יום שבת, 3 בדצמבר 2011

לא לבד

את מ' ו-ט' (אותיות בדיוניות לאנשים לגמרי אמיתיים) הכרתי בחודשים האחרונים.


מ' חיפשה עבודה הרבה זמן. ט' עובד בחצי משרה שעל הדרך חוסכת לו לא מעט בהוצאות הדיור. שניהם למדו, שניהם שייכים למעמד בינוני והם ילדים של המעמד הבינוני. הם נשואים. ואין להם שום דרך לגמור את החודש.


והערב ט' חזר מהעבודה מיואש, וסיפר שנשבר לו להגיד לחברים שהוא לא יכול לצאת איתם. שאין לו כסף לצאת איתם כי הוא לא גומר את החודש.


וט' מרגיש מושפל. הוא לא יודה בזה, אבל אני יודע שט' מרגיש מושפל.


אני יודע - כי אני לא שונה ממנו בהרבה.


זאת אומרת, אצלנו בבית שנינו עובדים ומרוויחים משכורת לא רעה ביחס למשק הישראלי (גבוה מהממוצע במשק) אבל עם הוצאות שכר הדירה ועם ההוצאות על הגנים ועם הדלק והסופר והחיתולים והקוטג' והמסים והמע"מ והחשמל והמים - אנחנו בקושי מצליחים לסיים את החודש על האפס במאזן שבין הכנסה להוצאה. 


וכן, כמובן שאנחנו מגדלים אוברדראפט לתפארת. זה לא קשור למאזן הזה. זה נתון קבוע.


ועכשיו, כשהגיע החורף וקר בחוץ, כבר אין הפגנות. צריך להיות מטורף בקנה מידה פלילי כדי להוציא החוצה עשרות אלפים בכפור הזה. אני, למשל, לא אוציא את שתי הבנות שלי - שהיו כמעט בכל הפגנה - לכפור הירושלמי. עם כל הכבוד לצדק החברתי - תרופות לדלקת ריאות זה יקר.


כן, גם להיות חולה עולה הון.


וכולנו, כל מאות האלפים שצעקו כל הקיץ מדם לבם וביקשו בקשה אחת - לחיות כמו בני אדם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים - כולנו בבתים. בין ארבעת הקירות שלרוב כלל לא בבעלותנו.


חזרנו לדירה השכורה שלעולם לא יהיה לנו כסף לרכוש, או אפילו מקדמה כדי להתחיל לשקול לקחת משכנתא. חזרנו לעבודה שמשלמת מעט מדי ביחס להוצאות היומיומיות. לחשבונות הלא נגמרים, שהסעיף "סך הכל לתשלום" בתחתית שלהם הולך וגדל - למרות שהצריכה לא גדלה.


כי ככה זה כשהכל מתייקר.


חזרנו לדיכאון של לפני המאהל ברוטשילד בתל אביב. לדכדוך של לפני המאהל בגן הסוס בירושלים. לפסימיות של לפני מאהל קרית שמונה.


חזרנו ליומיום של ישראל.


וזה מדכא עד העצם. והחורף נראה אפור יותר מבשנים קודמות למרות שהוא לא גשום יותר.


אבל אז אמרתי לט' את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן.


שאם יש דבר אחד שלמדנו מההפגנות בקיץ האחרון, אם יש לקח אחד שאנחנו חייבים לקחת איתנו לכל מקום, ולזכור בכל רגע - זה משפט קצר בן שלוש מלים:


אנחנו לא לבד.


לא, אנחנו לא כישלונות. לא, אנחנו לא דפוקים. לא, אנחנו לא אהבלים. לא, אנחנו לא לא-יוצלחים.


אנחנו אנשים שנאבקים מאבק יומיומי כשאין אף אחד בעל כוח שנלחם לטובתנו. למעשה, כל גורמי הכוח: החברות הגדולות, המפרסמים, הטייקונים והממשלה - כן, גם הממשלה - כולם פועלים נגדנו. כולם מנסים להוציא מאיתנו את המקסימום מבלי לתת לנו כלום.


