  1. חיימון.
    ואני חשבתי שאני הבלונדינית האיטית שביננו.
    ההכרה שלי הגיעה מזמן. אולי בשניה שנכנסתי לצבא והבנתי שאין שום ערך לרצון שלי.

    אשרך שההבנה הזו, ובדיעבד המועקה, הגיעה רק עכשיו.

    השבמחק
  2. חיימון
    תרשה לי להמליץ לך על עצמך. תרשה לי להזכיר לך שאולי השתנית, אבל בטוח שלא הוחלפת, בשום שלב של הדרך, בכפיל של הוריך או באיזה ציניקן זר ומוזר שלא קשור לכלום. כולם זה אתה - מהילד שהיית נמשך קו בלתי נראה, אבל מוחשי לגמרי, עד למקום בו אתה עומד כרגע.
    תרשה לעצמך להיות איתו עדיין, לפנק אותו ברגעים של משחק, של חוסר-אחריות, של טירוף מערכות. תשמור את המעטה הנוקשה מופנה החוצה, ותדבר כל הזמן אל הילד שבפנים בשפה שהוא יכול להבין. זה לא יהייה קשה - אחרי הכל, כאמור, זה עדיין אתה.
    הילדות שלך נגמרה בתור תקופה קונקרטית, על מקומותיה ומערכות יחסיה, אבל ממשיכה אי שם בפנים, כולל תחושת הביטחון, הקסם וההתרגשות - אל תפנה לה עורף.

    אגב, יהייה לך מעניין בפגישת המחזור. ברגעים כאלה פתאום אפשר לחזור (גם בלי שרוצים) לתפקידים ישנים, להבדלי המעמדות המגוכחים של בית הספר התיכון, ל"מאאגניביות" הזו שפעם (?) הייתה כל כך חשובה. יהייה מעניין לקרוא אותך *אחרי* הפגישה.

    השבמחק
  3. אנונימי24.11.2010, 21:45

    אוי חיים מה יהיה עם האבל והצער והיגון והנוסטלגיה?? איזה כיף להיות בני 30 ומשהו, כמה עצמאות, כמה חופש, בחירה,יציבות, בטחון מסוג אחר.. כל גיל והאיכויות שלו. אני אוהבת להיות גדולה.. :-)
    ולא רואה את פגישת המחזור כמפגש אבלות אלא כנגיעה לרגע במשהו שכולנו היינו שותםים לו- במסדרון ההומה ביותר בכדור הארץ (אחלה משפט אגב. ואיזה כיף שלא צריך לחזור לתיכון באמת, אלא רק לגעת לרגע, ולא להתקע בבלבול של גיל העשרה ובחצקונים, ובמקובל-דחוי ובשיעורים המשמימים אצל ניבה (השם ירחם על שעות הנערות שבזבזנו שם) או לא לחזור לבית של ההורים בסוף המפגש אלא לדירות(השכורות ;-)שלנו..
    כל החיים הם פרידה מהאתמול, צריך ללמוד את זה בבגרות, זה לא קל אבל אלו החיים. הנה אתה בעצמך קצת נשארת ילד עם הבהלה שלך הזו שבפרידה. עם חוסר הרצון להשלים.
    יהיה כיף להפגש חיימון, יהיה צחוקים, המועקה תהפוך להקלה גדולה.
    מזו שחושבת שאתה קצת דרעק.. סתם :-)

    השבמחק
  4. אנונימי26.11.2010, 21:33

    חיימק'ה,
    אתה רואה הכל לא נכון (ולא בפעם הראשונה :-) ).
    בתור חבר שלך מאז היסודי אני באמת לא מבין על מה כל הנוסטלגיה, היום אתה הרבה יותר טוב מאז.
    חוצמזה, יש לי אתגר בשבילך:
    נסה לכתוב פוסט נוסטלגי של חיים עתידי של עוד 15 שנה ואיך הוא רואה את העבר שלו- ההווה שלך.
    לא יודע מה תכתוב, אבל אני בטוח שתגלה שבעצם ההווה שלך הוא המרגש ביותר.

    הייתי אומר לך לחיות את הרגע, אבל זה נדוש מדי..
    נכון שיש לך היום הרבה יותר דאגות, אבל תראה איזה דברים מדהימים יש לך לדאוג עבורם (או במקרה שלך- עבורן).
    נכון גם, שהיום אתה כבר לא כל כך תמים והרבה יותר ציניקן, אבל בינינו, זה בטח עדיף על הילד כאפות מהתיכון.
    אז נשיקות לבנות,
    מקווה שתקבל את האתגר.
    חבר שלך,
    אייל.

    השבמחק
  5. חיימון, הלו? יש שם מישהו?
    רק עכשיו נפל לך האסימון?

    השבמחק
  6. שמי, נעמי סמואל לאחר 12 שנות נישואים, בעלי ואני רבנו בצורה כזו או אחרת עד שהוא עזב אותי לבסוף ועבר לקליפורניה כדי להיות עם אישה אחרת. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו והילדים שלי חשבו שהם לעולם לא יראו את אביהם שוב. ניסיתי להיות חזקה רק כלפי הילדים, אבל לא הצלחתי לשלוט בכאב שייסר את ליבי, הלב שלי התמלא בצער ובכאבים כי באמת הייתי מאוהבת בבעלי. אני חושב עליו כל יום ולילה ותמיד הלוואי שהוא יחזור אליי, הייתי ממש נסער והייתי זקוק לעזרה, אז ביקשתי עזרה באינטרנט ונתקלתי באתר שמציע שד"ר אפטה יוכל לעזור לאקס לשעבר שלו לחזור. אז הרגשתי שאני צריך לנסות את זה. פניתי אליו והוא אמר לי מה לעשות. עשיתי את זה ואז הוא עשה לי כישוף אהבה. 48 שעות לאחר מכן בעלי באמת התקשר אלי ואמר לי שהוא מאוד מתגעגע גם לילדים, כל כך מדהים!! אז, אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדים. הנישואים שלנו היו חזקים יותר מבעבר, הכל הודות לד"ר APATA. הוא כל כך חזק והחלטתי לשתף את הסיפור שלי באינטרנט שד"ר אפטה היה אשף אמיתי ורב עוצמה. אני תמיד אתפלל שהיא תחיה הרבה זמן לעזור לילדיה בעת צרה, אם את כאן וצריכה בחזרה אקסית או שבעלך עבר לאישה אחרת, תפסיקי לבכות, צור קשר עם גלגל האיות העוצמתי הזה מיד. הנה כתובת הדוא"ל שלו ליצירת קשר בכתובת: {drapata4@gmail.com} או WhatsApp / viber אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר apata.

    השבמחק