יום רביעי, 20 ביוני 2012

עולם מצטמצם

עולם התקשורת הישראלית מצטמצם. קורס לתוך עצמו.


אם בגלל שורת הפתיחה אתם מצפים לפוסט על חופש העיתונות, דמוקרטיה, חשיבותו של הפלורליזם התקשורתי לשיח הציבורי או כל דבר אחר שלומדים בקורסי המבואות של הפקולטה לתקשורת - לא תמצאו את זה פה. אני מצטער, אבל זה לא פוסט על אקדמיה ועל ההוגים שדנו בתקשורת ההמונים, ועל תיאוריות מופשטות, גם אם הן נכונות ומדויקות וחשובות. 


הפוסט הזה הוא על הישרדות.


היום הייתי בכנסת. הלכתי לצלם כתבה על דו"ח מבקר המדינה בעניין השרפה בכרמל. בין ראיון לראיון פרפרתי בין הלשכות השונות למזנון, ושוחחתי עם ח"כים כדי שיתמכו בהצעת החוק שתאפשר לחדשות בכבלים, מקום העבודה שלי, להמשיך ולהתקיים. ב- 31/12 נגמרת הוראת השעה שמאפשרת לנו לחיות. אם לא יעבור החוק, בסוף השנה אנחנו הופכים להיות משפחה שיש בה מפרנסת יחידה - אשתי. אני בוועד, הסברתי לחברי הבית שמכירים אותי עוד מימיי ככתב בכנסת. אם לא תתמכו בחוק אני ועוד 119 עובדים הולכים הביתה. צריך שתצילו אותנו. חייבים. בבקשה.


אחד הכתבים ניגש אליי. אחד שאני מכיר היטב, ויודע שהאתיקה העיתונאית היא נר לרגליו. בחיים שלו לא תיקן כתבה כי מישהו דרש ממנו "לא להרגיז מישהו". לקח אותי הצידה ואמר לי שקיבל טלפון מהמערכת. הבהירו לו שבמהלך סיקור דו"ח המבקר, דו"ח שצלב את שר הפנים ושר האוצר, שלא ייתן דגש לביקורת כלפי שטייניץ. המערכת צריכה טובה מהאוצר כדי לשרוד. זה לא הזמן לריב איתם, הדגישו בפניו. "אני מתבייש", הוא אמר, "אבל איזו ברירה יש לי". אין לך. עניתי לו. תעשה מה שאומרים לך. תוריד את הראש, קח נשימה עמוקה ותקווה שהגל העכור יעבור כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להרים את הראש ולנשום אוויר נקי. 


אמרתי, ולא האמנתי שאמרתי. הרי אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים של אתיקה עיתונאית. רוצה לחשוב שאנחנו אמיצים כמו וודוורד וברנסטין. מפרסמים את כל מה שראוי לפרסום, ללא מורא וללא משוא פנים.


בצהריים חברה טובה סימסה לי שבהארץ מדברים על הימים האחרונים של העיתון. חבר ממעריב שפגשתי היום שמח שראה ששמו לא פורסם בין עשרות המועמדים לפיטורים, אבל לא מעט חברים שלו מופיעים ועוד איך. אחר הצהריים קיבלתי טלפון בהול ממישהי שעובדת שם, והשם שלה מופיע, והיא מבקשת להצטרף לאיגוד כי היא חייבת שיגנו עליה בשימוע - "תגיד כמה זה עולה", היא אמרה, "אני אשלם". זה לא עולה, אמרתי לה. רק תשלחי לי את טופס ההצטרפות. נעזור, הבטחתי, ומיד תיקנתי: נעשה כל מאמץ לעזור.


שתי קומות מתחת לדסק שלי, בדסק של חדשות 10 בירושלים כולם בדיכאון, מספרים לי. כל עובדי המערכת מחשבים את קיצם לאחור. אחד הצלמים מספר שבדסק הראשי בגבעתיים, מי שיכול כבר בודק מה הסיכוי למצוא עבודה אחרת. כן, כרגע נראה שרובם ניצלו מהסבב הזה של הפיטורים, אבל לך תדע אם חודש הבא לא יתחיל סבב נוסף.


אחרי שיחה עם עוד ח"כ אני מקבל טלפון ממישהי מאחד העיתונים. אומרת שמדברים אצלם על לשחרר שליש מהמערכת. שואלת כמה אנשים חסרים כדי להקים ועד. אולי ועד יצליח להציל שם כמה אנשים, היא אומרת. 


