כואב לי.
בחיי שכואב.
כל כך כואב, עד שהלב כמעט מתפקע.
בשבועות האחרונים אני מצליח ליצור קשר עם יותר ויותר אנשים שהיו איתי בתיכון, במסגרת ההכנות לפגישת המחזור שתתקיים החודש. אנשים שאיתם לא דיברתי יותר מעשור וחצי נשמעים מצידו השני של הטלפון, והקולות שלהם הם ממש כמו אז.
ויש אנשים שאני לא מצליח להשיג בטלפון. והם אלו שבגללם כואב כל כך.
זו לא העובדה שאני לא מצליח לתפוס אותם, כמו הסיבה בעטיה לא ניתן לתפוס אותם. הם מתחבאים. הם לא רוצים להיפגש.
בארצות הברית יש מסורת (נוראית למדי, אם יורשה לי) - בסוף התיכון עושים רשימת "most likely". מי יצליח, מי לא, מי יהיה ראש העיר ומי יהיה פקיד בדואר. הרי בגיל 17 או 18, כשההורמונים בגוף עפים חופשי, אנחנו בטוחים שפיצחנו את הקוד הגנטי של החיים. שאנחנו כבר יודעים בדיוק מי ילך לאיפה, ומה יהיה איתו.
ואנחנו לא מבינים שהחיים לא מתגמשים לפי מה שאנחנו חושבים. אנחנו עדיין לא יודעים שהמחשבות שלנו מתגמשות לפי החיים.
היא הייתה אחת מהבנות שהכי אהבתי בתיכון. מתתי עליה. ישבנו ביחד שעות וצחקנו. יש לה צחוק מתגלגל כזה, מדבק. היא הייתה מקסימה, ונפלאה, וחייכנית.
לפעמים, כשהייתי עצוב, הייתי יושב לדבר איתה. סתם. בלי סיבה. מדבר איתה על כלום. על מה דעתה על זה, ומה דעתי על משהו אחר. איכשהו, תמיד הייתי מצחיק אותה, וזה היה גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם. וכשהיא הייתה צוחקת, הייתי צוחק גם - כי זה היה מדבק. אמרתי כבר.
היא תמיד הייתה מחבקת, ובשביל ילד בכתה י"א להתחבק עם מישהי שנראית לא רע בכלל זה... ובכן, לא רע בכלל.
אם היו עושים בארץ את הרשימה הזאת, של מה אנחנו חושבים שיהיה איתה, היינו בטח כותבים שהיא תפגוש איזה מישהו חתיך ועשיר, תתחתן איתו, ותהיה עסוקה כל היום בכיף ובצחוקים. שהיא בטח תהיה סוג של אשת חברה כזאת, מאלה שחולקות את עושרן עם העולם אבל לא בקטע פלצני ומתנשא - בקטע טוב. של אכפתיות.
ראיתי אותה בפעם האחרונה מתישהו בתחילת הצבא. יצאתי שבת מהטירונות (ארבעה חודשים, לעזאזל!) וראיתי אותה בתחנה הישנה בראשון. היא נישקה אותי, ואמרה שהיא גאה בי שהלכתי לקרבי (אף אחד בחיים לא היה מעלה על דעתו שדווקא אני אלך לחי"ר). אני זוכר שעליתי על האוטובוס הביתה גאה.
היא נישקה אותי ואמרה שהיא גאה בי.
היא נישקה אותי.
אפלטוני לחלוטין, אבל לא פחות ממרגש.
אפלטוני לחלוטין, אבל לא פחות ממרגש.
בשבילי זה היה שווה את כל הפיסטינים שפרפרו אותי עליהם כל שלושת השבועות שקדמו לכך. בשבילי זו הייתה נגיעה קטנה בגן עדן.
ואז החיים נכנסו לפעולה, וכמו 99% מהאנשים שהיו הכי יקרים לליבי כל חיי עד אז, גם איתה ניתק הקשר. בעידן הפייסבוק, פתאום הרבה אנשים התחילו "לצוץ מחדש". פתאום חזרנו לחדש קשרים, אונליין, לייב אנד דיירקט מהלפטופ.
והיא מעולם לא הופיעה לי שוב.
וחיפשתי אותה. רציתי לדעת מה איתה.
רציתי להודות לה על הנשיקה ההיא, שאפילו היום, 15 שנה אחרי, אני עדיין זוכר. הנשיקה שהייתה האחרונה שקיבלתי ממישהי להרבה שנים אח"כ. ככה זה כשלא יוצאים הביתה כמעט במשך 3 שנים.