אבל אנחנו לא לבד. אחד מכל חמישה ישראלים בוגרים הפגין למען צדק חברתי בהפגנה ההיא, הענקית, שאחריה התקפלו המאהלים. מאות אלפים אחרים צפו בבית והתפללו שהמחאה תצליח.


אנחנו לא לבד.


אז עכשיו מנסים לפזר לנו מסכי עשן כדי להפריד ביננו - שנריב בין שמאל לימין על חוקי ההשתקה; שנריב בין דתיים לחילונים על הדרת נשים; שנריב על בית המשפט; שנריב על כל דבר.


הם רוצים שנשכח שאנחנו חולקים את אותה הבעיה. הם רוצים שנשכח שהמצב הכלכלי הוא לא בעיה של שמאלנים או ימנים. שהוא לא בעיה של דתיים או חילוניים או אתאיסטים או חרדים. הם רוצים שנפסיק לדבר על כסף. שנתבייש להגיד שאין לנו, ושנרגיש מושפלים לדרוש שיהיה. הם רוצים להחזיר אותנו לימים של לפני יולי 2011.


הם רוצים שנשכח שאנחנו לא לבד.


ואנחנו לא לבד.


וצריך להחזיק מעמד. להחזיק את הראש מעל המים לעוד כמה חודשים. כשייגמר החורף האפור הזה, יבוא לנו אביב - וכשהוא יבוא, נצא שוב לרחוב. נצא שוב ונזכיר לעצמנו, ולבנות שלי, ול-מ' ול-ט' שאנחנו לא לבד.


שאנחנו רוצים לחיות פה כמו בני אדם.


שהעם דורש צדק חברתי.


וגם נקבל אותו.

4 תגובות:

  1. אנונימי3.12.2011, 2:10

    אני זוכר שהייתי דוקטורנט באונ' תל- אביב ולא יכולתי לשלם שכירות משלושת העבודות החלקיות שלי...
    מה ששבר אותי הייתה מלחמת לבנון השנייה, שליברמן וחברים קראו לי כשמאלאני טרוריסט ובוגד, למרות שהייתי קרבי, ושירתתי במילואים. שרצו להשקות את עץ הפטריוטיות שלהם עם הדם שלי לא שלהם. לקחתי את עצמי ועפתי- בריחת מוחות או איך שלא יקראו לזה, לא יכולתי יותר, יקר מדי לחיות, קשה מדיי
    ארץ אוכלת יושביה, אולי בסיבוב הבא חיים !
    בהצלחה

    השבמחק
  2. You have no idea what kind of crazy mirror image of Occupy Wall Street this is. (or vice versa, since you folks did it first)

    השבמחק
  3. התובנה שהצגת מאד חשובה, אבל אני תוהה למה אתה לא בוחר בפעולה כלשהיא שיוצרת עכשיו שינוי ולאורך זמן, כזאת שדורשת מספר מועט של שעות בשבוע, יש כל כך הרבה התארגנויות וגופים פשוט תבחר...
    http://webforchange.wordpress.com/2011/11/02/01-8/

    אני למשל פעיל בכנסת פתוחה oknesset.org

    השבמחק
  4. הבעיה , חיים שאנשים כמוני (אני כמובן מדבר בשם עצמי אבל יודע בוודאות שישנם עוד כמוני) לא יצאו בקיץ הבא, לצורך העניין - אני גם לא אצא להצביע. אחרי הקיץ האחרון - הבנתי מעבר לכל ספק שאין לנו עם מי לדבר. כולם אותו חרא וכולם לא עובדים בשבילנו. המחאה שלי תהיה אחרת - אני עם המילואים גמרתי - זרקתי את הטלוויזיה - אני לא אשלם גם אגרה ואני אעשה כל שביכולתי לגרום לבן שלי לא ללכת לצבא כשיגיע זמנו להתגייס.
    בתקווה שעד אז אני בכלל אברח מהמדינה הארורה הזאת.
    עד שלא תהיה כאן אלימות - הם פשוט לא יספרו אותנו

    השבמחק