"מה הוועד שלכם יעשה?" שואל אותי אחד הכתבים על מה שקורה במעריב ובחדשות 10. אני מסביר, בטון הכי מלא ביטחון שאני יכול, שמרגע שהעובדים מאוגדים יש להם את האפשרות לקיים מו"מ. לנקוט בפעולות. לעשות צעדים ארגוניים. הוא עובד באחד העיתונים שבהם עוד לא הקמנו ועד. עדיין מתלבט אם להצטרף לאיגוד או לא. "ותצליחו?", הוא שואל, "תצילו עובדים מפיטורים?". אני מקווה, אני אומר לו. לעזאזל, אפילו סיכוי קטן לחיות זה טוב יותר ממוות ודאי, לא?


ואני? הראש שלי בכלל בעניינים שלי. במקום העבודה שלי. בחוק שצריך להאריך כדי שהעובדים אצלנו לא ילכו הביתה. לך תכיל את הצרות של כולם. הרי מה אני? כולה שכיר. פועל. אחד כמו כולם. 


רק אחד שמנסה להתפרנס בכבוד. לא יותר מזה.


ושוב מפרפר. ועוד שיחה עם עוד ח"כ חשוב ובעל השפעה. תבין, אני אומר לו, חדשות בכבלים זה חשוב. אנחנו היחידים שעושים אייטמים על הפריפריה כל יום. רק אצלנו שומעים על חצור הגלילית ועל גני תקווה ועל מצפה רמון, בלי שיהיה שם רצח או איזה אסון אחר. באמת שאנחנו חשובים. תתמוך בנו. זה חשוב.


ואז, בא הרגע הכי קשה שהיה לי לאחרונה.


ליד מזנון הח"כים פגש אותי ח"כ מהקואליציה. עמדתי שם עוד שלושה כתבים כשהוא ניגש אלינו, כולו מחויך. "קשה לכם באיגוד, הא? מפטרים עיתונאים", הוא אמר לי. "כמה עשרות במעריב. מפטרים בהארץ. תגידו תודה לדפני ליף כי זה בזכותה. בזכותה אין מפרסמים. בוא נראה אתכם מעודדים שוב את המחאה כמו בקיץ הקודם". 


מפטרים עשרות אנשים. מקום העבודה שלי גם הוא בסכנה. אנשים יוצאים לשוק שלא צריך אותם כי הוא מוצף ממילא, והוא מחייך. מחייך, ונותן צ'אפחה כזאת של "איזה קטעים איתי". וכל מילה שלו דוקרת בחזה. כל הברה שלו היא סטירה. כל צליל הוא רעש המכה שמקבל עובד שקיבל היום טלפון שמזמין אותו לשימוע.


כי העולם שלנו מצטמצם מאוד. כי העיתונאים בישראל חלשים. מאוד חלשים. כי מנהלים שמתקשרים ואומרים לא לסקר משהו, זה דבר נורמטיבי כי כולם צריכים להתפרנס. כי אם יש חרם מודעות כי איזה עיתון הרגיז איזה טייקון, העיתונאים יהיו הראשונים שיפוטרו, ובד"כ יפטרו קודם כל את אלה שהרגיזו את בעל ההון, כדי לשלוח מסר של פיוס. הי, אם כבר חייבים לפטר מישהו, עדיף לפטר את אלה שמעצבנים את העשירים, לא?


ואתה שומע את כל הדברים האלה כי אתה באיגוד, וכי ארגון העיתונאים נלחם היום באיזה מיליון חזיתות בו זמנית כדי להציל את מה שיש, בקרבות בלימה מתישים ונואשים נגד חיסול העיתונות. וכי אתה חלק מזה. שדר שאני מאוד אוהב אמר לי היום שזה נהדר שהקמנו איגוד, אבל איחרנו בעשר שנים. שזה נגמר. שהעיתונות מתה. שהעולם שלנו רק ילך ויצטמצם.


יש מצב שהוא צודק. האמת? רוב הסיכויים שהוא צודק. אבל אני חייב להאמין שיש סיכוי שנציל את עצמנו. שאם נהיה מאוחדים תחת אותו דגל ועם אותן מטרות ואותה מחויבות הדדית של אנשים אחד כלפי השני, נוכל לשרוד את התקופה הזאת. חייב להאמין. בלי זה, למה לטרוח בכלל.


בכל פעם שבה אני ניגש לעוד ח"כ, ואומר לו "תעשה טובה. זה 120 עובדים. תתמוך בהארכת את החוק של החדשות בכבלים. זה חשוב. בבקשה", אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם בה אנחנו מצרפים עוד מישהו לאיגוד, אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם שבה אנחנו מקימים ועד בכלי תקשורת שלא היה בו ועד מעולם, אני מאמין שזה משפיע.