לפעמים, ברגעים הכי קשים, כשהיה לי נדמה שהתקופה שלי פה עומדת להסתיים (והיו כאלה, לצערי), לפעמים הייתי חושב על הרגע הזה בתחנה המרכזית, כשאני חייל שמתנודד בכבדות עם תיק גדול על כתף ימין (לא על כתף שמאל, חלילה, כדי שלא תיפול הכומתה ולא אהיה "תיקני"), עם כומתת בקו"ם בלי סמל ותג של חטיבת הנח"ל, עם נעליים אדומות מצוחצחות עד כדי ברק של ממש כדי שיידעו שאני לא סתם ג'ובניק, מקבל נשיקה ממנה, חיילת שנראית לא רע בכלל, שצוחקת איתי ומצחיקה אותי.
זה היה רגע של מחשבה שפויה באמצע האי שפיות שהייתה מסביב. באמצע פצמ"רים או ירי או לא יודע מה. זה היה אחד הפלאשבקים האלה שהשאירו אותי מחובר לנורמליות שכל כך הייתה חסרה שם.
ולא, ממש לא הייתי מאוהב בה. רחוק מזה. פשוט נורא אהבתי אותה. לא רומנטי או משהו. אבל הייתה שם אהבה. אהבתי להיות בחברתה.
אהבתי.
ורציתי להודות לה.
רציתי להודות לה על זה שרגע סתמי לחלוטין של קרבה בין שני בני אדם החזיק אותי כל כך. רציתי להגיד לה שהלוואי ויכולתי לגמול לה על זה.
כשהתחילו להתחדש הקשרים עם אנשים מהתיכון דרך הפייסבוק, שאלתי עליה. רציתי לדעת אם מישהו שמע, או יודע, או ראה.
נורא קיוויתי שהיא עושה את מה שהערכתי שאליו היא "most likely". נורא קיוויתי שהיא חיה חיים טובים, וכיפיים, ושלווים ומאושרים. נורא קיוויתי, כי עבורי היא סימלה את כל מה שהוא טוב ברגעים הכי רעים. מבחינתי, זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל.
ואז התחלתי לשמוע סיפורים. שמעתי על הדברים שעברה ב- 15 השנים האחרונות.
היו לה חיים מחורבנים למדי, לפי כל קנה מידה.
אהובים שעזבו.
אכזבות.
מערכות יחסים שהתרסקו.
בלאגן עם הילדים.
סבל.
וזה עצוב לי. וזה קורע אותי.
כי באיזשהו מקום, היא הרי מסמלת את התקוות שלי. את ימי התום. היא הייתה המציאות האלטרנטיבית אליה שאפתי. המציאות ה"נורמלית" שכל כך רציתי להיאחז בה ברגעי הטירוף.
באיזשהו מקום, היא חלק ממני.
אי אפשר למצוא את המספר שלה ב- 144. הוא חסוי. היא גם לא חוזרת אליי להודעות דרך גורמים שלישיים שיצרו איתה קשר כדי להודיע לה על פגישת המחזור.
אני רק רוצה כמה דקות בחברתה. לשמוע אותה. לתת לה לפרוק.
לתת לה חיבוק.
להחזיר לה. לתת לה את מנת השפיות שבטח היא זקוקה לה כל כך.
אני רוצה להגיד לה תודה. אני רוצה לספר לה מה אותו רגע טיפשי וחסר משמעות היה עבורי.
אנשים שראו אותה אומרים שהיא נראית כבויה. שהחיים הכריעו אותה. שרואים עליה סימנים של יאוש, ושהיא כל כך טרודה בצרות היומיום, עד שהיא חיה מהיום למחר. לא יותר מזה.
אבל זה לא אכפת לי. בשבילי, היא תמיד תהיה החברה שלי מהתיכון עם צחוק מדבק. היא תמיד תהיה החיילת השווה שאמרה שהיא גאה בי. היא תמיד תהיה הילדה היפה שאני זוכר. זאת שראיתי את פניה כל כך הרבה פעמים מול העיניים כשבאוזניים נשמעו רעשים אלימים.
אני כל כך רוצה לראות אותה. להסביר לה.
אני רוצה להחזיר לה את החיוך. אפילו רק לרגע.
לגרום לה להשמיע את הצחוק שלה. הצחוק שעד היום אני יכול לשמוע בקלות באוזניים, מחלחל לתוך הראש וממלא אותי באושר.
הצחוק.
הצחוק.
אוף. כמה שכואב לי.