העולם שלנו, עולם העיתונות, מצטמצם. הוא הולך ונלחץ לתוך עצמו, נשאב לאיזו נקודה קטנטנה אחת והולך וקטן. בכל פעם שבה אנחנו עושים למען עצמנו ומקימים ועד, אנחנו מרחיבים אותו. קצת, לא בקצב שמשתווה לקצב ההקטנה - רחוק מהקצב ההוא - אבל מגדילים.


חייבים להאמין בזה.


אחרת, באמת מה הטעם בהכל. 

4 תגובות:

  1. ולמה אתה לא נוקב בשמו של הח"כ מהקואליציה? ולמה לא אמרת לו שמי שאשם זו לא דפני ליף אלא הוא וחבר מרעיו. להאשים את דפני ליף זה כמו להאשים את מי שזיהה שיש מחלה במקום את מי שגרם למחלה.

    השבמחק
  2. אנונימי21.6.2012, 1:15

    "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" נשלטים על ידי בעלי ההון ששולטים גם בממשלה.זו הדרך לדיקטטורה קפיטליסטית.

    השבמחק
  3. המשבר הוא רב מימדי: למה לפרסם מודעות ממשלתיות בעיתונים, כשרוב האוכלוסייה מחובר לרשת ? המודל הכלכלי הזה קורס. באופן פרדוקסלי, צמצום גודל הענף ומעבר לרווחיות יכול לחזק ולבסס את מי שיישאר בו. לחילופין, אפשריים מודלים עסקיים חדשים/ישנים: אני מוכן לשלם כסף עבור כלי תקשורת שישקף עמדה ציונית סוציאליסטית מובהקת. עיתונות הימין הקטנה והחרדים פחות בסכנה לעומת "מעריב" ו"ערוץ 10". בלוגים/אתרי חדשות בנישות שונות יצליחו להיות כלכליים בעזרת עלויות הפקה נמוכות יותר בשידור אינטרנטי לעומת דפוס או ערוץ ברודקאסט. "מעריב" נמצא בהפסדים שנים רבות - שיפור מעמד עובדיו בעת הזו עלול להאיץ את קריסתו. יש לפתח מודלים חדשים למקצוע העיתונות, כדי שזו שתוכל להתפתח. התאגדות מצליחה יותר כאשר היא נמצאת על קרקע כלכלית יציבה. כיום יש ירידת סטנדרטים מתמשכת בעיתונות - פחות כותבים, יותר עמודי פרסום, פחות השקעה בעריכה והגהה, העסקה פוגענית. בעת משבר, התאגדות יכולה לצמצם את הפגיעה בעובדים, אבל לא להבטיח להם תעסוקה. למרבה הצער. להבנתי, אין הבדל באיכות התקשורת במדינה בין חלופת ערוץ 10 המשדר בחסדי הממשלה לבין חלופת סגירתו

    השבמחק
  4. יש גם פיטורים בHP ובעוד כל מיני מקומות. הכותרת "הישרדות" לא מתאימה רק לעיתונאים אלא להרבה מפעלים וחברות. מי שמפוטר הוא לא רק מי שמדגדג לבעל ההון, אלא גם מי שלא מספק לציבור הצרכנים את האיכס שהוא אוהב - חומר מציצני, חומר לעוס, חומר בשפה רדודה בלי מלים גבוהות, ותמונות, הרבה תמונות וכמה שיותר חושפניות ומדגדגות את סף הרגש. כי הרגש קהה. העולם משתנה. הבלוג שלך ווראי יהפוך ליותר פופולארי מהטורים שלך. וזה יקרה מהר מאד אם אתה תספק את הסחורה. מבלוגים אי אפשר לפטר. אבל, צריכים אוכל וכאן הבעיה... איך להפוך את זה למשהו עסקי. העולם נוטה וייטה יותר למשקים אוטרקים. והכוונה היא לא לכך שאנחנו נתחיל לגדל את המזון שאנחנו צורכים, אלא גם נתחיל להיות היצרים של המוצר שאנחנו עובדים עליו (היינו כתבה או טור) וגם המשווקים והמפיצים והמוכרים שלו. מציאות קשה. הציבור הולך ונעשה גלובלי. אני ממליצה לך להתחיל לתרגם את הפוסטים לאנגלית...בהצלחה

    השבמחק